לילה סתמי בפאב בלובלין | רוית קיי
רוית קיי | 15/12/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אוסנת נעה לקצב השיר dancing queen עוצמת את עיניה, מתערטלת עם המוזיקה. מופתעת ששירים מוכרים ואהובים משנות ה- 80 וה-90 התנגנו בפאב נידח בלובלין. היא ראתה בזווית עיניה את הבחור כשנכנס לפאב. הוא היה גבוה, בלונדיני, חתיך ללא כל ספק, אך משהו אחר צד את עיניה, משהו במבט שלו. היא המשיכה לרקוד מופתעת שרצתה שהוא יסתכל עליה. כדי להסיח את מחשבותיה במהירות היא חשבה על אותו לילה לפני כשלוש שנים שהיא ויוני עדין לא היו נשואים ורק עברו להתגורר ביחד. היא חזרה מעוד יום של התמחות, ומצאה אותו שוטף את הכלים כדי לשמח אותה. הוא שר you can dance having the time of your life see that girl watch that scene והיה שקוע כולו בשירה שלא שם לב שנכנסה, ורק שחיבקה אותו מאחור הוא הסתובב אליה ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל של זוג אוהבים ששמחים לראות זה את זו אחרי יום ארוך. היא חייכה לעצמה כשנזכרה, ולא שמה לב שהשיר נגמר ושיר קצבי אחר כבר התנגן והתפשט בכל חלל הפאב. כשפקחה את עיניה ראתה שחבריה רוקדים מיוזעים, סוחטים את גופם עד הטיפה האחרונה, כמוה מנסים אולי להשכיח את מראות היום. למרות החום ששרר בפאב הצפוף היא הצטמררה - גופה נזכר בקור המקפיא של הבוקר במיידנק, שחדר לעצמות כמו סכין שחותכת את העור. היא הייתה עטופה במעיל כבד, מתחתיו סוודר גופייה תרמית, לראשה כובע גרב ועל ידיה כפפות, ובכל זאת הקור חדר, דוקר וכואב, והיא חשבה על האסירים היהודים העירומים למחצה ששהו שם.
היא יצאה עם משלחת של מטפלים מ"עמך" עמותה לטיפול בניצולי שואה, לסיור במחנות ההשמדה בפולין, רבים מהם כמוה - דור שלישי. היא התלבטה אם לצאת, חשבה שאולי יהיה לה קשה מדי, דור היה רק בן חצי שנה ומעולם קודם לכן לא עזבה אותו לכל כך הרבה ימים. יוני בא עם טיעון רציונלי שזה יעזור לה להבין את המטופלים שלה טוב יותר ושהוא ודור יהיו בסדר. בינה לבין עצמה היא שיערה האמביוולנטיות שלה קשורה גם לחשש שלה שמה שתפגוש שם יחדור את הבועה של אם צעירה, שמרגישה אחריות להבטיח לתינוקה עולם טוב יותר.
באותו הבוקר כשחזרו ממיידנק היו הרוב שקטים ושקועים בעצמם. כשהגיעו למלון אמרה שהיא חייבת להתפרק והציעה ללכת בערב לשתות ולרקוד רק כדי לשכוח. כשנכנסו לפאב הוא היה חשוך מעט וזה התאים לה, היא רק רצתה לרקוד ולפרוק את מטעני היום. כשעיניה התרגלו לחשכה היא ראתה הרבה מאוד צעירים רוקדים ולהפתעה הם דיברו ביניהם בגרמנית. כשתדבר עם הנס מאוחר יותר הוא יספר לה שהוא חלק מקבוצת סטודנטים גרמנים שבאו ללובלין במסגרת הדוקטורט שלהם.
כשהשרירים ברגלייה החלו לכאוב היא קרסה על אחד מכיסאות הבר הגבוהים וניסתה להסביר בשפת הסימנים לברמן שלא ידע אנגלית שהיא מבקשת קוקטייל מתוק וחלבי עם הרבה מאוד אלכוהול.
היא לא שמה לב לבחור שבא לשבת לצידה. אולי כי הייתה עייפה מדי ואולי כבר הייתה קצת שתויה ונבהלה כשקול בס הסביר לברמן את רצונה במבטא גרמני כבד. לבה החל לפעום שגילתה שזה הבחור שמבטה צד כשניכנס לבר. הוא הציג את עצמו בשם הנס, והשיחה בניהם התחילה להתגלגל. אולי משום שידעה שזה מפגש מקרי, ושלא תפגוש אותו לעולם ואולי משום שהיה גרמני ורצתה להכאיב לו כמו שכאב לה היא החלה לספר לו על הביקור במיידנק. סיפרה לו על מפקד המחנה שחדרו היה צמוד לתאי הגזים והוא נהג לשתות קפה, לאכול עוגיות חמאה ולעשן סיגר בזמן שיהודים נשרפו בסמוך אליו. הוא הקשיב לה ולא אמר מילה. לא רצה להפריע את שטף דיבורה. הוא ראה שהיא נסערת והבין בחושיו שהיא צריכה אותו שם כדי שתוכל להטיח בו את כעסה, את התסכול שלה ואת הכאב שהרגישה.
היא לא ידעה כמה זמן דיברה, אבל פתאום השתלטה עליה עייפות. היא השתתקה וסומק עלה בלחייה כשהבינה שנחשפה בפני זר מוחלט.
למביט מהצד הם נראו זוג מהפנט. היא בעלת עור בגוון זית ועיני איילה כהות, תלתליה השחורים מכסים את פניה היפים; והוא בעל חזות בהירה - עיני תכלת ושיער חלק ובלונדיני.
הם שתקו יחד כמו שני אנשים שמרגישים נוח זה במחיצתו של האחר, עד שהוא הרגיש שהיא פנויה להקשיב לו. היה לו חשוב שהיא תדע שסבו לא היה באס אס. שהיה חייל בצבא הגרמני שקיבל פקודות ונשלח לכבוש את יוון אחרי שהאיטלקים נכשלו. הוא זוכר את סבו מספר על כיבוש אתונה ואפילו זכר את התאריך – 27 באפריל 1941. הוא היה שקוע בסיפור ולא ראה שדמעות שטפו את פניה עד ששאלה אם יוכל להעביר לה את המפיות שלידו. הוא עצר וחיכה בדריכות למוצא פיה. היא התחילה לדבר במהירות, בולעת את המילים שהיה לה קשה לומר בבהירות באנגלית. היא סיפרה שאביה נולד ביוון וכמה שבועות לפני שהצבא הגרמני כבש את אתונה השיג הסב בעבור המשפחה תעודות זהות מזויפות בשמות נוצריים, ובאחד הלילות הכי קרים של חודש פברואר, הם ברחו לכפר נידח בהרי הפלופונסוס ששההו בו פרטיזנים. הם היו משפחה אמידה עם משרתים וממון והגיעו לכפר שלא היו בו לא מים, לא חשמל ולא מזון, אבל היו בו אנשים טובים שהסכימו לסכן את חייהם כדי להציל משפחה של יהודים. מאחורי דלת הכנסייה שמע הסב את הכומר אומר לכפריים שהגיעה משפחה נוצרית, אבל כולם יודעים שהיא יהודייה והוא ידאג אישית לשרוף את ביתו של מי שיעז להלשין עליה לגרמנים. הסב עמד על המשמר ובכל פעם שראו גרמנים מטפסים במעלה ההר כדי לפשוט על הכפר ולתפוס פרטיזנים או יהודים שהסתתרו שם, הוא היה מתריע בצלצול פעמוני הכנסייה וכל הפרטיזנים ומשפחתו היו בורחים להרים בדרך לא דרך ומסתתרים במערה במשך שעות, עד שפעמוני הכנסייה היו מצלצלים ומסמנים שהגרמנים עזבו. היא סיפרה לו על היום שאביה חלה והיה לו חום גבוה מאוד. הוא לא היה יכול לברוח למערה ונאמר לו להישאר במיטה וכשהגרמנים ישאלו שיגיד להם "מי מטרה מו" - כלומר זאת אימא שלי. היא דיברה בשטף בלי לעצור, פולטת עוד ועוד זיכרונות ששמעה ולא שמה לב שהבחור שמולה החוויר ורעד מוזר עבר בפניו. כשעצרה לרגע לחש לה: סבא שלי היה אחד מהגרמנים שהיו פושטים על הכפר. היא לא הייתה בטוחה ששמעה נכון, והוא המשיך בהתרגשות: הוא סיפר לי על הפשיטה הההיא. קור מקפיא שרר בחוץ ושלג ירד, והגרמנים סברו שזאת הזדמנות טובה לתפוס את הפרטיזנים שבוודאי יחששו לברוח בשל מזג האוויר הקיצוני. הוא המשיך וסיפר לה שסבו נכנס בגפו לבית של אחד הכפריים וראה שם ילד קטן שחזר ואמר שוב ושוב בלי ששאל אותו "מי מטרו מו... מי מטרו מו". הוא סיפר שהילד היה יפה תואר, עורו בהיר, מבנה גופו מלא, עיניו כחולות ושערו בהיר, מראהו עירוני ושונה כל כך מילדי הכפר שהיו כחושים, וגוון עורם כהה שרוף ומנומש משמש ההרים הקופחת. סיפר על התלבטות של רגע בו היה עליו להכריע אם יסגיר את הילד בידיעה שהגרמנים יעלו את כל הכפר באש על יושביו כעונש על כך שהסתירו יהודים. ומנגד הוא חשש שאם יגלו שלא סיפר יהרגו אותו. ליבו הלם וזעה קרה שטפה את כל גופו, אבל החינוך שקיבל מהוריו במשך השנים התלכד לשנייה אחת שבה ידע מה עליו להחליט והוא שב על עקבותיו, יצא מהדלת וצעק בקול ברור ובטוח: "אין שום חשוד בבית, בואו נמשיך". הוא הוסיף וסיפר ודמעות זלגו מעיניה כשהבינה שסבו הציל את משפחתו של אביה. הוא סיפר שסבו שאותו העריץ נהג לספר את הסיפור לנכדיו מגיל צעיר בכל פעם שהמשפחה נפגשה, מנסה להנחיל להם באמצעות דוגמה אישית שאדם צריך להיות נאמן לערכיו אף שדבקות בהם יכולה לגבות מחיר אישי ואף לסכן את חייו. הוא המשיך וסיפר לה שכאשר שמע בקיץ שעבר שיוצאת משלחת של סטודנטים גרמניים לכפר נידח בפלופונסוס כדי לאתר מערה נסתרת בהרים ולפנות את השביל המוביל אליה שמשפחה יהודית הסתתרה בה בזמן המלחמה, הרגיש שזאת סגירת מעגל ראויה והצטרף למשלחת. היא המשיכה אותו וסיפרה שדודתה ארגנה מסע שורשים לכפר עם תשעת ילדיה ונכדיה וגם היא ושתי אחיותיה הצטרפו. אביה כבר נפטר ובסך הכול יצאו למסע 60 איש, וכולם טיפסו במעלה השביל עד המערה ושם דודתה סיפרה את סיפור הגבורה של הכפר שהציל אותם ווידאה שתושביו יזכו באות חסידי אומות העולם. בהתרגשות הם שלפו את הניידים שלהם - הוא הראה לה תמונות של הסטודנטים אוחזים במפות, מנקים את השביל גרזינים, במעדרים ובמסורים, והיא הראתה לו תמונות של בני המשפחה שלה עולים במעלה השביל למערה.
היא לא ידעה כמה זמן עוד ישבו ודיברו שם. הם היו כבר שיכורים ומותשים מהלילה הארוך שעברו ומהגילויים המרעישים. היא כנראה נמנמה וכשהתעוררה מצאה את עצמה ישובה בגפה, ונדרש לה זמן להבין היכן היא נמצאת. היא התבוננה מסביב, הפאב התרוקן והמלצרים החלו להערים את הכיסאות על השולחנות, ואז היכה בה הזיכרון של לייל אמש. היא לא הבינה למה הוא הלך. המפגש ביניהם היה עוצמתי ומשמעותי היא חשה עצב עמוק והחמצה. יודעה שכשתספר ליוני על המפגש עם הנס, יוני שהיה תמיד הריאלי והציני מבין שניהם, יגיד שהיא נמנמה לרגע וחלמה, כי מה הסיכוי שהיא תפגוש סטודנט גרמני על אדמת פולין שסבו הציל את משפחתה - זה מתאים יותר לסרט הוליווידי. פניה היו עוד רטובות מהדמעות, יוני טעה, זה לא היה חלום, עוצמת המפגש עדין הדהדה עמוק בתוכה. ראשית עליה להבין מדוע הלך תהתה אם נבהל. יש לה עוד כל כך הרבה שאלות לשאול אותו. למרות שעדין הייתה קצת מסוחררת ניסתה בכל כוחה לדלות מהפרטים המעטים שסיפר על עצמו היכן תוכל לאתר אותו. נותר לה בסך הכול עוד שבוע בלובלין לפני שיחזרו לישראל. היא בניגוד ליוני הייתה אדם רוחני, ולא האמינה בצרוף מקרים, ידעה שהגורל לא הפגיש אותם סתם, והוא זה שיפגיש אותם שוב. הרגישה כאילו עכשיו זה צו השעה its now or never. היא תגיע לפאב גם מחר בתקווה לפגוש אותו ולשאול אותו למה הלך בלי להיפרד.
