דרקון - אין דבר כזה / ג'ק קנט
סיון חורש-תמיר | 8/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
.jpg)
דרקון אין דבר כזה מאת ג'ק קנט, הוצאת עם עובד, 1987, תרגום: אברהם יבין, 24 עמ'.
ממליצה על הספר: סיון חורש-תמיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים מבוגרים ונוער בקליניקה בתל אביב, ובשרות הפסיכולוגי ברמת השרון.
באופן כללי אני פריקית של ספרי ילדים ונוער. תמיד הייתי. אני מוצאת בהם חכמה, הומור, שמחה, וגם תקווה. הבעיות והצרות הן במידה, והסוף לרוב טוב, מה שאי אפשר תמיד לומר על יצירות למבוגרים, או על החיים בכלל...
כשהילדים שלי היו קטנים, היה לי סוף סוף תירוץ רשמי למלא את הבית בספרי ילדים. ביליתי שעות מאושרות בהקראת אותו סיפור שוב ושוב. עזבו אותי מסדרות ומנטפליקס, תנו לי לדקלם חמש פעמים "זה סופו של כל בלון" – ואני אדם מאושר. הקטנים, כדרכם של קטנים, אהבו לשמוע את אותו סיפור אלף פעם, אני יכולתי לקרוא דרור לתשוקתי האינפנטילית בלי להישלח למחלקה סגורה, ובן זוגי שמח, כי קיבל מזה פטור.
"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון. הדרקון היה דרקון קטן, לא יותר גדול מחתלתול. כאשר בילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה. בילי הלך לספר לאמא שלו. 'דרקון, אין דבר כזה', אמרה אמא של בילי, והיא דיברה ברצינות".
בילי מתייחס לדברי אימו מאוד ברצינות, ומרגע זה ואילך מתעלם מקיומו של הדרקון, שהרי אמא אמרה שאין דבר כזה כמו דרקון. אלא שככל שממשיכים להתעלם מקיומו, הדרקון הולך וגדל, ומפריע יותר ויותר לשגרת החיים בבית: זולל לבילי את כל הלביבות, משתרע על הרצפה ומפריע לאמא לנקות, וממשיך לגדול עד שממלא את כל הבית. לבסוף הוא פוצח במרדף אחרי משאית המאפייה המלאה לחמים ריחניים, כאשר הבית על גבו.
אני משתמשת בדרקון של בילי כדוגמה בטיפולים, בעיקר עם מבוגרים. הוא ממחיש בעיני את כוחן של הכחשות, ושל מנגנוני הגנה בכלל, ואת האופן שבו הדרקונים של הנפש נוטים לגדול ולגדול, ככל שההכחשה סביבם הולכת ומתעבה.
נתקלתי בדרקון של בילי לראשונה כאשר הייתי סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה. אחד המדריכים שלי השתמש בו כדוגמה. באותה תקופה עמוסה של לימודים ופרקטיקום הרגשתי שאני טובעת בים התיאוריות, ומרוב מאמץ להבין ולחבר בין מושגים – מאבדת לעתים קרובות את הקשר לנפש, לאדם, לחיים כפי שאני מכירה ומבינה אותם.
באותה תקופה גיליתי במקביל את הדרקון של בילי, וספר נוסף. הספר השני היה "רצות עם זאבים (שהמלצה עליו התפרסמה גם היא בבלוג הזה). אני זוכרת את השמחה בעקבות הגילוי שאפשר לדבר פסיכולוגיה בכל מיני דרכים: אפשר דרך מונחים מקצועיים, ואפשר דרך סיפורים. אפשר לומר הכחשה, ואפשר לומר: "דרקון? אין דבר כזה". או אולי בפרפראזה על נעמי שמר: כפי שלכל אחד מהמטופלים שלנו שפה משלו, ודרך משלו להגיד שלום, כך גם לנו, המטפלים.
