אסוציאציות ופרופורציות בימי קורונה

רות נצר | 25/3/2020 | הרשמו כמנויים

לתחושות עמומות שלא ידעתי לזהות את מקורן מצאתי ביטוי ברשימה של אסתי לי-דר, אנליטיקאית יונגיאנית, מנחת קבוצות של בני הדור השני, וברשותה אני מביאה כאן את דבריה החשובים, לכל אחד מאתנו ובמיוחד למטפלים שבינינו:

"הדברים האלו נכתבים מתוך רצון לתאר את ההלך הרגשי של חלק מבני הדור השני, החווים בימים אלו תחושות, פחדים ובעיקר אסוציאציות, הקשורים בתופעת ההעברה הבינדורית הלא מילולית של טראומת השואה של הוריהם הניצולים.

בימים האחרונים אני שומעת שוב ושוב, בעיקר מבוגרי סדנאות הסיפור וגם מהאחרים, על אסוציאציות המציפות אותם ועל ההיסוס שלהם ולעיתים גם בושה, לתת להם ביטוי, עקב התגובה שהם נתקלים בה: "בבקשה, שימרו על פרופורציות. אנחנו לא בשואה" .

משבר הקורונה, כתופעה קולקטיבית, אינו מאפשר מתן לגיטימיות, לתחושות הפרסונליות, ודוחקות אותן חזרה למקום המסויט ממנו באו, ודורשות "פרופורציה".

רבים מבני הדור השני, חווים בתקופה הזו, אסוציאציות. חלקם אפילו הקדימו את המאורעות מתוך תחושות לא מודעות של מה שעלול לקרות.

ימי הקורונה, מעלים ומקשרים אותם, לידע, זיכרון וחוויות, שרבצו בתחתית הלא מודע שלהם והיום הם צפים ועולים משם.

הקורונה סגרה גבולות. בקצב מבעית "נסגרו השמים" ואין יוצא ואין בא. בני משפחה יקרים ש"נשארו שם", אינם יכולים לחזור עוד, ואלו הנמצאים אינם יכולים להתאחד אתם. עובדות אלו מהדהדות את סיפורי הניצולים. את הדילמה שנכפתה על כל משפחה, ושכפתה על כל אחד להחליט האם להיפרד? להישאר יחד? האם נתראה עוד? האם נחזור? האם נכון להילחם על סרטיפיקט, ואולי איחרנו את המועד?

נכון. זה לא אותו הדבר. הבה ונשמור על פרופורציות! אבל כשמדובר בטראומה מועברת, חשוב להבין שהאסוציאציה יכולה לעורר חרדה, אי שקט, ומהצד השני, גם לעורר לפעולה. לראות שהמצב מצריך נקיטת צעדים. לא לקפוא על השמרים. זהו הצד החיובי של האסוציאציה.

והרי עוד סיטואציה המעלה אסוציאציה. כל האנשים ששהו מחוץ לגבולות הארץ, חיכו עד לרגע האחרון על מנת לחזור. קשה מאד להיפרד מטיול נפלא. משגרה. מלימודים, . מחברים. ולמרות האזהרות ולמרות מה שכבר נראה שהולך לכיוון די ברור, תופעת ההיאחזות ברגע. בהנאה. במוכר, מנע את החזרה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

האם זה מזכיר לנו משהו אנושי מזמן אחר? האין זה בדיוק מה שקרה לכל אלו שהתקשו באירופה לעזוב הכול ולברוח?

נכון. צריך לשמור על פרופורציות. אבל, אולי בגלל זה, בן הדור השני מאתר או חש בסכנות, דקה מוקדם יותר? ושוב, זהו צידה החיובי של האסוציאציה. כשאנחנו מתחברים אליה מהמקום הזה אנחנו הופכים למחודדי חושים יותר. אנחנו לגמרי בdoing.

והסגר? גם הוא לא משוחרר מהאסוציאציות. התחושה שניתן לעצור אותך, לתהות האם אתה "מדבק", סכנה לקולקטיב, מדוע אתה מסתובב בזמן העוצר? יש לך את המכתב המתאים שאתה חיוני? כמה פחדים זה עלול לעורר, על זיכרון מודחק של שנאת זרים, על הרחקה, על ה"כוכב הצהוב". על סכנת חיים.

כי כל דבר הקושר אותנו להפרדה, בידוד או אובדן שליטה קולקטיבי, מביא בקלות למקום הטראומתי שהועבר מההורים הניצולים.

ושוב, נשמור על פרופורציה. אנחנו בכל זאת נטועים במציאות. אבל החוויה הקשורה למציאות הזו, יוצרת תחושת מועקה חרדה, וחשש לבטא את הדברים בפומבי, על מנת שלא להישמע מוזר או יוצא דופן.

והבידוד? כמה וכמה כתבו לי (ובאופן פרטי. על מנת שלא להיחשב למחוסרי פרופורציות) שרק כעת הם מתחילים להתחבר למחבוא שבו שהו הוריהם. שנה, שנתיים. בעליות גג. במחפורות באדמה. ביערות. "איך השיגו מזון? איך החזיקו מעמד בלי להתרחץ? בלי ליצור קשר עם בני משפחה? חברים?

מטופלת שלי, בת 85, רופאה. שהוחבאה במשך שנתיים בעליית גג בהיותה בת שש, אמרה לי: "אני עכשיו ב1942. אני מבודדת. מסומנת. בסכנה. משהו לא בסדר אצלי. מחפשים אותי..."

מטופלת אחרת בת הדור השני אמרה: "זה מחזיר אותי לאמא. היא הייתה קטנה ואסור היה לה להתקרב לאמא שלה. רק לראות אותה מרחוק. כדי שלא ידעו שיש ביניהן קשר..."

ועדיין לא נגענו בנושא האוכל. ובחרדה ממחסור. מאבדן הביטחון הכלכלי.

ועדיין לא נגענו בשאלות המחרידות, האם ניכנס לבית עם יקירים חולי קורונה, ונטפל בהם למרות הסכנה?

הספרות הנוגעת בטראומת השואה מדברת על ההבדל בין אסונות טבע לבין השואה.

חלק מהדברים המבדילים בין שתי התופעות הם:

השואה הייתה מעשה שנאה ורוע של בן האנוש.

בשואה, תכלית הרוע התמצתה בשאיפה לראות במותם של האנשים. גם של הילדים.

לא כך הוא הדבר באסונות טבע מהסוג של הקורונה.

אנחנו יכולים להתחזק ולחזק כש"תוקפת" אותנו אסוציאציה, בכך, שנתחבר לחוויה המיטיבה. איש אינו רוצה כעת במותנו. שאין כאן מעשה של רוע ארכיטיפי כפי שהייתה בשואה. (כך יש לקוות) ולכן, כשרוצים לבודד אותנו, רוצים בטובתנו.

בשואה, הזקנים והתשושים, פונו, בודדו והושמדו. לא כך כעת. כשעולה האסוציאציה הזו, אנחנו יכולים שוב להאמין שרוצים לגונן עלינו.

הכיוון הזה הינו קריטי כשמטפלים בחוויות רגשיות מהסוג הזה. זוהי הדרך האמפתית באמת, לעזור להבחין בין הסיוט הדמוני הפנימי ולבין המציאות הקשה אך האחרת כיום. להגיע ל"פרופורציה".

ואכן, החלק הארי, כך נראה לי, של בני הדור השני, חש דווקא בעיתות מצוקה, יכולת מרשימה להתגבר. המוטו המיתקשר גם הוא לאסוציאציות, הינו: "אם הורינו יכלו, גם אנחנו יכולים".

.