על הספר שכתבתי על יונג בתקופת הנאציזם:
רות נצר | 31/3/2025 | הרשמו כמנויים
ספר שכתבתי: 'קרל גוסטב יונג – הלא-מודע הקולקטיבי, והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם'. 2024. הוצאת כרמל.
הפסיכיאטר השוויצרי הפרוטסטנטי קרל גוסטב יונג (1961-1875), היה מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20, הוא היה תלמידו של פרויד שאמור היה להיות יורש העצר שלו, ובעקבות חילוקי דעות קשים ביניהם, כשפרויד לא יכול לקבל את חידושיו, הוא נפרד ממנו ויצר את 'פסיכולוגית המעמקים האנליטית' שלו שיש בה דגש על הלא מודע הקולקטיבי והמיתוסים. רעיונותיו השפיעו רבות על חקר התרבות ועל זרמים פסיכולוגיים אחרים. בתקופת הנאציזם יונג נבחר להיות הנשיא של 'האגודה הרפואית הכללית לפסיכותרפיה' בגרמניה. הוא האמין שהמיתולוגיה הגרמנית היתה גורם משמעותי בהתפתחות הנאציזם.
מאז ועד היום יונג מואשם בהאשמות רבות, שהעיקריות בהן –
1.שיתוף פעולה כביכול עם הנאצים כראש האגודה הרפואית שנשלטה על ידי הנאצים, למען קידום תורתו, בעוד שבפועל הוא הסכים להיבחר כדי לאפשר ליהודים להמשיך לעבוד במקצועם הרפואי בגרמניה ואכן שינה את התקנון של האגודה למען זאת.
2. מאמר בוטה שכתב כנגד הפסיכולוגיה היהודית של פרויד, נגד הבסיס התאורטי שלה ונגד הפרקטיקה המעשית של היחסים עם המטופל כשהמטפל יושב מאחרי גבו של המטופל ; מאמר שהושפע מהקונפליקט הקשה שהיה לו עם פרויד. יונג יצא נגד פרויד בגלל חילוקי דעות ביניהם על הבנת הנפש והסגנון הטיפולי ופרשו את התנגדותו לפרויד כנובעת מאנטישמיות.
3. התאור שלו את ההבדלים בין היהודים לגרמנים שהתכוונו להיות הבחנות מדעיות בין עמים, בהתאם ללא מודע התרבותי, וכן דעותיו של השונות בין הלא מודע היהודי לבין הלא-מודע הגרמני. כל אלה פורשו כאנטישמיות.
4. אי הכרה של יונג בשנים הראשונות של הנאציזם במלוא המשמעות המסוכנת שלו ואף התפעלות מהכוחות המיתולוגיים והארכיטיפיים שהפעילו אותו, מתוך נאיביות וריאליזם פוליטי שגוי.
5. אי הבחנה בין כוחו האוטנטי של המיתוס הגרמני לבין המניפולציה שנעשתה בו על ידי הנאצים.
6. אי הבחנה בתחילת הנאציזם בחומרת הנאציזם מתוך אי הבחנה בין רוע יחסי לבין רוע רדיקלי-מוחלט של הנאציזם. למרות שכל הזמן יונג התריע נגד הסכנות של הלא מודע הגרמני, וטען שאין אפשרות לעמוד בפני כוחו האלים ולהתנגד לו, הוא גם האמין שיש בלא-מודע הגרמני פוטנציאל חיובי למרות הכל.
בכל מאמריו בשנות השלושים יש מעורבות אמוציונלית – של התפעמות מכוח הארכיטיפים והמיתוסים שקמים לתחיה ומשתלטים על תודעת האנושות, היקסמות מבועתת מכוחם הבלתי נמנע, וגם של זעם, דאגה, חרדה, אכפתיות ואחריות ואזהרה מפני הסכנה. בכל מקרה ההתפעמות או ההיקסמות מהארכיטיפים שהתגלמו בהיטלר/ווטאן חברו לאימה מפני כוחם ההרסני, ולא הביאו לצידוד של יונג בעמדה הפוליטית והמלחמתית של הנאצים או באנטישמיות.
כשיונג הבחין במלא הסכנה הוא לא חדל להתריע בהרצאות ובמאמרים נגד הנאציזם והדיקטטורה, ועל כך נרדף ואף נאלץ להתחבא. כמו כל מנהיגי אירופה ואמריקה הוא לא יצא בריש גלי נגד הכיבושים של היטלר ונגד השמדת היהודים. לא ברור למה ציפו ממנו מה ששום מנהיג לא היה מוכן ומסוגל. אחרי המלחמה הוא התנצל במפגשים פרטיים עם יהודים אבל לא בפומבי. כנגד כל הטענות האלה רבים שומרים לו טינה רבה ונוצרה איבה של הזרמים הפסיכואנליטיים כנגד הזרם היונגיאני שגרמה לאי הבנות ופילוגים כמעט עד היום.
הספר עוקב אחר השתלשלות הארועים והמאמרים הרבים שיונג כתב, כמו כן נסקרים מאמרים רבים של פרשנויות שונות וסותרות שנכתבו על דבריו, שנעים בין מחקר אוביקטיבי להתקפות אמוציונליות. ספרי זה מנסה להבחין בין הכשלים התאורטיים של יונג לבין מרכיבי אישיותו שהשפיעו על תפיסתו את הנאציזם (בעיקר פונקציה רגשית לא מפותחת), ומראה גם את אופן ההתנסחות המתעתעת שלו שגרמה לאי הבנות גדולות של דבריו. כמו כן נבחן הרקע ההיסטורי של התקופה הלאומנית באירופה, שקידם את הכוחות המיתולוגיים בגרמניה הנאצית, במובן זה הספר הינו מחקר פסיכו-הסטורי. הספר עוסק במיתולוגיה הגרמנית על רקע החשיבות של המיתוסים בלאומנות העמים באותה תקופה, והשימוש של הנאצים בה, וביחסו של יונג ללא מודע הקולקטיבי כמפעיל תהליכים פוליטיים חיוביים ומסוכנים כאחד.
הספר עוסק בדילמות שהן גם עכשויות באמצעות מאמריו הרבים של יונג בתקופת הנאציזם: על אבדן חרות היחיד ועל סכנות ההמון המופעל על ידי השלטון, על הדיקטטורה, על כוחות הצל והרוע, על שאיפת הגאולה המיתית וסכנותיה, ועל שאלת האשמה והאחריות הקולקטיבית על הרוע.
הנייטרליות הרפואית והפוליטית שיונג הכריז עליה, כשוויצרי, היתה מלווה למרבה הצער בכעין נייטרליות מוסרית שמעורבת בחשש לומר את דבריו בגלוי. האנליטיקן הנרי אברמוביץ מתייחס לספרו של האנליטיקן היונגיאני ג'ון ביבי שכתב על 'אינטגריטי לעומק', דהיינו יושרה מוסרית. ארכיטיפ שעד כה לא מספיק נתנו עליו את הדעת. אברמוביץ אומר שדיון זה בשאלת האחריות של האדם ליושרה שלו ראוי להתקבל בברכה משום שיש צפיה מאנליטיקאים להיות מופת ל יושרה האישית, במיוחד משום שדמויות מרכזיות וביניהן יונג, הואשמו בצדק או באי צדק בחילול קדושתה .
ואגב- יש דוגמאות רבות של הוגים חשובים ששגו באופן הזה - דוגמא ידועה היא התפעלותו של פוקו מהמהפכה האירנית - שם ראה, לדבריו, את 'הרצון הכללי' של רוסו מתממש... זה לא מגיע לממדי הרשעות הנאצית, אבל זו אותה דינאמיקה: אדם גדול הרואה תופעה מרושעת, ומתעלם מרשעותה בגלל נקודות האור שלדעתו הוא מוצא בה, ונופל שלא בטובתו ולא בכוונתו למה שיכול להתפרש.
ניתן לסכם כי הטעויות-חטאים של יונג היו טיעונים מכפישים ביותר כנגד הפסיכולוגיה היהודית של פרויד ואדלר (ב- 1934), ומעט גם כלפי היהודים, מתוך אי הבנה עד כמה דבריו מסוכנים ליהודים באותה תקופה, העדר קריאה לעצור את שואת היהודים, העדר ביטויי אמפתיה כלפי הסבל היהודי; היקסמות מחומרים ארכיטיפיים ומיתוסים, האדרת היטלר על ידי שייחס לו כוחות של איש רפואה, נביא, איש מיסטי אמיתי, ומדיום.
בנוסף לכך היתה בו תמימות פוליטית, ואי ההבחנה ברוע המוחלט הנאצי בתחילת שנות השלושים וגם האמין שיש בלא-מודע הגרמני פוטנציאל חיובי. ולמרות שכל הזמן התריע נגד הסכנות של הלא מודע הגרמני, בו בזמן גם טען שאין אפשרות לעמוד בפני כוחו האלים ולהתנגד לו.
מה שמאזן את כשליו הרי זו העזרה הממשית של יונג לתרפיסטים היהודים בגרמניה ולפליטים בשוויץ, המהפך החיובי שחל בנפשו ביחסו אל היהדות, תמיכתו ברעיון הציוני ושירותו כסוכן של האמריקאים נגד היטלר. נראה שבתרומתו זו יונג פעל לתיקון וכפרה של כשליו הקודמים ובטא אחריות בפועל לחברה. בכל אלה אני רואה גם היבט של עשיית כפרה וריפוי עצמי.
כמו כן ניכר בברור ממאמריו אחרי המלחמה שדנים ברוע ובאשמה שהיה לו חשבון מוסרי נוקב עם עצמו, גם אם לא אמר זאת במפורש. במאמר 'אחרי הקטסטרופה' דיבר על כולנו אשמים. חד משמעית הוא שם את עצמו עם האשמים. למרות שלא אמר בדיוק למה הוא התכוון .
משגיו נבעו הן מפאת הנטייה האופטימית ההכרחית לכל מטפל בנפש האדם שהוא העביר אל הנאציזם בתחילתו; הן בשל ההטעיה המניפולטיבית המסיבית שעוזרי היטלר יצרו סביבם; הן מתאוריית נפש אידיאלית מדי; הן בשל היקסמות יתר ממיתוסים בכלל ומארכיטיפ ווטאן בפרט, ולכן גם מתופעת היטלר; והן מדגש יתר על פרשנות סמלית ארכיטיפית על חשבון תובנה חברתית-פוליטית.
התנהגותו בשנות השלושים (האיבה לפסיכואנליזה כמדע יהודי והעדר אמפתיה לסבל היהודי) היתה ביטוי לפונקציה רגשית בלתי מפותחת בנפשו, כלומר, אנימה לא מפותחת, שכנראה לא אפשרה לו לחוש ולהתייחס לסבל היהודים בתקופת הנאציזם; מוסריות חשיבתית ולא רגשית; קומפלקס אדיפלי ביחסו לפרויד; קומפלקס עליונות-נחיתות; קומפלקס אב שהביא לחיפוש שורשיו בגיתה ובתרבות הגרמנית ולהאדרה של היטלר כבעל כוחות מאגיים; תמימות ועמימות בהגדרת הרוע; העדפת הממד הארכיטיפלי על פני הממד הבין-אישי; צרכי כבוד וצל של הצורך להיות מנהיג ולפרסם את תורתו; העדר אומץ ויושרה מוסריים להתעמת באופן ראוי עם צילו, בושתו ואשמתו, ולא הכול ממניעי נפשו נוכל להבין. הספר עוסק בדילמות האתיות-הפוליטיות של אומץ לצאת נגד ההנהגה הפוליטית בתקופה של שלטון דיקטטורי-אוטוריטטיבי, דילמות שמתקיימות גם בימינו.
האנליטיקן הנרי אברמוביץ מתייחס לספרו של האנליטיקן היונגיאני ג'ון ביבי שכתב על 'אינטגריטי לעומק', דהיינו יושרה מוסרית. ארכיטיפ שעד כה לא מספיק נתנו עליו את הדעת. אברמוביץ אומר שדיון זה בשאלת האחריות של האדם ליושרה שלו ראוי להתקבל בברכה משום שיש צפיה מאנליטיקאים להיות מופת ל יושרה האישית, במיוחד משום שדמויות מרכזיות וביניהן יונג, הואשמו בצדק או באי צדק בחילול קדושתה (אברמוביץ 1996: 59).
ואגב- יש דוגמאות רבות של הוגים חשובים ששגו באופן הזה - דוגמא ידועה היא התפעלותו של פוקו מהמהפכה האירנית - שם ראה, לדבריו, את 'הרצון הכללי' של רוסו מתממש... זה לא מגיע לממדי הרשעות הנאצית, אבל זו אותה דינאמיקה: אדם גדול הרואה תופעה מרושעת, ומתעלם מרשעותה בגלל נקודות האור שלדעתו הוא מוצא בה, ונופל שלא בטובתו ולא בכוונתו למה שיכול להתפרש כתמיכה ברוע.
פרק מיוחד מוקדש ליחסיו עם ליאו בק מנהיג יהודי גרמניה וההתפייסות ביניהם אחרי המלחמה. על עטיפת הספר מובאת תמונה של המפגש בין יונג וליאו בק:
ב- 1947 גרשם שלום, חוקר הקבלה, בא להתייעץ עם הרב ליאו בק, מראשי הקהילות הליברליות (רפורמיות) ונהיג כל יהודי גרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה.
שלום התייעץ עם בק אם לנסוע לכנס על מיסטיקה יהודית בארנוס ב-1947, שיונג הזמין אותו להרצות בו. ליאו בק אמר לו שהוא בהחלט חייב לנסוע לכנס, וסיפר לו שיונג, שאותו הכיר עוד מלפני המלחמה והעריך את כתביו, בא במיוחד אליו, אל ליאו בק, במלונו בציריך ב- 1946, לאחר שבק שוחרר ממחנה ריכוז טרזין, וסירב לבקשת יונג לבוא להיפגש איתו. שלום מציין שבק הכיר את יונג ממפגשים וכנסים עוד לפני המלחמה ולא חשב שליונג יש רגש אהדה לנאציזם או אנטישמיות. בק סיפר שהיתה להם שיחה ארוכה, בת שעתיים, בק הוכיח אותו על מה ששמע על כתיבתו בשנים 1933-1944, ויונג הגן על עצמו בהתייחסו לתנאים המיוחדים שהיו אז בגרמניה, אבל גם הודה במהלך שיחתם במלון שהוא "החליק" ("("I slipped up, כלומר, שגה. שלום כותב שכנראה יונג חשב ששגה כשהתייחס לציפיות שלו מהנאצים "שמשהו גדול יבקע ככלות הכול" 1968: 97 ) Jaffe). ריצ'רד שטיין סבור שהכוונה היא שהוא החליק אל קומפלקס אנטישמי לא מודע (109: Maidenbaum & Martin (ed). 1991 ). סמואלס חושב שכוונתו של יונג, כשאמר שהחליק, היתה להשפעה השלילית שיכולה היתה להיות לדבריו במאמר על הפסיכולוגיה היהודית (Samuels 1993:298). ג'יי שרי סבור שכיוון שיונג לא היה אנטישמי וגם לא פרו-נאצי, יונג התכוון לכך שנכשל בהערכה של עומקי הרוע שהתגלם בהיטלר ותנועתו, וששגה כאשר בשנות השלושים הנייטרליות הפוליטית והרפואית שלו לוותה לחוסר המזל גם בנייטרליות מוסרית מנותקת מההבט הרגשי (Sherry 1986 ).
בעקבות שיחה זו של שלום עם בק החליט שלום להיענות להזמנה, לנסוע לכנס בארנוס, שנושאו היה מיסטיקה יהודית. הנקודה החשובה היא שהאישים שפגשו את יונג ודיברו איתו ישירות השתכנעו מדבריו, סלחו לו וניאותו לשתף איתו פעולה בדיאלוג רוחני בהמשך הדרך.
שלום כותב במקום אחר על השיחה שהתקיימה בין ליאו בק ויונג, ומוסיף ש"אין בכוונת התיאור הקצר הזה להקטין או להאדיר את יונג. הכוונה היא לשחרר את הדימוי שלו ממחלוקות של שנאה לעומת תמיכה בו" (Scholem 1995: 95). גרשם שלום ראה ביונג אדם גדול והבין את האמביולנטיות שהוא עורר. לדבריו, לאנשים קשה בדרך כלל לעמוד ליד הגדוּלה ובו בזמן לשמור על כבודם. זה מוליך להערצה נטולת ביקורת ולהגזמה נטולת ביקורת של המגרעות.
למרבה הצער קיימת בעבר ובהווה נטיה להעביר שמועות מכפישות על התנהלותו של יונג באותה תקופה מבלי לקרא את מאמריו הרבים באותה תקופה ואחריה, ולהפוך את יונג לשעיר לעזאזל.
ספר זה הוא הספר הראשון בארץ שעוסק בנושא החשוב, הכאוב והבעייתי הזה.
