פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

משחק במילים

רועי סמנה

נגיפות מצפון וחמ"ל החמלה - על ייסורי האשמה הכרונית

רועי סמנה | 7/6/2015 | הרשמו כמנויים

בשנת 2004, אולי בהשפעת You're Beautiful, שירו הנוראי של ג'יימס בלאנט שבאותה תקופה התקיף ללא רחם בעלי אוזניים ברחבי העולם, הקדיש כתב-העת The Psychoanalytic Quarterly גיליון מיוחד לעיסוק בשאלה האם למושג הסופר-אגו יש עדיין רלבנטיות בתקופתנו, בהתחשב בכך שעדויות לקיומו הולכות ופוחתות*.
אבל השמועות על לכתו בטרם עת של הסופר-אגו היו מוגזמות. הוא לא מת, רק התחלף. אין ספק, הסופר-אגו של קיץ 2015 שונה מאוד מזה של קיץ 1915. נדמה שיותר מתמיד הוא עסוק בכושר ובדיאטות, בצבירת רכוש וממון והרבה פחות טרוד בענייני מוסר, ואף על פי כן ולמרות הכל, הסופר-אגו חי וקיים.
"הארוחה לא מסתיימת כשאני שבע", סיפר פעם הקומיקאי לואי סי.קיי., "היא מסתיימת כשאני שונא את עצמי". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. כמה מכמיר לב לראות אנשים מחמירים עם עצמם, מתעמרים בעצמם, שוקעים ביחסים סאדו-מזוכיסטיים של הלקאה עצמית. "אוצר המילים של הביקורת-העצמית שלנו הוא כה מדולדל וקלישאתי. אנחנו בשיא טיפשותנו כשאנחנו עסוקים בשנאה-עצמית" אמר האנליטיקאי אדם פיליפס בריאיון לכתב-עת ספרותי אליטיסטי** ואי אפשר שלא להסכים איתו ולתהות בבוז איך שוב ושוב אנחנו נותנים לעצמנו ליפול למקום העלוב הזה.


***
אני רוצה לשמור את הדיון בסופר-אגו "החדש" להזדמנות אחרת ולהתמקד הפעם בדגם קלאסי: בסופר-אגו הרודפני של אנשים שחוו טראומות מוקדמות, אנשים שהחוויה שלהם היא פחות חוויה של שבר בסיסי (basic fault), אלא יותר חוויה של פגם בסיסי (basic fault) ואשמה בסיסית (basic fault).*** כמו יוזף ק', גיבור "המשפט" של קפקא, אלו אנשים שלא ברור להם במה חטאם, אך בניגוד לק', לא זכו בחסד שבוודאות כי הם חפים מאשמה. הם מחכים למשפט שאולי לעולם לא יגיע, וגם אם כבר יגיע לא בטוח שתהיה בכך הקלה.
באחת מהסצנות המפורסמות בסרט "סיפורו של וויל האנטינג", מסביר הפסיכולוג לוויל שהוא אינו אשם בהתעללות הפיזית שספג מהוריו. "זו לא אשמתך" הוא אומר ונענה ב"כן, אני יודע" סתמי. "זו לא אשמתך" הוא שב ואומר, וחוזר ואומר ונענה בכעס הולך וגובר מצדו של המטופל. "זו לא אשמתך" הוא הוגה פעם נוספת את המנטרה עד שתהליך העיבוד נשלם ו-וויל האנטינג פורץ בבכי קתרטי. במציאות הבלתי-הוליוודית-בעליל, למרבה הצער, שלושים השניות הפוטוגניות הללו עשויות להתפרש על פני שלושים חודשים או שלושים שנים.


***
במקרים רבים אנשים הסובלים מאשמה כרונית מחפשים אשמה קונקרטית להיתלות בה, חטאים קטנים או גדולים שיתנו שם וצורה לתחושה האמורפית שהם רעים.
במעגל מרושע הם הופכים אסירים של נגיפות (impingements) המצפון שלהם וחלקם, בעומדם אל מול החוק הפנימי, בפני בית הדין של מטה-מטה, נידונים באכזריות לעונש מוות נפשי.
להבנתי חלק ממה שעשוי להחזיק את תחושת האשמה אצל אנשים אלו קבועה ובלתי משתנה, כרעש רקע לבן וסטטי המלווה אותם באשר יפנו, היא העובדה שבמקרים רבים, למרות האשמה התמידית המייסרת, הם לא יעשו שום ניסיון אמיתי לפיצוי או שיפוי. האשמה שתאפיין אותם תהיה אשמה עקרה, כזו שלא נגזרת ממנה אחריות אופרטיבית. אנשים כאלו יישאבו ויִישַבו במעגל סגור של אשמה המתחלפת ברחמים עצמיים. רחמים עצמיים, אך לא חמלה-עצמית.


***
ההבדל המרכזי בין חמלה-עצמית לרחמים-עצמיים, לדעתי, הוא שהחמלה-העצמית משתייכת לעמדה הדפרסיבית, כלומר יש בה הכרה בחלקי האישי באחריות לעוולות ולנזקים, בניגוד לעמדה הסכיזו-פרנואידית של הרחמים העצמיים מעדות "אכלו לי, שתו לי" שמפצלת עבורי את העולם לטובים ורעים, קורבנות ומקרבנים. אבל תחושת אחריות כמו זו שמאפיינת את החמלה-העצמית יכולה להתקיים רק כאשר ישנה גם אמונה באפשרות לתיקון ולמחילה. "בשלבים הראשוניים של ההתפתחות, אם אין דמות אם מהימנה שתקבל את מחוות התיקון, האשמה נעשית בלתי נסבלת, ואין אפשרות לחוש אכפתיות" (עמ' 260) טוען ויניקוט. כלומר, אם מתפתח חוסר אונים נרכש, תחושה שכל ניסיון לתיקון הוא חסר תכלית ומיותר, קל לשקוע בניהיליזם או בניתוק.


***
כמטפלים אנחנו מגויסים לשמש, בין היתר, כחיילים בחמ"ל החמלה. אנחנו מהנדסים את דרכנו לנטרול מטעני הנפץ שטמן החבלן הפנימי, כפי שמכנה אותו פיירברן, רגע לפני שהנשק הכימי שעשוי מכל חלומותיו השבורים**** של המטופל יתפוצץ בתוכו, וממילא גם בתוכנו, אם אנחנו לוקחים ברצינות את הרעיון של השתתפות בסבל*****. כפסיכולוג אני מנסה לתפור כיסים של חמלה בחליפת האיומים ההדוקה, הנוקשה מדי, של הסופר-אגו. אני מנסה לטפח ולהזין חמלה-עצמית במטופליי ובמודרכיי, בין היתר באמצעות האופן החומל שבו אני משתדל להתייחס לכשלים ולהחמצות שלי עצמי, לאותם רגעים בהם אני מכאיב, מציק או סתם לא מבין או בלתי-מכוונן. לא תמיד אני מצליח, אבל אני מתאמץ למחול לעצמי על כך או לפחות לסלוח לעצמי על כך שאיני מצליח לסלוח.


***
ב-2014, כנראה בעקבות טיפול פסיכואנליטי עמוק, לקח ג'יימס בלאנט אחריות, התנצל על השיר "You're Beautiful" והודה שהוא מעצבן בצורה קיצונית.****** אז מי אמר שלעולם הזה אין תקנה?






* עורך הדין הפלילי ששי גז ניסח זאת כך: "המצפון שלי נקי כי אני לא משתמש בו" (http://www.globes....91090).

** ראו כאן: http://www.thepari...llips

*** אני מאמין שהבחירה של באלינט בביטוי רב-משמעי כמו ״basic fault" לא היתה מקרית ונועדה להדהד בתוכה את מגוון האפשרויות שהולכות לאיבוד בתרגום העברי ל״שבר בסיסי״.

**** הרשיתי לעצמי לגנוב את המטאפורה הזו מהשיר "Chinese Whispers" של להקת The Dillinger Escape Plan

***** משמעותה הלטינית המקורית של המילה האנגלית לחמלה (compassion) הוא "השתתפות בסבל".

****** ראו כאן: http://www.spin.co...hello




לקריאה נוספת -

באלינט, מ., השבר הבסיסי. תל-אביב: עם עובד, 2006

ויניקוט, ד. ו., (1963). התפתחות היכולת לאכפתיות. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009

Eigen, M. (2007), Guilt in an Age of Psychopathy. The Psychoanalytic Review, 94, 727-749

1952 ,Fairbairn, R. W. D., Psycho-analytic studies of the personality. London: Routledge

Lieberman, J.S., Analyzing a “new superego”. In: Berger, B., Newman, S. (Eds.), Money Talks. New York: Routledge, 2012

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאיה מורמאיה מור10/7/2015

מקסים [ל"ת].

רות דרדיקמן - עירוןרות דרדיקמן - עירון25/6/2015

באלינט וסופר אגו מתעלל. תודה רועי על מאמר מרתק, מעמיק, ועם זאת נגיש וקולח. באסכולה הטיפולית של טיפול דינמי חוויתי אינטנסיבי, שבאלינט היה מהדמויות שהשפיעו על הווצרותו, עוסקים רבות בסופר אגו רודפני ומתעלל. אחת הדרכים היא באמת לפתח "כיסי חמלה" ולהוות מודל לחמלה. בנוסף, המטפל נוקט עמדה אקטיבית כנגד הצדדים המתעללים בסופר אגו, ומציע למטופל לחבור אליו לשם מלחמה במנגנונים אלה. מנסיוני זהו כלי רב עוצמה בהאצת הטיפול ובהשגת שינוי אישיותי משמעותי.

dvora ashkenazidvora ashkenazi14/6/2015

מחילה וחמלה. רועי,
תודה גדולה על המאמר

רועי סמנהרועי סמנה9/6/2015

בהמשך לתהייה של תמר- נוספה הערת שוליים לטקסט [ל"ת].

רועי סמנהרועי סמנה9/6/2015

השבר/הפגם/האשמה הבסיסי(ת). תודה משה ועדי על המילים החמות והמחכימות ותודה לך תמר על המחמאה ועל ההזדמנות להבהרה. המושג basic fault תורגם ל״שבר בסיסי״ אבל באנגלית יש לו מגוון משמעויות ואני מניח שבאלינט בחר בו לא באופן מקרי אלא בגלל ריבוי הרבדים הזה. ניסיתי לפרוש את הפרשנויות הרלבנטיות בעיניי לאותה תחושת שבר, אבל כנראה שזה לא יצא ברור מספיק...

רועי

tamar dantamar dan9/6/2015

היי רועי. סתם שאלה קטנטנה - האם זה בכוונה שהשתמשת באנגלית במונח basic fault שהוא כמובן אשמה בסיסית גם לגבי פגם בסיסי ושבר בסיסי או שזה בטעות?
מלבד זה מאמר מצוין , מאוד אוהבת את צורת הכתיבה והחשיבה שלך.

רן פרלמןרן פרלמן8/6/2015

לייק [ל"ת].

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח8/6/2015

מעניין, נגיש ומשעשע. והאזכור של ק' החזיר אותי לטקסט של קפקא:
"המחשבה על משפטו לא הניחה לו. לא פעם כבר שקל בדעתו שמא ייטיב לעשות אם יכין כתב-הגנה ויגיש אותו לבית המשפט. בכתב-הגנה זה ביקש להציג בקיצור קורות-חיים, להסביר מה הניעו לנהוג כפי שנהג בכל אחד מן האירועים החשובים ולחוות דעתו אם דרך פעולתו היתה ראויה לגנאי או לשבח לפי שיפוטו הנוכחי, תוך הבאת נימוקים לכאן ולכאן" (עמ' 109)
דרך הציטוט חשבתי על המוות הנפשי שעלול להיגזר דווקא על המטפל בשומעו שוב ושוב את כל פרטי הפרטים המפורטים של החטאים שמספרים לו מטופלים אלו, ועל ניסיונותיו להחלץ ממטעני הנפץ הממיתים דרך חלומותיו השבורים -מתוקנים שלו עצמו..

תודה על הפוסט המעניין, הנגיש והמשעשע :)


משה נח-מטותמשה נח-מטות7/6/2015

כותב בחסד. תודה