בלוגים | חצי מבט

״כְּאִלּוּ יֵשׁ סִכּוּי שֶׁהָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ״ על הספר ׳חותם מים׳ מאת הדס גלעד, הוצאת שתיים, 2026

גיא פרל | 1/8/2026 | 40 צפיות | הרשמו כמנויים

׳חותם מים׳ הוא ספר שיריה השלישי של גלעד (לצד ספר פרוזה וספר מתורגם), ומגיע בו לשיאו מתח המתקיים בכל ספריה – המתח שבין תודעה שקטה המצויה במגע עם השלם, לבין מציאות החיים על היבטיה הקשים שיש שהם המתפרצים אל ההוויה השקטה ומאיימים לפרוע אותה.

בכל ספריה עד כה, גלעד אינה מנסה לבטל את המתח הזה, ולהתמקד בַּשָּׁקֵט ובשלם, להפך – היא מתמסרת להתבוננות במציאות על פרטי פרטיה בניסיון לאחות את הקרעים באריג התודעה כך שיכיל בתוכו את מה שזר לו לכאורה. כך, שזורים בשירתה לבלי הכר תיאורים מופלאים של הכרה צלולה, בכתיבה מפורטת אודות מצוקות הקיום - מן הקשיים הבלתי נמנעים הנלווים לאימהות ועד קשיי פרנסה. בשיר ׳סחלב׳ (עמ׳ 16) למשל, היא עוסקת באריכות בשטיפת רצפות. הסיום ההומוריסטי מהווה דוגמא לניסיונה להגיע לאינטגרציה שכן ברור לכל שריח הסחלבים הוא ריח נוזל ניקוי הרצפות, ובכל זאת, התיאור נטול מרירות, וכולו השלמה והתרחבות - המפרקים והדעת.

הַפֵמִינִיסְטִית מְקַפֶּלֶת כְּבִיסָה לִקְרַאת חֲצוֹת.

מְטֻמְטֶמֶת מִי שֶׁחָשְׁבָה לְהִמָּלֵט מִכָּל מְלָאכָה,

יְלָדִים צְרִיכִים הֲרֵי לְהִתְלַבֵּשׁ וְלֶאֱכֹל, אִם לֹא הִיא,

הָיָה אֶפְשָׁר לְשַׁלֵּם לְאַחֶרֶת, הָדִּית אוֹ אַפְרִיקָנִית,

לְפִי שְׂכַר מִינִימוּם לְשָׁעָה. כְּלוּם יֵשׁ בְּכָךְ יִתְרוֹן?

זֶה נֶגֶד כִּוּוּן מַחְשַׁבְתָּהּ וְהַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת.

הַקִּפּוּל מָהִיר, לֹא מְדֻיָּק,

אוּלַי זֶה נִצְחוֹנָהּ, נִצְחוֹן מְעַט.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, הַבְּגָדִים נִמְתָּחִים שׁוּב

לְמִדָּתָם הַמְּלֵאָה, מִתְיַשְּׁרִים עַל הַגּוּף.

יֵשׁ עוֹד כַּמָּה כֵּלִים בַּכִּיּוֹר, הֵם יְחַכּוּ לְמָחָר.

הַזּוּטוֹת מִמֶּנָּה וָהָלְאָה. וּבְכֵן, לֹא בְּדִיּוּק,

כִּי יִהְיֶה נָעִים לִשְׁטֹף אֶת הָרִצְפָּה (רַק לְהַעֲבִיר סְמַרְטוּט,

הִיא מְתַקֶּנֶת אֶת עַצְמָהּ).

- פרסומת -

תכנית לימודים רשת לאקניאנית
גם השנה יפתח מסלול התנסות קליני המאפשר שילוב בין עבודה קלינית במרפאה לבריאות הנפש לבין למידה תיאורטית

לֵב הָעִנְיָן הוּא שֶׁאִכְפַּת לָהּ, אֲבָל לָמָּה?

לֹא מְשַׁנֶּה, הִיא הוֹדֶפֶת. אִכְפַּת אָז אִכְפַּת.

נִמְאַס לָהּ מֵהַשְּׁאֵלָה.

זֶה חֹפֶשׁ בְּחִירָה, הִיא מְנַסַּחַת בְּתוֹכָהּ

אֶת הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה.

אָמְנָם מְאֻחָר אֲבָל זֶה שׁוּם דָּבָר.

עֶשֶׂר דַּקּוֹת עַד רֶבַע שָׁעָה.

אַחַר כָּךְ הִיא מִתְקַלַּחַת. הָרִצְפָּה מִתְיַבֶּשֶׁת.

הִיא שָׁבָה אֵלֶיהָ וְשׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן,

מִתְמוֹגֶגֶת מִפֶּלֶא הַגְּרָבִיטַצְיָה הַמְּרַוֵּחַ אֶת מִפְרָקֶיהָ,

עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ

וּמִבֵּין חֲרִיצֵי הָרִצְפָּה הַבּוֹהֶקֶת

בָּא בְּאַפָּהּ

רֵיחַ סַחְלָבִים.

דומה שהמתח איליו אני מתייחס מגיע לשיאו בספר שלפנינו, שכן במהלך שנות כתיבתו הסתערה המציאות על אריג ההוויה השקטה חמושה בחרבות וכידונים - ההפיכה המשטרית, מלחמה בלתי פוסקת, מתקפות טילים וכמובן - טבח השבעה באוקטובר. השיר ״מה עשית״ (עמ׳ 44) הנו אחד מהשירים הרבים בספר המתארים את ההסתערות הזו. זהו שיר ארוך מאוד, לכן אביא רק חלקים מתוכו. כך הוא נפתח:

מֶה עָשִׂית כְּשֶׁפָּלְשׁוּ הָרוּסִים לְאוּקְרָאִינָה,

כְּשֶׁטַּנְקִים שָׁקְעוּ בַּבֹּץ וּמְטוֹסִים הִפְגִּיזוּ

וְטַיָּסִים לֹא רָאוּ אֶת עֵינֵי הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת גַּגּוֹת,

לֹא חָשְׁבוּ עַל זוֹ שֶׁצִּירֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּהּ הִקְדִּימוּ

מֵרֹב חֲרָדָה, אוֹ עַל מִי שֶׁנּוֹלַד הַיְשֵׁר לִזְרוֹעוֹת הַפְּלִיטוּת,

מֶה עָשִׂית כְּשֶׁהַכִּבּוּשׁ מֶה עָשִׂית כְּשֶׁהַכִּבּוּשׁ

וּפְלִיטִים אַפְרִיקָנִים חַיִּים לְצִדֵּךְ, לָמַדְתְּ שָׂפוֹת חֲדָשׁוֹת?

השאלה מה עשית? ממשיכה וחוזרת על עצמה עוד פעמים רבות בהמשך השיר, ובהמשכה מופיעים עוד ועוד תיאורים של הסתערויותיה הבלתי פוסקות של מציאות בלתי נסבלת על תודעת הדוברת. כך מתחיל חלקו של השיר העוסק בתשובותיה:

מֶה עָשִׂית?

הָיִיתִי בַּבַּיִת,

הָעוֹלָם דָּפַק בַּחַלּוֹן,

גֶּשֶׁם חָזָק נִתַּךְ בַּאֲלַכְסוֹן,

יוֹרֶה, בָּרָד,

מֶה עָשִׂיתִי?

דָּחַפְתִּי סְמַרְטוּט בַּסֶּדֶק

כְּנֶגֶד הַמַּבּוּל,

חָתַמְתִּי עַל עֲצוּמוֹת וְשָׁלַחְתִּי אֶל עָנָן,

לֹא אָכַלְתִּי בָּשָׂר,

תָּרַמְתִּי שְׂמִיכוֹת חַמּוֹת,

תָּרַמְתִּי כֶּסֶף,

אִרְגַּנְתִּי עַרְבֵי שִׁירָה,

כָּתַבְתִּי מִלִּים מְעַטּוֹת,

נִכְשֶׁלֶת מֵרֹאשׁ.

וכך מסתיים השיר:

מֶה עָשִׂיתִי?

שָׁמַרְתִּי עַל הָאֵשׁ

וְהַחֶמְלָה גָּלְשָׁה כְּחֵלֶב שַׁעֲוָה

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְגַּבֵּר

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְקַשּׁוֹת.

בשיר ׳מה עשית׳ המאבק בין מתקפת המציאות לבין המאמץ לשמור על תחושת המשמעות, הרצף, החמלה והאהבה נותר בלתי מוכרע. הדוברת ממשיכה בחייה, עושה מה שביכולתה. גלעד אינה מציינת זאת בשיר, אך אחת מן התשובות המגולמות בשיר לשאלה ״מה עשית״ היא כמובן – כתבתי. כתבתי את השיר הזה.

ברשימה קצרה זו אתמקד באופן בו התקפות המציאות על התודעה מיוצגות כהתקפות על השפה. אנסה להראות כיצד מתארת גלעד את האופנים בהם המציאות משנה את השפה, מצמצמת אותה וגוזלת אותה לעצמה. התייחסות ישירה לדבר, יש בשיר ״עת לחשות״. שוב, מפאת אורכו של השיר, אביא רק את שורות הפתיחה שלו:

כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר נוֹרָא. נוֹרָא. רַק לֹא זְוָעָה וְלֹא זְוָעוֹת בְּגוּף רַבּוֹת. אִי אֶפְשָׁר לֹא יֵאָמֵן. עֵת לַחֲשׁוֹת. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר סִרְטוֹן. חִזְרִי לַהֶבְדֵּלִים. לַיְּלָדִים תַּגִּידִי סֶרֶט מְצֻיָּר. רַק לֹא סִרְטוֹן, רַק לֹא שִׂרְטוֹן. סַרְטָן זוֹחֵל מִתַּחַת לַמִּלִּים. הַכֹּל נָגוּעַ. רַק לֹא מַחֲבוֹא. לֹא מַחְבּוֹאִים. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר רְצוּעָה. לֹא אֵיזֶה צַעַר. כּוֹאֵב הַלֵּב. לֹא חֻלְיָה. לֹא פִּצּוּץ. גַּם לֹא פִּצּוּצִיָּה. שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה. לֹא חֲדִירָה. רַק לֹא חֲדִירָה. אֲפִלּוּ חֶדֶר מְסֻכָּן. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מֶרְחָב מוּגָן. אַל תַּזְכִּירוּ מְסִבָּה. טֶבַע. טֶבַח. הַכֹּל טָבַע, נֶחְטַף. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר חָטוּף. חֲטִיף. חָטַפְתִּי מַשֶּׁהוּ לַדֶּרֶךְ. בּוֹאוּ לְכִכַּר הַחֲטוּפִים. פַּעַם קָרְאוּ לָהּ רַחֲבַת הַמּוּזֵאוֹן. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֱלֹהִים אַדִּירִים.

גם בשיר ׳שורות שבורות׳ (עמ׳ 58) מופיעה התייחסות דומה לשינויים שעוברת השפה. זהו שיר המתפרס על פני חמישה עמודים בספר, וכפי שמעיד עליו שמו, הוא מורכב מפרגמנטים - שורות, צמדי שורות או שלשות של שורות, שאינן מקושרות זו לזו. לדוגמא:

- פרסומת -

לא רק לומדים CBT מפתחים חשיבה קלינית
פרונטלי בצפון • מוכר איט"ה • גמול השתלמות • התנסות מעשית, המשגה, ליווי אישי

מִלִּים חֲדָשׁוֹת: מְפֻנִּים, עֲקוּרִים

מִלִּים נֶחְלָשׁוֹת: זְוָעָה נוֹרָא אֵין מִלִּים

מִלִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר לִקְרוֹא בְּלִי נִקּוּד: אֲבָל, טַבָּח

(אָזְנֵי הַקְּטִיפָה שֶׁל הַכֶּלֶב. נֶחָמָה קְטַנָּה)

מָה זֶה תֹּפֶת? הַיֶּלֶד שׁוֹאֵל בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב

אֲנִי רוֹצָה לָצֵאת מֵהַסִּפּוּר וְלִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת

המלחמה בעיצומה, קשה לשמור על רצף התודעה והכתיבה, הרוך נדחק אל תוך הסוגרים (אך אינו נשכח). כך מסתיים השיר:

לִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ. מִי תּוֹפֵס?

אַתְּ תּוֹפֶסֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

הַיַּלְדָּה מְשַׂחֶקֶת עִם סְלִיל מַתָּנָה מֻזְהָב. זֶה קֶסֶם מְיֻחָד, הִיא מַסְבִּירָה. זֶה כּוֹחַ הַחְזֵר!

אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר אֶת מָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה. זֶה יְשַׁנֶּה אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה!

נְסִיעָה בַּשְּׂדֵרָה. עַל כָּל עֵץ תָּלוּי שֶׁלֶט. פְּנֵי הַחֲטוּפִים.

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת וְשׁוֹאֶלֶת בִּדְאָגָה, מִי אֵלֶּה? מָה קָרָה לָהֶם? הֵם הָלְכוּ לְאִבּוּד?

הַסִּפּוּר טוֹרֵק לִי אֶת הַדֶּלֶת עַל הָרֶגֶל.

ישנן בספר דוגמאות נוספות רבות למתקפת המציאות על השפה, ואביא רק אחת נוספת. בשיר ׳בוקר מול המראה׳ (עמ׳, 68) מתוארת תמונה שליווה בה מסרקת גלעד את שיער ביתה בבוקר, מול המראה. דרך עיסוקן במילה ׳שורדת׳, הן עוסקות לתפיסתי ביכולתן לשרוד כאם ובת השרויות ברגע פשוט, אינטימי ויפה, נוכח האימה המשתוללת בחוץ.

נָכוֹן שֶׁשּׂוֹרֶדֶת זוֹ לֹא מִלָּה טוֹבָה? שׁוֹאֶלֶת בִּתִּי.

אֲנִי מַתִּירָה קְשָׁרִים מִשְּׂעָרָהּ, וּשְׂעָרָהּ זָהָב אָרֹךְ.

הִיא מוֹשֶׁכֶת מִתּוֹכוֹ קְוֻצּוֹת קְטַנּוֹת,

חוּטִים פְּזוּרִים שֶׁאוֹסֶרֶת עָלַי לֶאֱסֹף.

שׂוֹרֶדֶת –

אֲנִי חוֹזֶרֶת עַל הַמִּלָּה. רַק שִׁלְשׁוֹם הֵשַׁבְתִּי לַשְּׁאֵלָה

מָה זֹאת שׁוֹאָה.

הִיא רַק בְּכִתָּה א' וּמִלּוֹן הַמֻּשָּׂגִים שֶׁלָּהּ

צוֹבֵר אֲבָנִים כְּבֵדוֹת.

שׂוֹרֶדֶת זוֹ לֹא מִלָּה רָעָה, אֲנִי מִסְתַּיֶּגֶת,

יֵשׁ בָּהּ גַּם הִתְגַּבְּרוּת,

זוֹ הִשָּׁאֲרוּת אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָה מַשֶּׁהוּ נוֹרָא,

כְּלוֹמַר הִיא עֲדִיפָה עַל לֹא-שׂוֹרֶדֶת

(אֲנִי נִמְנַעַת מִלּוֹמַר נִכְחֶדֶת, נִרְצַחַת, מֻשְׁמֶדֶת).

אֲנִי אִישִׁית מַעֲדִיפָה שׂוֹרֶדֶת

עַל נִצּוֹלָה

(חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי וְלֹא אוֹמֶרֶת לָהּ).

לֹא תָּמִיד עָדִיף לִשְׂרֹד, מִתְעָרֵב בְּנִי.

אֲבָל בְּדֶרֶךְ כְּלָל כֵּן, אֲנִי אוֹמֶרֶת

וּמַעֲדִיפָה לֹא לְהִכָּנֵס לְדֻגְמָאוֹת.

שֶׁלֹּא נֵדַע, שֶׁלֹּא נִזְדַּקֵּק לָהּ

שֶׁלֹּא לְעִתִּים קְרוֹבוֹת

רַק לֹא בְּגוּף רִאשׁוֹן

רַק לֹא שֶׁלָּךְ

יַלְקוּט עַל הַגַּב. קוּקוּ מִלְּפָנִים –

הַאִם נָחָה דַּעְתֵּךְ מֵהַתְּשׁוּבוֹת?

כפי שציינתי בפתח דברי, גלעד אינה מנסה להכריע את המתח שבין אריג ההוויה השלמה לבין כידוני המציאות, היא מנסה להחזיקו בשירתה, והיא מצליחה בכך באופן מעורר השתאות. הספר הזה, שנכתב נוכח פני האימה, הוא לדעתי השלם בספרי השירה שלה עד כה ובאופן פרדוקסלי ייתכן שאחת הסיבות לדבר היא עוצמת ההתקפות בפניה ניצבה תודעתה של גלעד ושפתה במהלך כתיבתו. אסיים את הרשימה בשיר נוסף המחזיק את המתח הזה מבלי להכריעו – יש סיכוי, רק סיכוי, שהאהבה תנצח. זהו שיר שלם השוזר את המציאות באריג השירה והאהבה.

לעשות אהבה בזמן מלחמה

בְּכָל מַדְרֵגָה מִתַּחַת לָעוֹר דּוֹלְקוֹת

עֵינַיִם כְּבוּיוֹת. אִם אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי

אֶרְאֶה נְעָרוֹת מְעֻנּוֹת. אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,

עָלַי לְהִמָּלֵט עַכְשָׁו מִכָּל הָעֳמָקִים,

בְּבַת אַחַת לִנְטֹשׁ אֶת שְׂפַת הַדִּמּוּיִים

שֶׁל מְעָרוֹת וְשֶׁל חַדְרֵי חֲדָרִים,

לִזְרֹק מֵהַחַלּוֹן מִלָּה כְּמוֹ תּוֹךְ –

(אַל תִּבָּהֵל. אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת).

הִנֵּה כַּף הַיָּד שֶׁלְּךָ. חַמָּה וּבְטוּחָה.

תָּמִיד יָדַעְנוּ שֶׁהָעוֹלָם קָשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר.

וַאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר. מָה זֶה בְּסֵדֶר?