פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סוכריות מן השמיים | שלומית מירון

סוכריות מן השמיים | שלומית מירון

חברי הקהילה | 10/7/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בדיוק בעת קבורתו של רחמיאל החלו לרדת סוכריות מן השמיים. סוכריות זעירות בעטיפות נוצצות, כפֵיוֹת זוהרות קיפצו, ללא בושה, על תאריכים ושמות, ממלאות גם את הקבר הפתוח ואת המרווחים שבין המצבות הצפופות.

בזמן אחר ובמקום אחר היו צצים מיד ילדים קלי רגליים וממלאים בזריזות את כיסיהם בצווחות צהלה אין קץ. אבל בבית הקברות האזורי הזה לא היו עתה ילדים, רק חבורה של זקנים חסרי שיניים.

מה עוד תזרוק לנו עכשיו יא רחמיאל? הרים חזקאל את ראשו לשמיים - מה? אגוזים?! כל השאר אפילו לא טרחו להסיט את מבטם. פשוט המשיכו כרגיל, כאילו דבר לא קרה. לא נפל מָן מין השמיים, לא נחצה הים, לא בקעו מים מן הסלע. באופק שלהם לא הייתה שום ארץ מובטחת. רק מדבר ללכת בו עד יכלו הכוחות.

הקברן כיסה את הסוכריות עם הגופה בעפר האדמה שממנה בא רחמיאל ואליה שב, ובעל התפילה אמר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

הזקנים, חבורה חסרה ומתנדנדת, התפרדה לדרכה. אפילו כגוש אחד, נאלצו קודם לכן לחפש מי יצטרף וישלים להם למניין. לבסוף גם היו צריכים לפצות את ההוא, השוכן בין הקברים, שחיכה לשעת כושר. את המעט שהיה בכיסיהם נתנו ואף לא נאנחו. יש מחירים שהסכינו עימם מזמן.

עכשיו דידו חזרה בין הסוכריות, מרוחקים מעט זה מזה, נזהרים שלא להחליק, ממעכים בנעליים אורתופדיות, כעורות, את הזהרורים המפלרטטים עם השמש בכל אונם ומאודם, מכל זווית אפשרית, בשלל צבעי הקשת.

קצת לפני שער היציאה, בדיוק מעליהם, הנמיך טוס מטוס קל, ברעש מחריש אוזניים, מצייר בשמיים לב ענק לבן ומסולסל ואחר כך ממשיך - התנשאי לי אורטל? הם לא הרימו את ראשיהם. הם ידעו מראש: כל שאלה שתישאל, כל תשובה שתינתן, לא תהיה בעבורם. רק חזקאל נשא מעט את מבטו, מתחמק מהסנוורים של מטה ומהסנוורים של מעלה, מזהה בקושי את סימן השאלה שבסוף המשפט שהלך והתפוגג אט אט.

עתה החלו ליפול מן השמיים סלילי סרטים צבעוניים ואחר כך פרחים - קטנים וגדולים, לבנים, אדומים וסגולים. על ראשיהם הם נפלו, החליקו על גופם וצנחו לרגליהם, מרפדים את אדמת הבטון שתחתם. הם התאבנו לרגע, איש איש במקומו, לא יודעים מה עוד צפוי להם ולאן עליהם לפנות עתה.

והנה, פתאום, נישא קולו של חזקאל, כמעין צווחה נוראה, נחוש להתגבר על שאון המטוס: "אה, נבלות! קוברים אותנו עוד בחיים". והם נחרדו ומיהרו לגשת אליו, נאספים שוב יחד למצבור אנושי אחד, מקיפים אותו בזהירות, שמים יד רכה על זרועו, טופחים קלות על שכמו, "בוא חזקאל, בוא, נצא מכאן כבר, עוד מעט מחשיך."

עוד בבלוג של חברי הקהילה

כשיצאנו מהמסעדה ניסה להוריד משהו מהבגד שעלי כשהתקרב גילה שזה קרע וגופי החשוף מבצבץ מתוכו . אעשה טלאי,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון12/7/2014

תודה רבה........... תודה רבה רבה......