תגובות
אילה אילוז29/12/2014
דברי חכמים בנחת נשמעים :) [ל"ת].
אילה אילוז29/12/2014
דברי חכמים בנחת נשמעים :) [ל"ת].
אילה אילוז29/12/2014
דברי חכמים בנחת נשמעים :) [ל"ת].
רועי סמנה29/12/2014
אין הבור מתמלא מחולייתו. עמית ניסח היטב הרבה ממה שרציתי לומר בעצמי ולכן אוסיף רק נקודה קטנה אחת.
אני מעריך מאוד את קוהוט. מעריך, לא מעריץ ולא מקדש. זה מאפשר לי להעריך גם את פרויד, קליין, ויניקוט ומיטשל (רשימה חלקית). נפש האדם היא מסתורית ומורכבת מכדי שנוכל להביט עליה עם עדשה אחת, אלא אם אנחנו מחזיקים באמונה מעוורת. אפשר לקרוא עוד בנושא הזה בפוסט האחרון שפירסמתי (מעניין מה קוהוט היה אומר על הריפרור העצמי...).
לירן רוגב29/12/2014
לשחרר את האדם מכבליו.... תודה עמית על הסיפור על קוהוט ומארי, לא הכרתי אותו וזו אנקדוטה מעניינת. היא באמת מראה כמה חשוב שהטיפול יהיה מרחב שהכל יכול לעלות בו, אין ספק שעל כך אנו מסכימים. אבל היא גם מראה כמה הניסיון להעלות תוכן שהמטפל מניח שקיים בלא מודע של המטופל ושחייבים להתייחס אליו (כמו ההנחה של קוהוט שהטעות בתשלום אולי ביטאה כעס לא מודע) יכול להיחוות כמאולץ ורחוק חוויה.
נדמה לי שבסופו של דבר הדיון פה אינו על הפרקטיקה אלא על האידיאל. כולנו בני אנוש ועושים כמיטב יכולתנו להיטיב עם המטופל שיושב מולנו, כמיטב יכולתנו המוגבלת. האמפתיה היא אינסופית - אבל אנחנו יצורים סופיים. לכן סכנת הקריסה אינה לאמפתיה, אלא להכחשה של היותנו מוגבלים וסופיים. אבל כאידיאל, השאיפה להתייצבות אמפתית אינו קריסה.
דומני שבשורה התחתונה יש פה שאלה של השקפה באשר לטבע האדם, והיא גוזרת את ההבדל בהתייחסות שמלכתחילה הגבתי אליו. האם אנו בוחרים לראות באדם את העקרב, שחלק דטרמיניסטי מטבעו הוא להכיש, או צפרדע, שגם אם יש לה מופעים ארסיים, יש בה את הפוטנציאל למסור עצמה לזולת - אפילו עד מוות.
עמית פכלר28/12/2014
לפרוס עוגה או לדקור? אולי גם וגם?. לירן, אתה כותב שכמטפל אתה חש חובה אתית להתייצב עבור המטופל באופן הקרוב ביותר לחווייתו, נכון לוותר על כל הנחותיך המוקדמות אם אינן מועילות לו. אני בעד; אבל לפי מה מגדירים את "האופן הקרוב ביותר לחווייתו", או את ההנחות ה"מועילות לו"? האם לפי דיווחיו של המטופל? אתה ממשיך, " מהו אקט אמפתי מדרגה ראשונה, אגב, אפילו קוהוט לא יוכל לספר לנו, זאת יוכל להגיד רק המטופל. " – אבל איך הוא יגיד זאת, ישירות? והאם יש מקום ללא-מודע בתוך כל הסיפור הזה? נניח, אם הוא אומר לי, 'זה בדיוק מה שאני מרגיש, קלעת בול!', האם זה הסימן לכך שאכן דייקתי באמפתיה שלי? האם קיים סיכוי שהמטופל נחוש לרצות אותי ויהי-מה, ושפידבק כזה אינו נשען על חוויה אותנטית מצדו? אחד ממטופליו של קוהוט, הרבּ מארי, שילם לו פעם 400$ במקום 1,400$ שהיה חייב לו. קוהוט, על פי דיווחו של מארי, התעקש לברר עמו מה המשמעויות החבויות במעשה-כשל זה. מארי התרגז על מה שחווה כמאניירה פסיכולוגיסטית – כל טעות מפורשת כמו פליטת-פה רוויית משמעות – אבל חשש להביע את כעסו בפני קוהוט, מאחר שחווה אותו כאדם ש"אתה פשוט לא מתעצבן עליו". מצד אחד נראה לו האנליטיקאי כבעל "הילה של עוצמה אדירה או אינטלקט אדיר או משהו אדיר" אבל גם כבעל גוף שברירי וחולה, ומסקנתו היתה אחת: אסור להביע בפניו כעס, הוא עלול לא לעמוד בזה. כדאי להוסיף גם שאביו של מארי מת בפתאומיות כשהיה הרבּ בן 11, לאחר שאכזב את אביו ולא בא עמו לדייג. כלומר, הניסיון של מארי עם אבות ותגובותיהם האפשריות לכעס או להתנגדות היה כזה שמסתיים בקטסטרופה. תיאור זה מפי מארי מופיע בביוגרפיה שכתב צ'ארלס סטרוזייר (Strozier) על היינץ קוהוט, בעמ' 356-361.
אני מסכים אתך מאוד שיש להכיר בשנאה וחשוב מאד מה מקורה, אבל חושש, בדומה לרועי, שמרוב רצון לבטל את קיומה של הדלת בפני המטופל, נקרוס לעמדת אמפתיה על-אנושית, שכל דבר זולתה יתפרש ככישלון להיות זולתעצמי מיטיב, כמונעים על ידי תיאוריות דחף קרות ומכניסטיות וכחוסר אמפתיה מוחלט. רוברט סטולורו הראה לקוהוט כי פסיכולוגיית העצמי מועילה למטופלים המוגדרים כבעלי הפרעת אישיות גבולית: אם נפסיק להביט בהם ככאלה, יפסיקו להתנהג ככאלה. זה יישום של המודל הקוונטי שאתה מציע, להבנתי. העניין הוא שזה נכון – חוץ מהפעמים שבהם זה לא נכון. כשהעקרב ביקש מהצפרדע להעביר אותו את האגם כי אינו יודע לשחות, ועקץ את הצפרדע תוך כדי שחייה כך ששניהם טבעו, האם ניתן להאשים את הצפרדע בכך שלא היתה אמפתית דיה? שהמבט שלה לא היה 'המבט הבורא' (בעקבות קולקה, בעקבות ארי דה לוקה) הנחוץ לו? או שמא היתה כאן דינמיקה של הרס עצמי והרס הזולת – לא מולדת כמו דחף, אבל בהחלט פעילה? סטולורו, אגב, התרעם בכתב העת Psychoanalytic Dialogues על השימוש במונחים כגון 'פיצול' ו-'הזדהות השלכתית', כי הוא קבע שהם פוגעים במטופל מראש. אני מסכים שגם המטפל עצמו עושה פיצולים ומשליך אל תוך מטופליו תכנים בלתי-ניתנים-להכלה עבורו. אבל עדיין, אם אני באמת " נכון לוותר על כל הנחותיי המוקדמות אם אינן מועילות לו", עלי להביא בחשבון, באומץ, שהנחותיי המוקדמות יכולות לכלול מושגים ומטאפורות כגון קוונטים, היענות אופטימאלית ופתיחת דלת כאילו לא היתה שם כלל. לא צריך לקרוס לאף צד: לא לחרדתיות מפני כעס ולא לחרדתיות מפני העדרו. קשב פתוח, נינוח ומקבל, שיאפשר למגוון רגשות לעלות. וגם קבלה של מוגבלותנו בביצוע משימה זאת. קורט אייסלר ביקר את קוהוט על כך שהתיאוריה שלו מזכירה מדי את פוליאנה; פסיכולוגית אחת מהכשרתי, המגדירה את עצמה מטפלת בגישת העצמי אדוקה, ראתה בכל היתר מי שמתייחסים לדחפים ולא לצרכים של המטופל. אייסלר הגזים והפסיכולוגית הנ"ל הגזימה. האמת היא באמצע – אבל קשה לתת לטווח הרחב של האמצע הזה להיכנס לחדר. לפחות בדבר אחד אנחנו מסכימים, לירן: אמנם, אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, אבל גם לפני שהתחדדה, מלכתחילה, היא סכין.
אילה אילוז28/12/2014
תודה לירן על הדברים שלך. כל השיחה הזאת שמתפתחת היא משמעותית, ומאפשרת התפתחות ולמידה, כמטפלת וכאדם. ולפתוח לגמרי את דלת הלב, הוא אתגר לא פשוט, אולי גם הגדרה אפשרית לדרך בה נכון ללכת בחיים.
לירן רוגב28/12/2014
אין סכין מתחדדת.... ודאי רועי שהשקפותינו משיקות בנקודות רבות, אבל אני כן סבור שהמטא-תיאוריה גוזרת גם נקודות מחלוקת ושונות מסוימת בהתייצבות הטיפולית. כשאתה כותב ש"לחדר צריך להיכנס האובייקט הרע", אני שומע הנחה שלמטופל יש נפש בדידה שמורכבת מכך וכך חלקים, שאם לא נפגוש את כולם המטופל יישאר "not fully analyzed", ושכדי להיות אדם בוגר ומתפקד בעולם עליו להכיר בצרימות והאלו בתוכו ומחוצה לו. וכשאתה כותב שאתה חש חובה אתית לשמור על מידה מסוימת של חיכוך אני מפרש זאת באופן דומה, כהנחה שיש תוכן נפשי מסוים שחייב לעלות (פה גם נכנס עניין הדחף - שכן אם מניחים שיש דחף תוקפני ביולוגי אז כשהוא לא עולה מתחילים לחפש אותו). אני, לעומת זאת, חש חובה אתית להתייצב עבור המטופל באופן הקרוב ביותר לחווייתו, נכון לוותר על כל הנחותיי המוקדמות אם אינן מועילות לו. האם אצליח לעשות זאת בצורה מושלמת? הלוואי, אם כי מהיכרות שלי עם עצמי יש חשש שלא. האם כשהכשלים האלו יתרחשו יידרש ממני האומץ להכיר בהם? כן, אבל כשזה יקרה זו כבר עדות לכך שאמפתיה לא הייתה שם. האם הכשל הוא מה שמצמח את המטופל? ויניקוט וגם קוהוט (לפחות המוקדם) יגידו שכן, תיאורטיקנים מאוחרים יותר של העצמי יאמרו שלא, שמה שמגדל הוא ההיענות האופטימלית ולא הכשל האופטימלי. לגישתם, תסכול אופטימלי הוא ברירת המחדל, לא ערך בפני עצמו. אם הכשל יקרה, כפי שסביר להניח, אז רצוי יהיה להבין לנסות להבין מה עורר אותו (ובמובן זה אני מתקשה גם להסכים עם האמירה שלך שיש להכיר בשנאה ולא משנה מה מקורה - יש להכיר בה ומשנה מאד מה מקורה). מהו אקט אמפתי מדרגה ראשונה, אגב, אפילו קוהוט לא יוכל לספר לנו, זאת יוכל להגיד רק המטופל.
אני בטוח ששנינו מסכימים שטיפול בו המטפל נאחז באווירה הנינוחה מתוך החרדה שלו עצמו אינו טיפול מקצועי ואתי (וממילא מטפל כזה עסוק בעצמו ולא פנוי להיות זולתעצמי), אבל אני מכיר לא מעט מטפלים שמפגינים סוג הפוך של עיסוק חרדתי - נלחצים מכך שהכל מתנהל על מי מנוחות ומתחילים לשאול את עצמם "מתי התוקפנות תיכנס לחדר", מבלי לקחת אחריות על האופן הקוונטי בו כשאני רואה משהו הוא מתקיים לא רק בגלל שהוא היה שם כל העת, אלא מכך שמבטי תרם להפצעתו. אני מציע שאיפה להיענות אופטימלית שלוקחת אחריות על מגבלותיו האנושיות של המטפל כשאלו לא מאפשרות מענה אופטימלי. ומול הקוצים של רחל שפירא אני מציע לך את השיר של ויסר ז'יטי, שכותב על "אמו של המשורר": "...היא לעולם איננה שואלת:/"מי זה?",/אלא פותחת את הדלת/בלבביות/ומיד,/כך שנראה לך/שכלל לא הייתה שם דלת".
רועי סמנה27/12/2014
אמפתיה והכרה בכל חלקיו של המטופל. תודה לירן על התגובה המושקעת שפותחת פתח למחשבה ולהבהרות נוספות לעצמי ולקוראים.
ראשית כל, המטא-פסיכולוגיה שאתה מתייחס אליה אינה סותרת, להבנתי, את עיקר הטיעונים בפוסט שלי. אם נניח שהדברים נוצרים בחדר ולא רק נכנסים אליו מבחוץ אז אדראבא חשוב להתייחס לכל מה שנוצר ועולה באינטראקציה ולא להימנע ממרכיבים מסוימים.
אני לא רואה גם סיבה לכרוך את רעיון הדחף במחשבות שהעליתי כאן. גם אם נניח שהדחף התוקפני אינו קיים וכל אגרסיה היא תוצר של חסך אין בכך בכדי לבטל את הצורך לתת את הדעת על הרגשות הקשים שעולים סביב ובעקבות החסך הזה.
אני מסכים שהמטופל זקוק (לפחות רוב הזמן) למטריצה אמפתית ולא שיפוטית ולכן ארצה לתת מקום באופן לא שיפוטי גם לכעסים, לתסכולים ולאכזבות, שחלקם אכן בלתי-נמנעים. מעולם לא טענתי שצריך לייצר כאלו, אלא שיש להימנע מהתרחקות מהם ומטיוח שלהם. חוסר הכרה בחלקים "הטובים" (או בתחושות "הטובות")שווה בעיניי לחוסר הכרה בחלקים "הרעים" (או בתחושות "הרעות"). חוסר הכרה ודחייה של אהבת המטופל או של שנאתו (ולא משנה מה מקורה) היא בעיניי אקט לא אמפתי ממדרגה ראשונה ואני מניח שלא לכך המשורר (קוהוט) התכוון.
לירן רוגב27/12/2014
מחשבות מזוית של פסיכולוגית העצמי. היי רועי, תודה על המחשבות המעוררות. כמי שמגיע מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אני מזהה בשאלות האלו הנחות יסוד שאני מרשה לעצמי לא לקבל כאקסיומטיות. למשל, עצם ההתמקדות בפסיכולוגיה של שני אינדיבידואלים מופרדים, ש״מעבירים״ אחד אל השני או משליכים אחד אל השני, להבדיל משדה פסיכולוגי של יחסי עצמי-זולתעצמי, בו המטפל מוסר עצמו לסובייקטייביות של המטופל ללא תביעה להכרה בנפרדותו. או למשל ההנחה שיש משהו ש״נכנס״ לחדר ולא נוצר בחדר. ההנחה שיש משהו שנכנס או לא נכנס לחדר (תוקפנות, אובייקטים טובים או רעים), נשענת על תפיסה ניוטונית, שאפשר לצפות בדברים באופן נייטרלי ואובייקטיבי. זאת בניגוד לתפיסה הקוונטית בה הצופה ״בורא״ את הנצפה ולא רק מתבונן או מגיב לו. אם נניח שהמטפל כזולתעצמי רואה את המטופל באופן שלא רק משקף את מה שיש בנפשו אלא גם יוצר מבנה נפשי, הדיבור על מה ש״נכנס״ לחדר אינו מדויק - אולי יותר נכון לדבר על מה שיוצא מהחדר.
הנחה נוספת היא כמובן שאלת מרכזיות הדחף. אם נניח שהדחף מרכזי לעצמי, הרי שהתעלמות ממנו היא התעלמות ממרכיב מהותי בנפש. אל אם נניח שהדחף, כאשר הוא מופיע מבודד, הוא תוצר של שבר, ההתעסקות בו מקבילה להתמקדות בחתיכות השבורות של אגרטל שנשבר - רלבנטי רק בהקשר של האיחוי ההרמוני. במילים אחרות, אם הרמוניה מאיימת על מטפלים משום שהם מתארים נתפסת כמצב נסיגתי או עמדה כוזבת של השטחה רגשית, ודאי שזה מזמין מחשבה אחרת מאשר הרמוניה כסופרפוזיציה אחדותיות שמתוכה אפשר לפגוש אינסוף פוטנציאליים של התקיימות. נכון, סביר להניח שסיפוק אופטימלי אינו בנמצא, אך הכאבים והצרימות מתעוררים מאליהם, אין צורך לזמן אותם. בסופו של דבר, עבורי השאלה תמיד חוזרת ל״מה צריך המטופל״. והתשובה, עד כמה שאני מעז לדעת אותה מראש, היא שהמטופל אינו זקוק דווקא להכרה בחלקים הרעים שלו, אלא להעיז להכיר בטוב שבו, עטוף במטריצה אמפתית שמאפשרת לתת מובן גם לכאביו ולפצעיו בלי חשש או שיפוטיות. אין זו רק רדוקציה אינפנטילית ליחסי אם תינוק, אלא הד לאחריות האינסופית שיש לנו כלפי זולתנו ברמה ההתפתחותית הגבוהה ביותר.
אילה אילוז14/12/2014
דיאלוג. אני חושבת שההתיחסות שלך לדברים שבטאתי בתגובה לכתבה שלך חשובה. גם כי דבריך מרככים את הדברים לעומת האופן בו הם הוצגו בכתבה, אך בעיקר כי דיאלוג הוא הבסיס לכל - מטיפול, ועד היכולת להרוויח חומרים למחשבה מקריאת כתבה ומתגובות אליה, שלא לדבר על דברים מהותיים בחיים כמו יחסים.
גם וגם מצליח כנראה לחבוק את המורכבות של אנשים ושל חיים יותר מאשר או או. ותשומת לב לדקויות. כמו גם הזמנתך לפחות פחד מתוקפנות או בקורת, ומשחק, ומגע וקירבה.
תודה שהתגברת על הרגשות שעוררה בך בודאי באופן ראשוני עמדתי השונה, והבאת את הדברים שכתבת.
רועי סמנה13/12/2014
כמה הבהרות חשובות. אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולהגיב עוד לפני שהפוסט הבא נכתב מכיוון שהדברים שעלו כאן מעידים, אולי, על אי הבנה של רעיונותיי, ככל הנראה באשמת מגבלת 600 המילים (פחות או יותר) שגזרתי על עצמי.
עם הטענה ש"עמדות הרואות בכעס, בקורת או אכזבה כלפי המטפל עלולות לגרום למטפל לחשוב שזה מעיד שהטיפול מוצלח" אני מסכים בהחלט. עם זאת, אני חושב שהשגיאה הנפוצה יותר היא לקבל הרמוניה ושקט תעשייתי בחדר הטיפול כעדות לכך שהטיפול מתנהל כראוי. ברור שעלינו המטפלים לשאול את עצמנו שאלות קשות ולא להניח הנחות על התקדמות הטיפול על סמך משאלות-לב בין אם החדר רועש ובין אם הוא שקט.
גם על האמירה שצריך "לתת למטופל תחושה של מקום מקבל, להיות איתו בכאבו" אני חותם בשתי ידיים. העמדה שאני מייצג בפוסט היא אל עמדה דיכוטומית שמקדשת תוקפנות, אלא עמדה דיאלקטית שמבקשת לתת מקום גם לקונפליקטים, לתוקפנות, לכעס וקנאה לצד (ולא חלילה במקום) המקום לרוך, אהבה והכרת-תודה (ובכך אני מתייחס גם לדבריה של עדי).
לגבי הטענה ש"אי אפשר באמת לספוג תוקפנות בלי שתחושת טינה תעלה בנו כלפי התוקף" אני לא בטוח. אבל גם אם כן, האם זו סיבה להמינע מלתת לתוקפנות להתקיים בחדר? או שעלינו ללמוד לעכל ולעבד את הרגשות שמתעוררים בנו בתגובה לתוקפנות?
אני רוצה לצטט לפני סיום מדברים שכתב סימינגטון בפתח ספרה החדש של ג'ודית מיטרני:
We are... in a living wrestling match with humans who test us to the
limits; testing not just our emotional strength but also the subtlety of
our reflective processes.
כמי שצפה בילדותו בלא מעט קרבות היאבקות אני יכול לציין שזירת היאבקות היא מקום שיש בו הרבה תוקפנות, אבל גם משחק ומגע וקירבה.
תודה על מחשבותיכם המעניינות ועל ההזדמנות להבהיר את מה שאולי לא היה ברור בדבריי, אשמח לתגובות נוספות.
רועי
אילה אילוז9/12/2014
עמדה שונה. אני לא מתלהבת מעמדות הרואות בכעס, בקורת או אכזבה כלפי המטפל עדות לזרימת הטיפול. ראשית, כי הן עלולות לגרום למטפל המקבל בקורת מהמטופל לחשוב שזה מעיד שהטיפול מוצלח, ולא לבדוק היטב, אם אין מדובר בהערה שנכון שיקח אותה לתשומת לבו.
אבל מעבר לכך, המחשבה שאי ביטוי תוקפנות פירושה שהטיפול סטרילי, אינה נכונה בעיני. חלק גדול מהקשיים של אנשים ביחסים נובע מכך, שאין הם יודעים, איך לבטא באופן בלתי הרסני רגשות כאב העולים בהם, והם ממירים כאב לכעס או תוקפנות. לתת למטופל תחושה של מקום מקבל, להיות איתו בכאבו, ויחד עם זאת לא להיות מוכן להפוך לאוביקט, שאליו הוא מטיל את כל התוקפנות שנצברה בו, נראית לי דרך נכונה יותר, המלמדת את המטופל דרכים חדשות להתמודד עם כאב או חוסר שעולה.
סיבה נוספת לגישה שאני מביאה, היא שלדעתי אי אפשר באמת לספוג תוקפנות, בלי שתחושת טינה תעלה בנו כלפי התוקף. עלינו לשמור על עצמנו כמטפלים, כי גם בלי תוקפנות המכוונת כלפינו, קשה להיות מטפל, ולספוג כמויות של כאב. רק אם לא נחוש טינה כלפי המטופל, שאם הוא תוקפני, הוא חש לא מעט ממנה כלפיו בחייו, תוכל חוויה אחרת שאולי תוביל לשינוי להתרחש.
סילביה איילון8/12/2014
תודה רבה רבה...... חשוב מאוד, מעורר מחשבות,תודה רבה רבה........
עדי כהן-רוקח7/12/2014
מקדם חיכוך. תודה רועי. אהבתי את הפוסט. מעורר מחשבות.
זה לקח אותי לחשוב על חשיבות תשומת הלב לחווית החיכוך בטיפול, כצורה של מגע שנוצר בין שניים. החיכוך בעיני הוא הרבה יותר מתוצר של רגשות שליליים שהמטופל מוכן/לא מוכן להפנות למטפל, והמטפל מוכן להסתכן בהם. חיכוך הוא ביסוד הווית קשר באשר הוא. מהי רמת החיכוך הדרושה למטופלים שונים, ולאותו מטופל ברגעים שונים? לפעמים רמת חיכוך גבוהה יכולה להכיל בתוכה לא רק "חרא" שהמטפל צריך להסכים "להתלכלך" בו, אלא- וכאן אני מתחברת לדוגמא השנייה שלך- אש, חום. ועד כמה המטפל יכול או להתחמם יחד עם המטופל (להצטרף לאנרגיה שלו וליצור חוויה משותפת) או לפנות לפעולות ריכוך/סיכוך/שיכוך למיניהן (ויסות דיאדי?)
מה דרוש למטפל-מטופל כדי שהחיכוך יהיה נסבל, ויותר מכך- יישא פרי. התשובה מגיעה בעיני דווקא מכיוון הפיזיקה. מסתבר, שמקדם החיכוך הינו "היחס בין כוח החיכוך הפועל בין שני גופים לבין הכוח המצמיד אותם אחד לשני" (מצוטט מויקיפדיה). כך גם בדיאדה הטיפולית- הקשר, האינטימיות, האמון, הנוכחות, הביחדנס, ההקשבה ומעל לכל האהבה- כל אלו כוחות שמצמידים את הצדדים האחד לשני, ומאפשרים להיות ולעבוד גם ברמות החיכוך הגבוהות. אני לא רואה בעבודה כזאת עבודה עם מוכנות להתלכלך, אלא מוכנות להסתכן. זה לא חרא שעף מהמטופל על המטפל הסטרילי, אלא יציאת המטפל מאזורי הסטריליות, והשמת עצמו כאחד מהגופים המתחככים.
עדי
עמית פכלר7/12/2014
protective identification - גדול!. וכמסר משלים לזה של סטרן, דרך מילותיה של רחל שפירא, אולי המטפל אומר למטופל גם: אל תפריע לקוצים שלי לשרוט את רגלך. כלומר, לא להישאר באידאליזציה שעושה למטפל ולמטופל נעים בגב. קוהוט סבר שהבעיה של מטפלים היא שקשה להם כשמאדירים אותם. אבל אני טרם פגשתי מטפל שלא פנה למקצוע כדי שיאדירו אותו...
