נשמת הטבע - תערוכה של יהודה ארמוני - גלריה רוטשילד. תל אביב. 2026.

רות נצר | 22/5/2026 | 8 צפיות | הרשמו כמנויים

"אי שם מעבר לדעות ה'נכון' וה'לא נכון' ישנו שדה. אפגוש אותך שם."

 (ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי, מאה ה־13)

עצים. טבע. עצים. פינות שדה בהסח הדעת של הדרך. צויר במצב מדיטטיבי ומכניס להתבוננות מדיטטיבית. שלוה. הרמוניה. הטבע נוגע בך כשחשים שהצייר נגע בנשמת הטבע. ואז הציור אינו הציור אלא העץ עצמו. האדמה, העשבים, העננים, האור.

לעתים אי שקט שנגיעות השפכטל מייצרות.

זה הנוף הישראלי האהוב שלנו, שמנחם אותנו, ודווקא עכשו בעקבות המלחמה. אבל לא רק. יותר מזה.

בציור הזה רואים מה שהעין הרגילה לא רואה. כאילו הופשל הפרגוד. מישהו כבר היה שם לפנינו וניסח זאת שנים רבות לפנינו:

ציורים של פינות טבע מכילות את עצמן, שלמות עם עצמן. רגעים של הוויה כשלעצמה, הנכחה של התקיימות מתמדת (בלשונו של היידגר), כשהטבע אומר לאדם בשתיקתו – "הנני".

ויש ציורים שהם מערֵה היער, שהוא "המפתח לכל מה שנוכח ולכל מה שנעדר" (ג'ון ברגר. עמ' 93). ויש את ציורי השבילים שמעוררים, כמו ציורי ההשתקפויות במים, את הגעגוע אל הבלתי נראה.

"אנו נכנסים. דממה מרוכזת עומדת באויר... השקט, ההמתנה הדרוכה של המקום, הם שמכשפים אותך" כך כותב הסופר הבריטי ג'ון פאולוס על היער. (עמ' 86). דממה. הזמן עומד, מעבר לזמן. הכל נוכח. פאולוס כותב: "היערות שלנו הם רסיסי הטבע האחרונים... הם הכנסיות ובתי התפילה הירוקים האחרונים" (עמ' 76).

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר כותב בהתבוננות פואטית על "העצום הפנימי" שקיים בתוכנו. ועל "העצום הפנימי של היער". "המשורר חש בעצום-הנוכח הזה של היער העתיק", "עוד לפני שהאלים שכנו בהם היערות היו קדושים". זאת "חלימת היער". היער הוא "קדם אני, קדם אנחנו" (עמ' 271). בשלאר כותב על העץ שנוגע בנשמה. העץ המתנשא למעלה ומחפש את נשמתו, כמו שהמשורר מחפש את נשמתו. הוא מצטט את רילקה: "לצמוח כי אחפץ, / אביט החוצה – בי גדֵל אילן." (בשלאר עמ' 287).

קורס שנתי למטפלים - פסיכותרפיה ממוקדת חוויה בטבע
מסע אישי ומקצועי לגילוי דרכים חדשות להתקרב לעצמנו, לזולת ולטבע

יש מקומות שמעולם לא היית בהם אבל כשאתה מגיע אתה יודע שהיית שם. פינות טבע נדחות עושות לי את זה. לכן ההתרגשות. לרגעים עד דמעות. מה יש בציור "הסתמי" הזה של שלוליות מים מוקפות עצים? שימו לב ליחס בין העצים, האדמה, השמים והאור. בעיקר האור.

על ציורים כאלה מתאים מה שנאמר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" - הפינה האקראית והנידחת בשולי הדרך יכולה להיות מוארת עכשו ו"נהיית" במבטו של האמן שהתמסר אליה ברגע הציור.

אנחנו שאין לנו את היערות זקוקים לצייר שיעניק לנו אותם. את מה שהם מעניקים. אנחנו זקוקים לצייר כזה שעם העצים שלו נוכל להפגש בזיקת אני-אתה אינטימית, בלשונו של בובר.

" ביער אני קיים בשלמותי" כותב המשורר רנה מנאר (בשלאר. עמ' 270).

ציורי הטבע של ארמוני משיבים לנו את שלמותנו. את נשמת העולם.

העץ. ג'ון פאולוס. תרגום עידן לנדו. הוצאת אסיה. 2021.

הפואטיקה של החלל. גסטון בשלאר. תרגום מור קדישזון. בבל. 2020.

על ההתבוננות. ג'ון ברגר. תרגום אסתר דותן. פיתום. 2012.