פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דרשן/ סיפור קצר מאת תמי קויפמן

דרשן/ סיפור קצר מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 20/12/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אפרים נולד למשפחת דרשן.
הכול היה יכול להסתדר, אך משום מה, למרות שאפרים נולד "דרשן" הוא הסתפק במועט.
אבל עד כאן! הוא לא מוכן יותר! היום, הוא מתכונן ללכת לאביו ולאימו ולדרוש סוף סוף את מה שמגיע לו: הוא ידרוש מהם להוליד אותו מחדש.

כבר יותר משנה מתכנן אפרים את הרגע שבו יכריז על סיום חלקו בהסכם שהיה ביניהם. זה התחיל בבוקר אחד בהיר שבו התעורר בבית הוריו, הסתכל לתקרה וראה את עצמו במראה: מיטת הנוער שבה שכב הסמיקה מבושה, הסדינים התכווצו למראה פניו, פני גבר מגודל שלא יודע את נפשו. זיפי השיער שלא דאג לגלח ביומיים האחרונים דקרו אותו מבפנים ועייפות רבצה בעיניו שעפעפיים דביקים סגרו עליהם, חוסמים את אור השמש שעלתה מזמן על הארץ.
אפרים נאנח. התבונן בעצמו ושתק. מה הוא כבר יכול לבקש? הרי גג על ראשו יש, מיטה לשכב בה יש, אימא ואבא, מרוצים יש... למעשה, לא חסר לו כלום, אז מה לו להתלונן? דקירה קטנה בחזהו לא מרפה, מעוררת בו זיכרון והוא לא ידע אם זיכרון הוא זה או חלום. בזיכרונו, או בחלומו, שהרי לא ידע, הוא בדרכו לגן הילדים אוחז בידו האחת את אביו ובידו השנייה את אימו, ושניהם מרפדים את דרכו בעננים, מבשמים את האוויר שהוא נושם בריחות ענוגים, מפריחים פרפרים זהובים על עיניו ונשיקות מתוקות נטמנות בכיסיו, " מה שתבקש ילדי היקר" אומר לו אביו, "מה שתבקש, אהובי, נשמתי" אומרת אימו, "רק תבקש" אומרים לו שניהם, והבל פיהם מחמם את ליבו, מערפל את עיניו מלראות, ממוסס את תשוקתו לעזוב את ידיהם שאוחזות בו משני צידיו ולרוץ לבדו, לפרוץ קדימה ולתת לנעליו החדשות להתערבב עם העפר שבצידי הדרך, להיכנס כמו גדול לגן ולדעת שגדל. אבל, כשאפרים מרים את עיניו הוא רואה את פני הוריו מתהלכים על לוח ליבו, נותנים בו סימנים...אז הוא שותק, משפיל את פניו ומסתפק.

קולות מהוססים נשמעים במסדרון המוביל לחדרו ופניה של אימו מופיעות מולו, אוחזת בידיה בכוס קפה מהביל: "הכנתי לך קפה" מודיעה לו בחיוך, מצפה שיקום לקראתה. אפרים מתלבט. הוא לא ביקש קפה. הוא גם לא דרש קפה. הוא גם לא רוצה קפה, ובכלל שתעזוב אותו כבר האישה הזאת שעומדת מולו מחייכת. וברגע אחד לא צפוי חש אפרים בחילה מכל הטוב הזה שנופל עליו כל הזמן, פני אימו הופכים מוזרים, חיוכה הדביק נשמט משפתיה וקולה לא נשמע.
"תברח מפה, מהר, לפני שתתעורר" שמע קול פנימי לוחש באוזניו. אפרים לא בטוח שהוא ער, ממשש את פניו, מסובב את גופו אל הקיר. מיטת נעוריו חורקת. הבחילה שעומדת בגרונו לא מרפה, הזמזום באוזניו מתגבר " בוגד, בוגד, נותנים לך ואתה לא לוקח...כפוי טובה שכמוך..., תגיד תודה, גם מביאים לך קפה וגם יש לך תלונות?..." גופו של אפרים מתרומם מהמיטה...עוד רגע ויקיא את עצמו, על עצמו ועליה...אפרים מספיק להגיע לפתחו של חדר השירותים ומקיא. עוד באותו היום קיבל החלטה: לא עוד. מהיום הוא ידרוש מה שמתאים לו, דרשן, כמו דרשן. אבל, מאחר ששנים הסתפק במה שנתנו לו, הרי שהוא לא ממש ידע מה לדרוש.

בימים הבאים קרא בעיתון את כל מודעות הדרושים. חשב למצוא שם תשובה. דרוש מנהל מכירות מנוסה, בעל רכב לחברת אלקטרוניקה..., דרוש מחסנאי עם ניסיון של..., דרוש איש אחזקה שיודע לתפעל מערכות ולוגיסטיקה, דרוש..., בשלב מסוים נבהל. "יותר מידי דרישות" אמר ונסוג חזרה לעצמו ולהוריו שהמתינו מחוץ לחדרו מודאגים, שרים לו שיר ערש מוכר כדי שיירדם מחיפושיו והם יוכלו סוף סוף להירגע.
אבל כנגד כול הסיכויים, זכר אפרים את שהבטיח לעצמו באותו בוקר רחוק של הקאה, והמשיך, כול אותם ימים, והימים שלאחריהם לחפש את מה שחסר לו. הלך לבנק, פתח את העובר ושב, ניירות ערך, קופות חיסכון, אפרים בהה ארוכות בפקיד, לא הבין מה הדיבורים האלו, שהרי מעולם לא עניין אותו מה מצבו הכספי, אז בשביל מה עכשיו? נכנס לסוכנות רכב ובו ברגע איבד עניין, מה לו רכב? כאילו שהוא נוסע לאנשהו?, נכנס לשוק הבוכרים, עמד משתאה מול דוכן הבשר והירק..., לבשל? מעולם לא היה לו צורך, ומה מבקשים מהמוכר? שאל את עצמו בפליאה והמשיך הלאה אדיש להמולה שסביבו. וכך, עבר במסלול ידוע מראש על היעדר האפשרויות שנקרו בדרכו, כהרגלו, הסתפק במה שיש והיכולת לדרוש הלכה ונתרחקה.

יום בהיר אחד, הביאו אותו שיטוטיו לגינה הציבורית של ילדותו.
קולות שמחה, צחוק וצעקות של ילדים תקפו את אוזניו ומשכו אותו אליהם. אפרים שפשף את עיניו. אותה נדנדה אדומה שיסודותיה צהובים עמדה לפניו, ושני ילדים מתנדנדים עליה, מימין המגלשה התכולה, מגלשת הדרקון שפוערת את פיה שפולט ילדים בזה אחר זה רצים בצהלה, דורשים את זמנם, מחיים את עולמם מול עיני הוריהם המשתאות ומסמנים: אנחנו כאן! תנו לנו מזמנכם! תנו לנו מקום! תנו לנו לחיות! תנו! תנו! תנו! עוד ועוד...ראשו של אפרים הסתחרר. תנועת הילדים מול עיניו שמטה את הקרקע מתחתיו והוא איבד את שווי המשקל שלו, התנדנד כשיכור ונפל על פניו.

עוד רגע, חשב, תפער האדמה את פיה ואני אבלע בתוכה, ואולי זה מקומי? כאן, באדמה הזאת של ילדותי?
ובאותו הרגע, סוף סוף, התברר לאפרים דרשן מה עליו לדרוש מהוריו, כמו דרשן אמיתי יעמוד מולם כאן, ועכשיו ומיד יעמיד דרישה שבפחות ממנה לא יסתפק, הוא ידרוש מהם ללדת אותו מחדש וכך, סוף סוף יישא בגאווה את שמו: דרשן, אפרים דרשן.

נובמבר 2012–12–08

עוד בבלוג של חברי הקהילה

אתה יודע שחיי אדם הם שבריריים, פגיעים, מותנים. כאב נוכח בכך באופן מובנה. לא להכיר בכך או לייפות זאת בכוח...
בוקרו של יום שבת לוהט. אני שוב על חבלי הכביסה, רוכנת מעל מסתור הכביסה, מטפטפת אגלי זיעה לרצפת הבטון, שסופגת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמי קויפמןתמי קויפמן30/12/2012

דלית, תודה. על תגובתך. אני מניחה שדרשן קיים בסביבתנו ואולי גם בתוכנו במידה כזו או אחרת, וה"גדילה" כל כך אינה מובנת מאליה. שמחה שתוכלי לקחת את הסיפור הלאה, בברכה תמי

דלית רונן-פינדלדלית רונן-פינדל25/12/2012

על לידה מחדש. אהבתי מאד את הסיפור. המטאפורה של ילד שאיננו יודע לדרוש את המרחב המתאים לגדילה, מתאימה מאד לילדים הסובלים מהפרעות התפתחותיות שונות. פעמים רבות בהדרכות של מטפלים אני מחפשת את הדרכים להראות דינמיקה זו.הסיפור הזה ודאי יוכל לשמש אותי. תודה.