צועניה – סיפור של תמונה | שלומית מירון
שלומית מירון | 24/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני צוענייה בת חמש, צוענייה בשחור לבן, במסיבת פורים אפרורית בגן. מעלי בשורה השנייה עומד על כיסא ילד שעתיד להיוולד לי בעוד 22 שנה. עגום משהו, נוגה, מתבונן בי ואולי דרכי, מהרהר במשימה שלקח על עצמו.
מאחורי עומדת עם כתר של מלכה - עדנה, זו שאבא שלה היה מכה בחגורת עור את אחותה הגדולה ריקי כשאנחנו היינו משחקות בחדר הסמוך, מעמידות פנים שאיננו שומעות את צרחות האחות שהלכו ודעכו עד שהפכו לתחנונים עד שהפכו ליבבות, עד שהאיש הקטן סיים לרוקן את כל מרירותו על גופה המתגרה שהקדים להבשיל וגירה את עצביו באופן בלתי נסלח. היא לא תצא עם בחורים מאחורי גבו.
לצדי, עם כנפי פרפר פעורות וחיוך תמידי, נמצאת אורה או אורלי או אהובה. זו שאמא שלה הייתה קוראת לה במבט חמור לבוא לנגן על פסנתר. היא תמיד הלכה, שומטת הכול, מסובבת אלינו את גבה, מתמוססת ומשתחזרת במקום אחר תוך אלפית שנייה.
פעם היו ילדים אחרים בעולם. ילדים בשחור לבן. אני לא אוהבת לפגוש אותם. אני מעדיפה את אלו של היום, המתריסים בכל הצבעים. אלו שדוחים את רעיונותייך, מחשבותייך ודרך חייך. לא משנה במה הם יבחרו, הם צודקים. קללת הדורות חייבת להיפסק לאלתר. את זה לפחות הם יודעים.
אני צוענייה בשחור לבן. מצאתי את התמונה בארגז הישן בבית הורי שנותרה בו רק אמי. בהיסח הדעת פלטתי ביני לבין עצמי משהו מהרהורי - על ילדות, על עצב, על ילדותי העצובה. אמי בטלה אותי בהינף יד מבוהלת. שום עצובה ושום עצב, הכל דמיונות שווא, הייתה לך ילדות מאושרת, את היית ילדה מאושרת. החיים היו יפים, את מגזימה, את מסלפת, את לא באמת זוכרת. ואל תשכחי, אישוניה מוסיפים מעצמם, שבאת לפה לשים קומפרס על לבי הבוער, לנחם את הילדה שאני, להרגיע. אל תשכחי למה באת ואל תבלבלי את המוח.
אני חוזרת לביתי עם מוח מבולבל. ילדי מסתגר מפני. גם הוא יודע למה באתי. הוא לא אוהב קומפרסים קרים. הוא מחפש משהו בעיני, אני מתפללת למצוא אותו עבורי בתוך עצמי. זו תהיה הסיסמה שתפתח בפני את הדלת הסגורה ותכניס אותי פנימה, להיכל שבו מחליפים מילים של אמת, גם במחיר כאב, גם במחיר של ניפוץ האשליה
שילדות היא תקופה מאושרת,
שהורות היא מעשה צדקה וחסד,
שהורים וילדים נועדו לנחם ולהיות מנוחמים.
בכל מחיר.
