הַקַּיִץ הַהוּא בָּעַר וּבָעַר עַד הַמִּלְחָמָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 2/8/2026 | 38 צפיות | הרשמו כמנויים
השמש בערה בסוף השבוע, יציאה מהבית הפכה למשימה מתישה. ובתוך הלהט הזה, התלהטו גם הכותרות של אתרי החדשות וסיפרו לנו שצה"ל בכוננות, ושטראמפ, ושאיראן, ושאולי, אולי אולי, אולי, שוב מלחמה. בין אם תפרוץ שוב, או תזדעק שוב אזעקה, המיינד והנפש שבויים של משחק השערות מותח ושוחק. אוגוסט הוא גם חודש הפרידות שלנו: הקליניקות מתרוקנות, אנחנו נוסעים, והמטופלים נשארים מאחור עם החופשה שלנו כמו עם עוד נטישה קטנה. איך אתם נפרדים השנה? האם הצלחתם לטפל בשבועות האלה, כשגם אתם מותשים ומיוזעים ומסונוורים?
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים וטורים מעניינים:
מאמרה של סיון אקשטיין סוקר את התפתחות ההבנה המדעית של מערכת העצבים האוטונומית, מגאלנוס ועד לתיאוריה הפולי־וגאלית של סטיבן פורג׳ס, ובוחן את המעבר מהמודל הליניארי המבוסס על ניגוד בין המערכת הסימפתטית לפארא־סימפתטית, למודל היררכי־פילוגנטי המבחין בין הענף הוונטרלי לדורסלי של עצב הוואגוס. המאמר מציג את מערכת המעורבות החברתית כתשתית ביולוגית לוויסות משותף (קו־רגולציה) בקשר הטיפולי, ומדגיש כי ההיררכיה האבולוציונית מהווה מטאפורה מושגית־קלינית ולא מוסכמה אנטומית. פרק נפרד דן במחלוקת המדעית העדכנית סביב תוקפה של התיאוריה, לרבות הביקורת עליה והתגובה לה. חלק זה, הראשון בחיבור דו־חלקי המיועד למטפלים, מתמקד בתשתית התיאורטית והנוירו־אנטומית; חלקו השני יעסוק ביישום הקליני בעבודה עם אוטיסטים בוגרים.
מאמרם של ד"ר שלמה בלאק ותמר עבודי מבקש להציע כי שימוש זהיר ומושכל במטאפורות תורניות עשוי להעמיק את הייעוץ ההורי לנועץ הדתי־חרדי. נקודת המוצא היא שמעבר מעמדה הורית ריאקטיבית לעמדה הורית רפלקטיבית ופרואקטיבית הוא יעד מרכזי בעבודה הטיפולית עם הורים, וכי מטאפורות עשויות לשמש גשר בין שפה פסיכולוגית מופשטת לבין עולם משמעות דתי, מוכר, יקר ובעל סמכות. בהמשך לכך נטען כי סיפורי המקרא, כאשר הם נקראים בענווה, בעיגון תורני ומתוך רגישות תרבותית, יכולים לשמש כמאגר עשיר של דימויים, שאלות ועמדות. אלה מסייעים להורים לחשוב מחדש על ילדיהם, על עצמם ועל יחסיהם המשפחתיים, מתוך הֶקשר של דמויות תנ"כיות מופנמות. לצד ההצעה היישומית, המאמר מדגיש את גבולות השימוש.
ובפסיכובלוגיה
ד"ר גד בן שפר מזמין אותנו לעצום את העיניים –
"אני רוצה לכתוב על עצימת עיניים, ומגיע לאחד מספריו של המינגווי, 'מעבר לנהר ואל בין העצים', שבו מתואר סיפור אהבה בונציה בסוף מלחמת העולם השניה. גיבור הסיפור, קולונל אמריקאי בן חמישים שנפצע במלחמה, בגוף ובנפש, שסובל ממחלת לב מאיימת, על סף דלתו של המוות, מתאהב בצעירה איטלקיה. המינגווי מתאר את הרגע שבו, כך נראה לי, הקולונל מתאהב בה. הוא מביט בה, בתנועה שהיא עושה עם ראשה, ומרגיש, "שלבו מתהפך בקרבו, כאילו חיה ישנה כלשהי התגלגלה במאורתה והפחידה, בנועם מענג, את החיה האחרת שישנה לצדה". אני אוהב את התיאור הזה שמחבר באהבה שניים שונים כל כך. התיאור כורך במשפט אחד פחד בעונג ושינה בהתעוררות, מעין התעוררות בתוך חלום, עם תנועה של גוף ושל רגשות תוך כדי שינה. תנועה בעיניים עצומות. ומה שמתאפשר בשינה הוא מה שלא התאפשר בערות כשאנחנו פוגשים בחלום את מה שלא העזנו לפגוש ביום".
״כְּאִלּוּ יֵשׁ סִכּוּי שֶׁהָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ״ – ד"ר גיא פרל כותב על ספרה של הדס גלעד ׳חותם מים׳.
"׳חותם מים׳ הוא ספר שיריה השלישי של גלעד (לצד ספר פרוזה וספר מתורגם), ומגיע בו לשיאו מתח המתקיים בכל ספריה – המתח שבין תודעה שקטה המצויה במגע עם השלם, לבין מציאות החיים על היבטיה הקשים שיש שהם המתפרצים אל ההוויה השקטה ומאיימים לפרוע אותה. בכל ספריה עד כה, גלעד אינה מנסה לבטל את המתח הזה, ולהתמקד בַּשָּׁקֵט ובשלם, להפך – היא מתמסרת להתבוננות במציאות על פרטי פרטיה בניסיון לאחות את הקרעים באריג התודעה כך שיכיל בתוכו את מה שזר לו לכאורה. כך, שזורים בשירתה לבלי הכר תיאורים מופלאים של הכרה צלולה, בכתיבה מפורטת אודות מצוקות הקיום - מן הקשיים הבלתי נמנעים הנלווים לאימהות ועד קשיי פרנסה".
ד"ר ארנון רולניק כותב על טיפול בפסימיזם בימי קרע ומלחמה: על אנחה משותפת ועל 'ענווה ניבויית' –
"בתקופה האחרונה מגיעים אל הקליניקה לא מעט אנשים שאינם עונים על ההגדרות הטיפוסיות של דיכאון. הם עובדים, אוהבים, מתפקדים ומעורבים בחיים, אך מעל לכל אלו מרחפת עננה דביקה ומתמדת של עצב קיומי או דאגה עמוקה. כשצוללים איתם אל תוך החוויה הזו, הם אומרים לי משהו כמו: "אני לא בדיכאון, אבל אני פשוט פסימי. קשה לי להיות שמח כשכל מה שמסביב הולך ומדרדר". יש את אלו שמתמקדים בקרע הפנימי: הם מביטים על הקיטוב החברתי, על השבטיות ההולכת וגוברת, ומשוכנעים שהמרקם הישראלי מתפרק ללא יכולת איחוי. יש שמביטים על המאזן הדמוגרפי-פוליטי: הם מדברים בדאגה עמוקה על השתלטות הרוב החרדי או המשיחי, ומרגישים שהערכים הליברליים שעל ברכיהם גדלו נדחקים אל השוליים. ואולי רובנו מביטים אל הזירה הגיאופוליטית והגלובלית: ורואים מזרח תיכון בוער, איראן גרעינית, ועולם רחב יותר שהולך ומקצין לעבר משטרים סמכותניים ופאשיסטיים. כיוון שכל שנות לימודי ועבודתי לא התמקדו בטיפול בפסימיזים-מציאותי כזה– חיפשתי דרך אינטגרטיבית לטיפול במצב זה אותה אני משתף כאן"
הקיץ ההוא / עמוס נוי
הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים
הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְבוּשָׁה
הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְאַשְׁמָה
בַּקַּיִץ הַהוּא חָנָהלֶ'ה בָּאָה מֵעֲפוּלָה
תֵּל אֲבִיבָהּ וְתִסְרוֹקֶת לְרֹאשָׁהּ
בַּקַּיִץ הַהוּא שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מָלְאוּ
לְגַבִּי שׁוּשָׁן וְלִבּוֹ הָמָה
הַקַּיִץ הַהוּא בָּעַר וּבָעַר עַד הַמִּלְחָמָה
הָיְתָה לָנוּ מוּזִיקָה אֲבָל הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה
הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ בְּקַו בַּר־לֵב
הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ כְּשֶׁהַסּוּרִים
הִגִּיעוּ כִּמְעַט לְגֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב
וַאֲנִי הִתְפַּלֵּאתִי בְּבֵית הַחוֹלִים פּוֹרִיָּה
גֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב? כִּי כְּכָל הַיָּדוּעַ לִי
לְיַעֲקֹב הָיְתָה רַק בַּת אַחַת בְּשֵׁם דִּינָה
שֶׁנֶּאֶנְסָה פַּעֲמַיִם: פַּעַם בְּמַעֲשֶׂה וּפַעַם בְּמִלָּה
הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים
עַפְנוּ וְעַפְנוּ וּסְמָדַר עָפָה רָחוֹק מִדַּי
וְהָאִשָּׁה שֶׁבִּתִּי הַבְּכוֹרָה קְרוּיָה עַל שְׁמָהּ
לָקְחָה אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּהּ וְיָרְתָה בְּעַצְמָהּ
וְזוֹ שֶׁנָּתְנָה לִי יָד בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא אֶתָּקֵל בַּחֲפָצִים
הָלְכָה אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם מֵחוֹף סִידְנִי עָלִי וְעַד אֶרֶץ הַמֵּתִים
אַחַר כָּךְ בָּא הַסְּתָו וּבָאָה מִלְחָמָה
וְהַסְּתָו הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה
הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה וְשָׁכַחְנוּ
שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי שֶׁהַקַּיִץ הַהוּא
הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים
Photo by Olga Klazer on Unsplash
