בלוגים | כתיבה יצירתית

לב רגיש | מילי אפשטיין

בבוקר, בימי סוף אלול,

רסיסי הטל עדיין מנצנצים בדשא:

חיוורת, תנועת הכוכבים משתקפת בהם.

בבוקר, חתול אפרפר רובץ בין אור וצל,

בין אתמול לעכשיו,

ומצליח לרגע לעצור את זרימת הזמן.

שנייה של אין-סוף צלול ומרוכז. עוד מעט

והכול יתחיל לנוע מחדש:

החתול יקום וילך,

האור יתפשט בגינה ויאיר את היום,

הלב יפעם מחדש,

הקסם שבעצירה יתפוגג ויימוג.

ואז –

ברשתית העין ישאירו את עקבותיהם דברים אחרים מתחלפים המעוררים,

לפעמים,

את הפלך טווה הקשרים של הדמיון.

אור וצל על הדשא –

ברגע אחד נוצר הדימוי בין הנראה למבט,

במערבולת המראות שנקוו במעיין התודעה.

כך, בתנועה אין-סופית,

מתחדשים הזמנים של הטבע ושל האדם,

מתחדשת התקווה,

מתחדשות הרקמות שבמעמקי הגוף,

מתחדשים המסלולים הנסתרים של הנפש ושל היקום.

הנה הפלא שבקיום המתמשך ומשתנה ומתחדש:

הזמנה להנביט ביום-יום זרעים של השראה.

זה הזמן להתחדש ולטוות חלומות,

מתוך הודיה ותקווה לכך שיהיו לנו עיניים לראות

ולב רגיש.

תגובות