פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מה לי ולטמפלרים –  והרהורים על הזיכרון

מה לי ולטמפלרים – והרהורים על הזיכרון

רות נצר | 26/8/2012 | הרשמו כמנויים



בשלהי אוגוסט הוזמנתי לסיור בעקבות התיישבות הטמפלרים בעמק בית שאן. מה שריתק אותי בספור הזה היה עצם המסתורין של פרשה עלומה זו. במשך השנים קראתי בעניין מאמרים על הטמפלרים, וראיתי את התערוכה עליהם במוזיאון הארץ בתל-אביב לפני כשנתיים. אולי העובדה שבאו מגרמניה, ארץ מוצאם של הורי, אולי החלוציות הנועזת, הבלתי נתפשת, של שתי משפחות של נוצרים שבאו לשבת בקצה עמק שומם ומלא ביצות ומלריה, בחום הנורא של 35-40 מעלות בקיץ, בבדידות אנושית ותרבותית, הפכו את סיפורם לתעלומה מרתקת אפופה מסתורין.
הנה דברים שכתבתי בספרי האוטוביוגרפי החדש ('ההתחלה – נומה עמק', על ילדותי בקבוץ בעמק בית שאן) על מה שידעתי:
"אדמות הקיבוץ נרכשו לא רק מהערבים אלא גם מהמתיישבים הגרמנים – ה'טמפלרים' . הטמפלרים 'שומרי ההיכל', שהיו כת גרמנית-נוצרית בעלת חזון משיחי, היו בארץ מהמחצית השנייה של המאה ה-19 עד מלחמת העולם השניה. בחזית ביתם נהגו לנטוע שדרת דקלים. השדרה הארוכה ביותר ששרדה עד היום נמצאת ליד קיבוץ שדה אליהו, צפונית לקיבוץ שלנו. עד היום עומדת שם השדרה הארוכה, הגאה והיפה של עצי דקל גבוהים מאד, שגזעם הדק ארוך וחשוף ורק בקודקדם נפרשות כפות תמרים. שדרה זו של דקלי ושינגטוניה שבוקעת מתוך צמחיה עבותה ונמשכת הלאה אל אופק מרחקיה, מקבלת את פני מחדש בכל פעם שאני שבה לבקר בקיבוץ, וסודה חתום בה.
הטמפלרים בעמק בית שאן היו בעלי מאות דונמים. בבית אבנים בעל גג אדום, שנקרא 'הבית האדום' בשל גגו, התגורר רודולף וילנד. הבית האדום היה בית מסתורי כי איש מאורחי הבית לא הורשה להיכנס אליו. הסיבה לכך התבררה מאוחר יותר; כפי שחשדו זמן רב, אכן פעל שם משדר אלחוטי ששימש לריגול למען גרמניה. גם תמונתו של הפירר הייתה תלויה בבתיהם. משק נוסף של הטמפלים היה ממוקם בבית יפה ששכן קילומטר ממערב לטירת צבי, שם גר ארווין קופ עם אשתו ושלושת ילדיהם. שמם הזר עורר סקרנות. מי היו האנשים הזרים האלה, שעזבו את אירופה ובאו לגור לבדם, ברוח החזון הנוצרי שלהם, והתמסרו לעבודת כפים בעמק החם והיבש? היו להם מטעים, פרדס, פלחה ולול, ואת בתיהם בנו מקירות בוץ בעובי של כמעט מטר כהגנה מפני החום. הם היו פקוחי עינים ועקבו אחר כל התרחשות באזור. כשעזבו, או גורשו, בגלל פעילותם הנאצית, נהרסו בתיהם של וילנד וקופ בעמק בית שאן מסיבות בטחוניות. כשנולדתי כבר היו בתיהם הרוסים, ובילדותי בקיבוץ לא ידעתי על קיומם דבר.
אבל השתמר בי זיכרון סהרורי: הליכה בשדות, במקום שאיני יודעת היכן היה, מקום של צמחיה סבוכה, כעין שריד של בוסתן, דקלים וצמחי בר - כל אלה השתרגו סביב בית עזוב, הרוס למחצה. של מי היה הבית? מי גר שם? מי עוד ידע על קיומו של הבית הנסתר בסבך? החיים שנעזבו מקיימים בתוך עיזבונם את החיים שהיו, מפתים אל דבר מה נעלם. שרידי קירות, שער שמוליך אל שום מקום, חלונות שבורים, זכוכיות סדוקות, והבלוי, הקרוע, המושלך, הנזנח, הממאן להיכחד. האם היה בכלל בית כזה? היה גם היה. לימים נודע לי שזה היה ביתו החרב של הגרמני הטמפלרי ארווין קופ".

על טיבו של הזיכרון הזה כתבתי בהמשך בספרי:
"תמיד שבילי פרדס, בוסתן עזוב, חצר שרכים, שערים שהחלידו על ציריהם, נתמכים באבנים ירוקות טחב, מנומרות חזזיות, שבילים, קרפיפי חצר, חלון סדוק, שירת נמלים, ניחוח טל ואדמה מגובבת עלים, מחטי אורנים, תפוז רקוב, סרפדים. המישור הירוק נע בזיכרון כאלו מישהו נוסע מתבונן איך החיים – מנסֶה להבין מה קורה כשהמקום כבר מעבר לתנועה".

הסיור התברר לי אפוא כסיור בעקבות צעיפי הזיכרון. היה סיור מעניין, ונודעו לי עוד פרטים. לראשונה ראיתי את תמונת הבית האדום של וילנד, כפי שהיה. בית בן שתי קומות שהמדרגות אליו מחוץ למבנה, וגג אדום. מה הרבותא בבית עם גג אדום? אני שואלת את עצמי, למה את נרגשת? רוב הבתים בעלי גגות היו והינם עם גג אדום. אבל אז לא היה זה כך. אחרי גרוש הטמפלרים שימשו הרעפים האדומים שלו לגג של בית הכנסת של הקבוץ הסמוך.

אחר כך נסענו אל הבית של קופ בקצה שדרת הדקלים. הנה הוא. שריד הזיכרון, שספק היה ספק הזיתי, לנגד עיני; שער קורס, הרוס למחצה, מוליך אל חורש סבוך, עצים ושיחים מעורבבים זה בזה, עץ תאנה מזדקן, אקליפטוסים, שדרת עצי אָקָציות, כמו שהיה אז, ממש כמו שהיה אז, לא הזיתי דבר. ניחוח החמסין היבש וריח הצמחיה סביב – מוכרים כל כך. הנה האוויר הסגלגל השקוף-עמום של בין הערביים בשלהי הקיץ, מימיננו שדה חרוש, בריכות הדגים והרי הגלעד מנגד. התרגשות עמומה תופשת אותי.
כפי שכתבתי בספרי: "הזיכרון הוא ים גדול, נע וזע ומתהווה, יוצר גלים וזורק עצמו לחופים, עם מה שהוא גורף עמו ממצולותיו. ועכשיו, ממרחק השנים, ההליכה המרתקת על שפת הים הזה, והעין החקרנית אחר צדפות, אבנים מגולפות במים, חוטי אצות מתגוללים, שברי זכוכית שהועמו – כל אלה מרמזים על אוניות טרופות, על התרחשויות נסתרות במרחקים, על מה שרק שרידיו מגיחים אלינו בגחמתו של הזיכרון. ואי אפשר לצוות לזיכרון שיתגלה, אבל אפשר להיטיב לצלול, מצויד היטב, בעין בוחנת ובאורך רוח, הרבה אורך רוח".

עכשיו כשמשהו מאחרי הזיכרון התגלה, האם איבד את ארומת המסתורין שלו? חששתי מכך. אבל כלל וכלל לא! אדרבא, אני נושמת לרווחה, תמונת הווה ותמונת עבר מתלכדות עכשיו, כפי שכתבתי בספרי: "והזיכרון-לא זיכרון ההוא אפוף דוק של ערגה למקום העזוב ההוא. תמיד יש תחושה שיש עוד ריח בתוך הריח, כמו עקבותיו המסתוריות של משהו שנמוג מהזיכרון ורק ריחו הוא שנותר. רגעים שכאלה מעלים תחושה מוזרה של זמנים שהתכווצו לנקודה אחת שמעבר לזמן, נקודה שבה הטעם, הריח והמראות חיים את חיי התמיד שלהם".

בספרי אני שבה שוב ושוב אל משמעות ההיזכרות:
"שוב אני מתבוננת מתחת לקליפת הסיפור שסיפרתי לעצמי שוב ושוב, כדי למצוא מתחתיו ובתוכו את הזיכרון האמיתי. פירורי הזיכרון נוטים לעלות פתאום ולחמוק כמו אצות נעות במים וכמו דגים. הזיכרון מתעתע, מטשטש, מדגיש את הזמן המתמשך, ומכווץ אותו להרף רגע.
אני רוצה לזכור את כל הפירורים כולם משום שהיו.
ומשום שהם שלי".
ועוד: "סביב הציר הקבוע של זיכרון העבר משתנים החיים בהווה ללא הרף. אבל אולי גם זה לא נכון. גם הזיכרון של העבר משתנה, נֶאֱפָה בסבוב האיטי של הזמן. יש תמונות זיכרון שנדמה כי כל חשיבותן אינה אלא עצם השרדותן העיקשת בזיכרון, תמונות שלכאורה נטולות חשיבות, תמונות פסיפס שרק היחד שלהן יוצר איזו שהיא תבנית. ויש תמונות שמסרבות להדחק לשכחה, והן נדחקות לקרן זוית, כאילו ממתינות ליום בו תתבהר בהן איזו שהיא ממשות".
לאשר זיכרון, ואפילו הוא פרור של זיכרון, פרושו לאשר מחדש עוד חלק בפסיפס העצמי.
לאשר את עצמי.
למשות זיכרון מערפל לוודאות פרושו למשות את עצמי מערפל לוודאות.

ומאידך, הרהורים על הצורך בקיומו של הנסתר הבלתי מפוענח, הסוד הנעלם, הלעולם בלתי ידוע, הלא ניתן להאמר, זה שאנו חגים בשוליו ולא נגיע עדיו. והרהורים על קיסמו של הישן, הבלוי, הסדוק, שתמיד מציץ מבעדו הנעלם.
לפני שנים הצגתי תערוכת צילומים שלי וכך כתבתי על התערוכה:
"כבר שנים רבות משהו מושך אותי, מושך ואינו מרפה, אל מבנים וחצרות ישנים ועזובים, כדי לצלם את המתבלה, הזנוח, הנידח, הבלוי, הפרוץ, הסדוק, הפגוע, הפצוע והפעור. את זה שמִכווַת הזמן האיטי ומָכּוֹת פתאום הלמו בו, ניקבו, וחרצו בו סימנים, והוא חי, נושם, מגיב לאור ולצל, הוא חומר מתהווה, מתרחש. זהו חומר שארע בו דבר: הוא נפתח. הוא נפתח דרך שבר וזעזוע, הוא נפתח דרך לחש איטי וזרימת הזמן, הוא נפתח בהתקלפות, התכלות, התקמטות.
כשאני מתבוננת בצילומי אלה, אל הרקמה השברירית של סדקי הקירות, החלונות, הזכוכיות, המתכת והעץ, אני מגלה בכל תמונה מוקד פגיעה-פצע שהוא גם פתח אל העולם האחר, הלא-נודע האפל והחידתי".

אני מהרהרת בחוויה המכוננת של הזיכרון המעורפל של שרידי הבית הנטוש, והסקרנות והערגה העמומה שהוא מעורר, מבלי שאבין זאת. ואיך הותיר בי חותם של נהיה מתמדת אל בתים עזובים ופגועים, לצלם ולהנציח, ובמובן מה, לגאול את חורבנם, המתגלה באיכות המפעימה של התצלום.

נשאר רק המאבק להציל מה שאבד, נמצא ואבד; ההמולה הנחפזת אל הדממה והזיכרון.
ואיך כל זה חופף את חיי.

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.