מחדרו של מטפל
רות נצר | 28/6/2012 | הרשמו כמנויים
הוינייטה המובאת כאן היא קולאג' של קטעים שנאספו אצלי במשך שנים רבות, מפי מטופלים רבים, ועורבלו יחד לקטע הבא:
למה אמרו שאני צריך לדבר איתך? אני בכלל לא מכיר אותך. איך תוכלי לעזור לי. אתם לא מבינים. תראי, פעם חלמתי שראיתי את המבט של אלוהים. היה בו אור גדול. בכיתי מהתרגשות. הייתי שכור משמחה. ידעתי שזה הסימן. אבל הרופא נבהל ודחפו לי תרופות. הוא לא הבין. בגלל התרופות הפסיקו לי החלומות האלה. נפלתי לדכאון. כאילו שלא שמעתי יותר את הקולות שקראו לי, והפסדתי משהו. אני לא יודע מה. אבל היה בזה משהו אמיתי יותר מכל מה שאי פעם הרגשתי. אתם לא מבינים. אצלנו בעירק היו חלומות כאלה. מה את מבינה. איך את יכולה בכלל להבין אותי, רואים עליך שאין לך שגעון, אז איך תוכלי להבין את השגעון. רואים שאת מקבוץ. איך רואים? ככה, אפשר לראות. מסודרת כזאת. מה את כבר יודעת בכלל. אצלכם הכל היה ריבּה ושמנת. מה את יודעת בכלל מהחיים. את מרובעת כזאת. מה את בכלל מבינה. אני רוצה פסיכואנליזה. לא סתם שיחות. נמאס לי משיחות. אני רוצה היפנוט שיוציא לי את השגעון. כל הלילה מדברים אלי בלי הפסקה. שיפסיקו את הקולות האלה, כל הלילה הם מדברים אלי בלי הפסקה. עכשיו הקולות נגדי. התרופות לא עוזרות. אני לא רוצה תרופות לשינה. ההיפך. אני צריך להשגיח על הקולות. שלא יהרגו אותי. הם רוצים לעשות אותי משוגע, לא סתם משוגע אלא משוגע של בית חולים. הם מדברים כמו רדיו בראש שלי. אני מקלל אותם כל הלילה וזה לא עוזר. בבוקר אני קם סחוט. מה את מבינה. איך אני יכול לעבוד אם בלילה אני לא ישן. בגלל זה אני לובש את הכובע כל הזמן, לשמור את הראש שלי, ובגלל זה אני לובש מעיל. לשמור. למעיל יש הרבה צבעים. זה מבלבל את הקולות. יום אחד אהרוג אותם, אל תפחדי אני לא אלים. אז מה את אומרת? איך את יכולה לעזור? סתם באתי לכאן. אף אחד לא יכול לעזור לי. בזבוז זמן. אני רוצה להבין את עצמי, להבין את ההתחלה, אבל למה שאדבר על עצמי? מה פתאם? נראה אותך, אפוא את גרה? יש לך ילדים? אחרי שאת שומעת כמה אני דפוק תביני יותר את החיים. תבואי לבית שלך, תראי את הילדים שלך ותגידי – ילדים חמודים, כמה אתם נהדרים! אז מה את אומרת? יש לי סיכוי? למה אסור לעשן כאן, תתחשבי בי, סיגריה אחת, את מעשנת? בטח לא. מה את מבינה. מה אני אגיד לך, דווקא היה מענין לדבר איתך.