פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום / מילן קונדרה

קריאה מודרכת | 9/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום מאת מילן קונדרה. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 1985, תרגמה לעברית: רות בונדי, 226 עמ'.

ממליצה על הספר: כרמל הראל, עו"ס קלינית.

הכרתי את הספר לראשונה בתיכון, התבקשנו לקרוא אותו בכיתה י"א. למדתי בבית ספר מעורב של יהודים וערבים, אז הרבה מהספרים שקראנו עסקו בנושאים פוליטיים. הלכתי לספריה ולקחתי את הספר הזה בלי הרבה ציפיות – בדרך כלל בזתי קצת לבחירות הספרותיות של המורה – ואיך שהתחלתי לקרוא אותו, משהו בקצב הכתיבה, בדרך שבה הסופר עוצר להרהר על עצמו ועל הדמויות שהוא כותב עליהן ועל הפילוסופיה של הדברים – קנה אותי, ונהייתי מעין שגרירה כזו של הספר כבר בתור נערה. מאז זה נהיה ספר שאני חוזרת אליו כל כמה זמן. קניתי אותו כבר כמה פעמים, כי בכל פעם אני מספרת עליו לאנשים ונותנת להם במתנה את העותק שלי. כשאנחנו נערות אנחנו רואות דברים בראייה דיכוטומית, והקריאה בספר הזה מעודדת לראות דברים בצורה מורכבת ומכל מיני זוויות. בכל פעם שאני חוזרת לספר הזה הוא שונה בעיניי ואני מבינה אותו אחרת, ואני מרגישה שגם אני משתנה, שאני נתפסת פתאום לרעיונות אחרים ולדמויות אחרות מאשר קודם לכן.

העלילה מתרחשת על רקע האביב של פראג ב-1968, עם פלישת הצבא הרוסי לצ'כיה, והעלילה נעה בין פראג, ז'נבה ופריז, ומתארת את ההתמודדות של הדמויות עם האירועים, עם מערכות היחסים שלהם ועם החיים עצמם. טומאש הוא רופא מאוד בכיר בבית חולים נחשב שנאלץ לפרוש על רקע דעותיו הפוליטיות והתנגדותו למשטר. הוא מתקשה לנהל מערכות יחסים יציבות עם נשים ורוב הקשרים שלו עם נשים הם מה שהוא מכנה "ידידות אירוטית". במהלך הרומן הוא פוגש את טרזה, שמגיעה מרקע משפחתי מאוד לא פשוט, ומיחסים מורכבים עם אמה, והם הופכים לבני זוג למרות שהוא לא מעוניין בהגדרה הזו, ובמקביל הוא ממשיך לנהל מערכת יחסים אירוטית עם סבינה, שהיא ציירת, צלמת ואמנית פוליטית, ציפור חופשיה כזו. סבינה בוגדת גם בבגידות שלה, ולכן חוץ מטומאש יש לה עוד מערכת יחסים עם פראנץ, שהוא מרצה מז'נבה, והוא הדמות היחידה בספר שאינה צ'כית.

החלק השלישי בספר נקרא "מילים שלא הובנו", שמתאר את הפערים בין פראנץ לסבינה – הוא מסביר איך כל אחד מהם רואה יופי, מוסיקה, נשיות, נאמנות ובגידה:

"לחיות אמת - ביטוי כזה מצוי אי שם ביומני קפקא או באחד ממכתביו, פארנץ שכח היכן בדיוק. אבל הניסוח העסיק את מחשבותיו. מה פירוש הדבר, לחיות אמת? ההגדרה על דרך השלילה קלה: פירושו לא לשקר, לא להסתיר דבר, לא להסתתר. מרגע שהכיר את סבינה הוא חי חיי שקר. הוא מספר לאשתו על קונגרס באמסטרדם ועל הרצאות במדריד שלא היו מעולם… הוא נהנה לשקר ולהסתתר רק משום שלא עשה זאת לפני כן מעולם. הדבר גורם לו התרגשות נעימה, כפי שחש כאשר החליט השקדן בכיתה, להשתמט בפעם הראשונה מבית הספר. לדעת סבינה, יכול אדם לחיות חיי אמת, מבלי לשקר לעצמו לאחרים, רק בתנאי שהוא חי בלי קהל. ברגע שמישהו צופה במעשינו אנו מתאימים את עצמנו, ביודעין ובלא יודעין, לעיניים העוקבות אחרינו ודבר ממעשינו אינו עוד אמת. לחיות עם קהל, לחשוב על קהל, פירושו לחיות בשקר… אדם המאבד את הפרטיות שלו מאבד את הכל, אומרת סבינה בליבה. ואדם המוותר עליה מרצון הוא מפלצת. לכן סבינה אינה סובלת מכך שעליה להסתיר את אהבתה, אדרבה, רק כך היא יכולה 'לחיות אמת'" (עמ' 85).

בעיניי החלק הזה הוא קריטי לכל מערכת יחסים, ולמערכת יחסים טיפולית בפרט. הרבה פעמים נראה לנו שהאופן שבו אנחנו מבינים את העולם הוא מובן מאליו, אבל אנשים מבינים את העולם באופן שונה. כאנשי טיפול אנחנו הרבה פעמים חושבים מהר מדי על ההעברה, על "איפה זה פוגש אותי", והספר הזה מזכיר לי לחזור ולהקשיב לאדם עצמו, למילון שהוא בונה כשהוא אומר משהו – למה הוא באמת מתכוון. כשהייתי נערה חשבתי שבגידות מכל סוג הן דבר נורא, והספר הזה הצליח להציג בגידה גם כאלמנט של נאמנות לעצמך. היום כשמישהו אומר לי שהוא בוגד, אני יודעת לא לקחת את זה ישר למקום השלילי שלי, אלא לשמוע מה זה אומר מבחינתו.

באחד החלקים בספר מצוטטת סונטה של בטהובן שבה הוא אומר "האם זה מוכרח להיות", והמקהלה חוזרת, "כן, זה מוכרח להיות, זה מוכרח להיות". הדמות של טומאש בספר מאוד מתייסרת בנושא קבלת החלטות. ברגע מסוים טרזה עוזבת את טומאש, והוא מחליט שהוא חייב לחזור אליה, שזה מוכרח להיות, הוא מוצא סימנים וצירופי מקרים שמוכיחים לו שכך צריך, שכך הוא מוכרח. אבל כשהוא מגיע לדירה שלה, הוא עוצר ואומר לעצמו – 'מה עשיתי? האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה? האם זה באמת מוכרח להיות?' עד שבשלב מסוים הוא אומר לעצמו שהוא כבר לא יכול לדעת, והולך לטרזה.

"...לפתע הובהר לו כי רק מקרה הוא שטרזה אוהבת אותו ולא את חברו. שמלבד אהבתה האמיתית קיימת בממלכת האפשרויות כמות עצומה של אהבות לגברים אחרים שלא התממשו. כולנו דוחים מכל וכל את הרעיון שאהבת חיינו הייתה יכולה להיות משהו קל, חסר משקל; אנו מניחים שאהבתו היא מה שחייב להיות ובלעדיה לא היו חיינו חיים. נדמה לנו שאפילו בטהובן חמור הסבר, עם רעמתו הנוראה, מנגן לאהבתנו הגדולה את ה-'Es muss sein' שלו. טומאש חשב על הדברים שאמרה טרזה על חברו וקבע שבסיפור אהבת חייו לא נשמע שום 'Es muss sien' אלא 'Es konnte a uch anders sein'. יכול היה גם להיות אחרת" (עמוד 31).

אני רואה בטיפול הרבה אנשים שיש להם דילמות בנוגע להחלטות שלהם. אנחנו הרבה פעמים מייסרים את עצמנו בהתלבטויות, והייסורים מכבידים עלינו, הם מקשים עלינו לעשות שינוי. הספר מזכיר לי שכל החלטה שתתקבל היא בסדר – כי זו ההחלטה שקיבלנו. הספר מתעסק לכל אורכו בניגוד שבין קלות וכובד. הדמויות מתחבטות בנושא, משנות את דעתן ועמדתן בנוגע לניגוד. מה עדיף – חיים קלים או כבדים?

"אם כל שניה בחיינו תחזור על עצמה עד אין סוף, נהיה כבולים אל הנצח כמו ישו אל הצלב. מחשבה כזאת מעוררת אימה. בעולם של חזרה נצחית רובץ על כל תנועה כובד בלתי נסבל של אחריות. זאת הסיבה שניטשה קרא לרעיון החזרה הנצחית העול הכבד ביותר. אם החזרה הנצחית היא אמנם העול הכבד ביותר, יכולים חיינו להצטייר לעומתו בכל קלותם הנפלאה. אך האומנם הכובד נורא כל כך והקלות נהדרת? העול הכבד ביותר מרטש אותנו... אך בשירת האהבה של כל זמנים האשה נכספת לשאת את כובד גוף הגבר. העול הכבד ביותר הוא אפוא גם הגשמת החיים המלאה ביותר… לעומת זאת, העדר מוחלט של עול גורם לאדם שייעשה קל מן האוויר… הוא נעשה ממשי רק למחצה ותנועותיו קלות וגם נטולות משמעות" (עמוד 10).

האם ההחלטות שאנו מקבלים הן כבדות ורבות משמעות או קלילות? אני חושבת שהקושי הוא לשאת את הפער בין שני הניגודים. להרגיש שמצד אחד ההחלטות שלנו, כמו לשוב לזרועותיה של אהובה לשעבר, להגר למדינה אחרת, להתקומם נגד הממשל - הן כולן הרות גורל וחסרות משמעות גם יחד. אין לנו דרך לדעת האם ההחלטה שקיבלנו היא ההחלטה הנכונה, שכן כל החלטה היא חד פעמית, לא חוזרת על עצמה (כפי שתואר קודם, קונדרה מסכים עם ניטשה כי החזרה הנצחית היא העול הגדול ביותר). רעיון זה מתיישב עם הדעת, אבל בפועל - ופעמים רבות דווקא מכיוון שמדובר בהזדמנות יחידה – אנו מייחסים משמעות רבה וכובד עצום לכל החלטה.

אני עובדת עם אוכלוסיות שרוב המטפלים בדרך כלל לא אוהבים לעבוד איתן, בעיקר אנשים שמתמודדים עם תחלואה כפולה, ואני חושבת שהספר הזה מאוד מזכיר שבני אדם הם עגולים ומורכבים ויכולים להפתיע. אחד התיאורים שאני לא שוכחת מתוך הספר הוא של היחסים בין טרזה לאמא שלה בתור משחק ביליארד, כשאמה היא המקל שנותן את המכה, וטרזה היא הכדור, שאין לו אפשרות אלא לנוע במסלול שהותווה לו. אני חושבת שאנחנו כמטפלים יכולים הרבה פעמים לחשוב כמה האמא הייתה דפוקה והאבא הייתה דפוק, ואנחנו שוכחים לחשוב על הכדור, על האדם עצמו, ועל היכולת שלו להשפיע על המסלול שלו.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

Fat is a feminist issue מאת סוזי אורבך, הוצאת Random House, שנת 1978, 402 עמ'. ממליצה על הספר: ג'נט באומגולד-לנד, עובדת...
מובי דיק מאת הרמן מלוויל. איורים: רוקוול קנט, הוצאת מ. ניומן, תרגום: אליהו בורטניקר, 1971, 573 עמ׳. ממליץ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.