פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שנת חורף

שנת חורף

רות נצר | 12/12/2014 | הרשמו כמנויים


'שנת חורף' הוא סרטו של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן (2014). העלילה מתרחשת באזור הררי מיושב בדלילות בחבל אנטוליה, במלון המשתלב בנוף הסלעי. המקום מיועד למטיילים השואפים לחוויה המקרבת אותם לטבע ולמורשת של האתר. הסרט עוסק באיידין, שמשום מה זנח את מקצועו כשחקן תיאטרון והוא מנהל מלון שהיה רכוש אביו. האם חייו כשחקן היו חיי אמת יותר מחייו במלון? או שהוא ממשיך לחיות כמי שמשחק דמות חברתית חשובה?
למרות הנוף הפראי הנפלא של אנטוליה ברקע המושלג, הגבור עצמו מנותק מהטבע ועוצמתו, כפי שהוא מנותק ממצוקת השוכרים את דירותיו, מנותק מאשתו ואחותו ומעצמו. חייו הם בטלה גמורה וכתיבת טור לעתון מקומי שספק אם מישהו קורא בו, הוא מתכוון לכתוב את הספר בעל הכותרת היומרנית: 'ההסטוריה של התאטרון הטורקי', כתיבה שלא מתבצעת, והיא משרתת את ההתנשאות, הריקנות, והדעתנות שלו, של אדם שמדבר על ערכים ללא כל ערכים, בקורתי כלפי סביבתו, וחי כמו אחותו ואשתו הצעירה ממנו תוך שימור החיים חסרי המשמעות. ההבדל הוא שהן מודעות לכך, כואבות את אי יכולתן לחיים משמעותיים יצירתיים של מימוש יכולתן, מרגישות את התנוונותן במלון השומם המרוחק. מטיחות את האמת בפניו, והוא מגיב בחיוך ציני, בזלזול בוטה, בהקטנתן והשפלתן, כשהוא נסמך על עמדת הכוח שלו כבעל הרכוש והאדון על הנשים. הוא בעמדה של הגבר הפטריארכאלי האמיד המסורתי שאחרים משרתים אותו, ששולט בחיים אחרים ללא רגש, אמפתיה וקרבה אנושית.
הוא לא לוקח אחריות על מעשיו, אדיש לסבל הזולת כולל של אחותו הגרושה ואשתו. אינו ער לסבלו שלו, ורוב הסרט גם מעורר תחושת אנטיפתיה כלפיו.
בולט הפער בינו לנשים, אחותו ואשתו, שיש בהן הסתכלות עצמית, נגישות לכאבן שלהן, ואצל אשתו שעוסקת בפילנטרופיה – איסוף תרומות לבתי ספר, נגישות לכאב הזולת וטוב לב אמיתי. כשהיא מביאה כסף למשפחה העניה שבעלה מזלזל במצוקתן, מבלי ידיעתו, דומה שהיא מנסה לכפר גם על חטאו כלפיהן.
אחד המאפיינים את היצוג הגברי בסרט הוא הכבוד העצמי המנופח, הגאווה שמכסה על בושה וחוסר ערך, גאווה שהיא אולי גם דגם תרבותי של כבוד עצמי של הגבר האיסלמי במקרה זה. גאוה זו לא מאפשרת לאיסמעיל האלכוהוליסט לקבל את המתת הכספית שאשתו של איידין נותנת למשפחתו, ולא מאפשרת לאיידין להסכים לעצמאות של אשתו, ובעיקר, לא מאפשרת לו לומר לאשתו את רגשותיו האוהבים והנזקקים שהוא חש בסוף הסרט.
אבל גם מי שמוותר על גאוותו וכבודו למען מיזעור הנזק, אחיו של איסמעיל, מחניף ומתרפס ומתעלם מרגשותיו של אחיינו הילד כשהוא דורש ממנו לנשק את יד האדון לאות סליחה על שפגע במכוניתו, וכך משפיל אותו מבלי דעת עוד יותר.
הריקנות, וחיי הפרסונה של העמדת הפנים השטחית המנופחת, אינם יוצרים לאיידין קושי לחיות כך עם עצמו, עד שאשתו מאימת בגרושין-פרידה . הוא מחליט לעזוב למספר חודשים את ביתו ולא עומד בהחלטתו, כשהוא שב לביתו אחרי כמה ימים, אחרי נסיון כושל לנסוע משם, הוא אומר שיש בו אדם חדש. האמנם? אנחנו חשים את האדם החדש רק במובן זה שהחיוך הציני עזב את פניו ובמקומם נגלות פניו המובסות.
תמונה מרגשת היא כשבטרם צאתו לדרך הוא משחרר לנפשו את הסוס הלבן הפראי שרק זמן קצר נלכד מהטבע. דומה שכאן מבוטאת ערגתו לשחרר את הסוס הפראי בתוכו, להשתחרר מהמוסרות הנפשיות שכלאו אותו בחיים כוזבים, בעצמיות כוזבת, לקראת העצמי האמיתי שבתוכו, אף כי אין לו כלי מודעות שיאפשרו להכיר בכלא הנפשי שלו וגם אין לו כלים לשחרור ממנו.
לפני שובו לביתו, בודד וחסר אונים, מובס מאי יכולתו לעזוב באמת, הוא יוצא לצייד עם חבר והורג ארנבת. הרגע הזה בו הוא הורג חיה קטנה ותמימה ללא הסוס, ללא שבריר של רגש כלפי החיה הקטנה, מעביר תחושת אכזבה על כי לא התרחש בו שינוי באמת. ואמנם מבחינתו הוא שב כדי להמשיך לחיות את חייו עם אשתו כמו קודם, אמנם מבלי להפריע לה עוד, אבל ללא ציפיה ויכולת לקרבה אנושית אמיתית. כלומר, הוא כנוע, מכיר בחולשתו, אבל ללא שינוי אמיתי.
בולט הפער בסרט בין הגבר המנופח הפטריארכאלי שבטוח בזכותו לשלוט על חיי אחרים, כולל הנשים במשפחתו, לבין הנשים שמכירות ברגשותיהן. מצוקת המציאות מקשה על אשה בתרבות בה הן חיות, לפתוח חיים חדשים כאשה לבדה, מצוקה אשר מקבעת אותן תחת שליטת הגבר, כשלמרות המודעות לעצמן ולהטחת האמת בפניו, אינן מסוגלות גם הן להיפרד מהגבר המנוכר למען חיים של מימוש עצמי וקירבה אנושית. הנשים בסרט זה מפותחות רגשית מהגבר, חיות את העצמי האוטנטי, אבל עדיין ללא כלים לצאת לבדן למסע אינדיבידואציה. בסרט זה הבמאי ממשיך לפתח את מוטיב האשה הממולכדת בתרבות הטורקית הפטריארכאלית, כפי שכבר ראינו בסרטו הקודם 'היו ימים באנטוליה'. גם כאן, כמו בסרטו הקודם, הגבר שמנותק מהיסוד הנשי בקרבו ומהנשים שאיתו משלם על כך מחיר כבד.

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז16/12/2014

חוויה שונה. מעניין לקרוא את מה שכתבת. ראיתי את שנת חורף לפני כמה שבועות, והחוויה שלי שונה לחלוטין. לא חשבתי שהגיבור מתנשא, ריקני ודעתן, לא חוויתי אותו כפטריארכלי במיוחד, ומעניין למה הוא ושאר הגברים בסרט עוררו בך התנגדות כזו.
חוויתי את הסרט כמנסה לחשוף את הקושי להיות מאושר. בתוך טבע יפהפה, חבל קפדוקיה התורכי בחורף, לא מצליחה אף אחת מהדמויות למצוא את אושרה. בין אם אתה עשיר או עני. גבר, אשה או ילד. חולם להצליח או מנסה לברוח מהבלי מה שמקובל כהצלחה. נשוי או רווק. חילוני או דתי.
כל אחת מהדמויות חיה כמיטב יכולתה, מנסה להסתיר את קשייה, מתחבטת בין רצון ללכת בדרך ערכית לבין אדישות או קושי לממש ערכים אלה.
אין דמות שאינה מגיעה במהלך הסרט לרגע של מצוקה קשה. המצוקה הנגרמת מהקרובים לנו, גדולה מזו הנגרמת על ידי אנשים מבחוץ. גיבורי הסרט, ממש כמונו, מנסים להיפטר ממנה ללא הצלחה, באמצעות בקורת, תוקפנות, הימנעות, מרד או בריחה. בהעדר אהבה, גם הרקע היפהפה של הטבע, אינו מצליח לנחם, ואנו חוזים בתאטרון תורכי אוניברסלי, תאטרון החיים, על קשייו, העימותים המלווים אותו, הויתורים והכאב.
במהלך הסרט נכנס גם לב הצופה למעין שנת חורף. למרות האמת הקשה מנשוא על החיים שהונחה לפני, לא הצלחתי להזיל דמעה, וכשיצאתי מותשת ונרעשת אחרי הצפיה הממושכת, חשתי את לבי קשה, כמעט מאובן.