פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עוד פיסות פנטזיה

עוד פיסות פנטזיה

טל סער | 15/7/2012 | הרשמו כמנויים


אז אני לא יודעת מה בדבר הרחם הפיזי של המטפלת שלי,
אני משוכנעת שלעולם לא יוכל להכיל אותי לבנתיים, וכך זה נראה
וסליחה על הבוטות, למי שזע באי נוחות על הכסא המסתובב..

אבל הפכתי לעובר היום, ולו לכמה דקות מהממות שבהם הילדה הגדולה שבי
שמייחלת לילדות חדשה יכולה להאמין שרחם אחר הצמיח את רקמות גופה

בדרך כלל העובריות שלי חיה את עצמה בלילה... בתוך כדי בכי געגוע שורף
למשהו מעולם לא היה או לא יהיה


מה דעתכם לשמוע איך זה לכתוב טיוטות וטיוטות וטיוטות ולהתיאש?
אחחח... אני די עמוסה בחויות מהדמיון שלי ומישהו צריך להשתתף אתי בהם
לאיודעת אם מישהו מהמטופלים שלכן דמיין בתוך כדי שחיה
שמי הבריכה הם הרחם שלכן, מטפלות?

או שזה קורה רק לי...

אבל מסע הפנטזיה שלי עודנו נמשך בפראותו, משכנע אותי שהמטפלת שלי היא האמא
או שאני יוצרת אותו באובססביות? או שהאמהיות שלה כזו מדהימה ועוטפת עד שאני לא מתאפקת....?


אז אני ממש עוד עם הכלור בעיניים, הצריבה בלחיים, השמש קרניה וקרינותיה וצליפותיה
ועוד צורך דחוף בשטיפת ידיים אחרי ליטוף חתול..

אממממ.... אני לא יודעת עד איפה להמשיך ולספר על הפנטזיות
אבל מבטיחה יום אחד להיות יותר אמיצה, אם תסכימו לקבל אותי כפי שאני....


אבל היום הפנטזיה שלי מאמינה לעצמה... ויקח כמה שעות עד שהאמא
הביולוגית שלי, שאני שונאת, תקרא לי לארוחת צהריים
שונאת? זה קורה כשמלחמת דמים נקרעת בתוכך בזהות בין אמא ביולוגית
ואמא טיפולית שהדמיון שלי יצר
לעזאזל, שמישהו כבר יעשה פה סדר...


בינתיים
תדמיינו בריכה דיי בינונית, כחולה, קווי לבן-כחול של תיחום בקרקעית
וקו שמבדיל בין מים למים.. רדודים לעמוקים ומה שלא יהיה
ועוד נערה בשיער די כהה, באורך בינוני ופיסות גוף חשופות לשמש
שנושאת בתוכה כאב יומיומי ונראית מבחוץ עם חיוך כמו שלכם, מבטיחה..

צוללת מתכנסת באזניי דממת מעמקים , וירכיים מתכנסות קרוב ללב
ראש מוטה אל בית החזה ועיניים עצומות
וגוף קל רפוי נע בעומקים לתנועות מים שיש בהם רק אושר
המים החמים שמכילים אותי הם מי רחמה של המטפלת שלי

אני נמצאת בתוך הגוף שלה, היא מלטפת גבעה הריונית שבתוכה אני
ומחייכת לעצמה


האויר אוזל לי ואני צוללת מעלה חזרה... נולדת מחדש מגיחה אל יום נוסף
המחייך אלי במציאותו הכואבת
לקולה של אמא ביולוגית הקורא לארוחת הצהריים אני נפרדת...






עוד בבלוג של טל סער

סיום שבועיים בלעדייך דלת הקליניקה נושקת למשקוף נסגרת אחרינו גופי נושם באטרף לריח הטריטוריה שלך ...
מוצש או מותש איך שתרצי.. אופף אותי מצב רוח טורדני ומסעיר בא לי כל כך כל כך להיות מולך בקליניקה, בשקט...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.