טיפול בפסימיזם בימי קרע ומלחמה: על אנחה משותפת ועל 'ענווה ניבויית'
ארנון רולניק | 1/8/2026 | 20 צפיות | הרשמו כמנויים
בתקופה האחרונה מגיעים אל הקליניקה לא מעט אנשים שאינם עונים על ההגדרות הטיפוסיות של דיכאון. הם עובדים, אוהבים, מתפקדים ומעורבים בחיים, אך מעל לכל אלו מרחפת עננה דביקה ומתמדת של עצב קיומי או דאגה עמוקה.
כשצוללים איתם אל תוך החוויה הזו, הם אומרים לי משהו כמו: "אני לא בדיכאון, אבל אני פשוט פסימי. קשה לי להיות שמח כשכל מה שמסביב הולך ומדרדר".
- יש את אלו שמתמקדים בקרע הפנימי: הם מביטים על הקיטוב החברתי, על השבטיות ההולכת וגוברת, ומשוכנעים שהמרקם הישראלי מתפרק ללא יכולת איחוי.
- יש שמביטים על המאזן הדמוגרפי-פוליטי: הם מדברים בדאגה עמוקה על השתלטות הרוב החרדי או המשיחי, ומרגישים שהערכים הליברליים שעל ברכיהם גדלו נדחקים אל השוליים.
- ואולי רובנו מביטים אל הזירה הגיאופוליטית והגלובלית: ורואים מזרח תיכון בוער, איראן גרעינית, ועולם רחב יותר שהולך ומקצין לעבר משטרים סמכותניים ופאשיסטיים.
כיוון שכל שנות לימודי ועבודתי לא התמקדו בטיפול בפסימיזים-מציאותי כזה– חיפשתי דרך אינטגרטיבית לטיפול במצב זה אותה אני משתף כאן (בסיוע ליטוש של ג'מיני ידידי)
על ה"אנחה המשותפת"
כשמטופל מביע את דאגותיו מהקורה סביבנו אני ללא ספק מזדהה ומבלי משים מוצא את עצמי מהנהן בכבדות. לעיתים עם תנועת ראש האומרת אני מבין, ולעיתים עם אנחה נראית ונשמעת. זוהי בעיני תגובה טיפולית שאני מכנה אותה כ"אנחה משותפת"
אנחה משותפת" המכירה בנטל הקולקטיבי – או במונחים תאורטים יותר אקט של תיקוף מציאות (Reality Validation) והפחתת בידוד. עמדה זו משדרת למטופל שהוא חווה תגובה הסתגלותיות נורמליות למצב בלתי-נורמלי, ומכוננת חוויה של פגיעות משותפת (Shared Vulnerability).
מדובר במצבים שבהם המטפל והמטופל חולקים את אותה מציאות טראומטית פוליטית/ביטחונית. ואין ספק כי היכולת של המטפל להחזיק "עמדה משותפת" ולהכיר בסבל הכללי היא תנאי ראשוני ליצירת הברית הטיפולית.
האנחה המשותפת היא בעצם עמדה של נרמול ותקוף (Validation): המטופל מרגיש שאינו "משוגע" או "חרדתי מדי", אלא מגיב בצורה בריאה ונורמלית למציאות בלתי נורמלית. יש בכך הפחתת הבושה והבידוד: הסבל עובר ממישור יחידני ומבודד ) "משהו דפוק בי" למישור אנושי-קולקטיב “)כולנו מתמודדים עם זה").וכמובן יש בכך משום סגירת הפער ההיררכי: הסכמה של המטפל להודות ב-Common Unhappiness מונעת עמדה פטרנליסטית של "המטפל היודע והחסין".
וליד עמדה התייחסותית זו אני מחפש במאמר זה התערבויות אקטיביות שעשויות לאפשר יציאה מהפסימיות לעמדה מתבוננת.
היש טיפול בפסימיות ? ן כמה זויות תאורטיות
פסימיות - כלומר דפוס החשיבה או נטייה אישיותית לראות את הצד השלילי ולצפות לתוצאות שליליות - אינה מוכרת כהפרעה נפשית וודאי לא נמצא אותה ב DSM .
עם זאת, הספרות הקלינית כן עוסקת באופן נרחב בדרכים לשנות ולהקל על סגנון חשיבה פסימי, בעיקר מכיוון שפסימיות קיצונית ומתמשכת מהווה גורם סיכון מרכזי להתפתחות דיכאון, חרדה ופגיעה באיכות החיים.
בעולם ה CBT הקלאסי אפשר לחשוב על טיפול בפסימיזים כטיפול עיוותי חשיבה. שכן סוג טיפול זה גורס שפסימיות מוזנת על ידי תבניות חשיבה אוטומטיות (כמו "חשיבה של הכל או כלום", קטסטרופיזציה, או הכללה מוגזמת).
יתכן שמי שעובד עם המודלים הקלאסים של ה CBT היה מציע למטופלים אלו לעסוק בבחינת הראיות כלומר להציע למטופל לזהות מחשבות פסימיות ולבחון אותן בצורה אובייקטיבית: "מהם הנתונים המציאותיים שמראים שהתרחיש הגרוע מכל אכן יתרחש?" כיוון זה אינו מרגיש לי נכון בסיטואציה הישראלית הנוכחית.
על "הענווה הניבויית" – ההבנה שקטונו מלנבא את המתרחש בעולם
לפני שאתאר את ההצעה שלי לטיפול בפסימיזים הישראלי ארצה לשתף בדרך שאני אישית מתמודד עם המצב בארץ, עם הקיטוב בחברתי, עם המשבר הפוליטי ובעיקר עם התחושה שכל פעם נפתחת חזית מלחמה חדשה שלא נסגרת וכל זה מובל על ידי מנהיגים שוטים.
פיתחתי מעין עמדה האומרת "קטונתי מלהבין לאן כל זה הולך" כיוון זה מתפתח אצלי קודם כל מההתבוננות המשתאה שלי על פני עולם המשתנה מול עיננו. עבורי עשר השנים האחרונות בארץ ובעולם מפתיעות אותי כל יום מחדש.
אי אפשר שלא להתחיל במהפכת ה AI - . אומנם דיונים על האפשרות הזו קיימים כבר עשרות שונים – אבל אף אחד לא ניבא את הפריצה העוצמתית שלה לחיינו ועוד יותר מכך את ההשפעה שלה על כל תחום . עד סוף 2022, רוב חוקרי הבינה המלאכותית והעתידנים העריכו שטכנולוגיה בעלת יכולות שיחה, כתיבה וניתוח ברמה דמוית-אדם תגיע רק בעוד עשורים. הפריצה המהירה של מודלי שפה גדולי-ממד והטמעתם המיידית בכלכלה ובתרבות תפסו את העולם (ואת הרגולטורים) בהפתעה גמורה.
עוד תופעה שהפתיעה את רובנו היתה פרוץ פנדמיית הקורונה והמהירות של פיתוח החיסונים. אף שמומחי אפידמיולוגיה הזהירו בעבר מסיכון לפנדמיה, שום מודל כלכלי, חברתי או נפשי לא חזה את שיתוק גלובלי מוחלט, סגרים עולמיים וסגירת שמיים יומיומית ב-2020. מנגד, גם הפיתוח והאישור של חיסוני mRNA יעילים תוך פחות משנה נחשבו קודם לכן למשימה בלתי אפשרית מבחינה מדגמית ורפואית.
כיוון מפתיע נוסף הוא המעבר מעולם של הסכמים ושלום לעולם רווי מלחמות: חוקרים ידועי שם כמו פרנסיס פוקויאמה (Francis Fukuyama)טענו כי הגענו לקץ עידן המלחמות והפסיכולוג סטיבן פינקר כתב : "היום אנחנו חיים בעידן השלו ביותר בתולדות המין האנושי... המלחמה בין מדינות גדולות ומודרניות הפכה לדבר שחלף מן העולם. הרעיון של מלחמה ככלי לגיטימי של מדיניות חוץ נעלם כמעט לחלוטין." לא פחות החלטי היה יובל נוח הררי שלנו שכתב " "במהלך העשורים האחרונים, המלחמה איבדה את סבירותה עד כדי כך שרוב בני האדם אינם יכולים אפילו לדמיין אותה. שכן מלחמה הפכה מדבר סביר בהחלט לדבר שהוא כמעט בלתי נתפס... השלום החדש אינו אשליה, אלא מציאות קיימת."
פתאום קלטתי שאנו חיים בעידן שבו ההתרחשויות מפתיעות ולא ניתנות לניבוי!
אני מנסה בפוסט זה לטעון כי אפשר להקטין את הפסימיות על ידי התבוננות בכשל הניבויים שלנו. שכן הפסימיות "יושבת" על נטייה של המוח לנבא את העתיד. נטייה שלעיתם קרובות מוכחת כמוטעית.
הזווית הדינמית: לשהות ב"לא-נודע"
מזוית פסיכודינמית ניתן לראות את היצמדות לתרחיש סגור– גם אם הוא קטסטרופלי – כניסיון להגן על הנפש מפני חרדת הכאוס. וילפרד ביון (Wilfred Bion) טבע את המושג Negative Capability (היכולת השלילית) – נכונותו של האדם להתקיים בתוך ספק, ואי-ודאות מבלי להיאחז בעובדות, בהיגיון צרוף או בתרחישים סגורים.
כשאנחנו מביטים במטופל הפסימי דרך הפריזמה הדינמית, אנחנו רואים אדם שנמלט מחוויית ה"אי-ידיעה" החשופה. עדיף לו לקבוע מראש שהכל יתפרק (מנגנון שליטה אל-יכולה), מאשר לפגוש את חוסר האונים הכרוך בלהודות שהוא אינו יודע מה יילד יום.
העבודה הדינמית אינה מציעה לו "הסבר חלופי וורוד", אלא מזמינה אותו לשהות יחד איתנו במרחב הלא-נודע. ללמוד לשאת את העובדה שהמציאות גדולה, מורכבת ולא צפויה, מבלי שנעשה לפניה סגירה מוקדמת.
זווית ה-ACT והמוח המנבא: מנוקשות ניבויית לגמישות מחשבתית
בשנים האחרונות, מחקרי מוח כמו עבודותיו של Karl Friston על ה-Predictive Processing מראים כי המוח האנושי הוא ביסודו "מכונת ניבוי". כדי לחסוך באנרגיה ולשמור על הישרדות, המוח משער מראש מה יקרה ומשליך את המודלים הפנימיים שלו על המציאות.
אצל האדם הסובל מחרדה ופסימיות, המכונה הזו נתקעת בלופ: המוח מייצר ניבוי קטסטרופלי ומסרב לעדכן את המודל מול הקלט ההיסטורי והמציאותי שמראה שמערכות כאוטיות אינן נשמעות לתרחישים לינארים פשוטים.
בגישת ה ACT התופעה הזו נקראת התמזגות קוגניטיבית (Cognitive Fusion). המטופל לא "חושב" שהעתיד יהיה שחור – הוא חי בתוך המחשבה כאילו היא כבר התממשה.
המענה ה-ACT-י מתמקד בגמישות פסיכולוגית:
- זיהוי הסיפור: "המחשבה שהארץ מתפרקת היא סיפור שהמוח שלי מנפק כרגע כדי להגן עליי, היא לא עובדה היסטורית שמחר בבוקר תתרחש.
- קבלה (Acceptance): נכונות לפגוש את תחושת החרדה מול אי-הוודאות, מבלי להזדקק לפסימיות כגלגל הצלה מדומה.
הסינתזה הקלינית: מהי "ענווה ניבויית"?
ענווה ניבויית אינה אופטימיות נאיבית. היא אינה מבטיחה למטופל ש"יהיה בסדר" ואינה מבטלת את מורכבות המציאות הגיאופוליטית או החברתית. היא פשוט מציבה מראה מול היוהרה שבפסימיות. כשאנחנו מציעים למטופל לאמץ ענווה ניבויית, אנחנו אומרים לו בגלוי:
ההיסטוריה, המדע והניסיון הקליני לימדו אותנו שאנחנו – כולל כל המומחים והפרשנים – גרועים מאוד בלנבא מערכות כאוטיות. הענווה הניבויית מבקשת ממך לוותר על יוהרת הוודאות הזו. ברגע שתודה ביושר 'איני יודע', ישתחרר בהכרח גם הטרור של הפסימיות."
ביטול הוודאות השלילית אינו מעביר את האדם לאופטימיות עיוורת – הוא פותח עבורו את המרחב היחיד שבו הוא יכול לחיות, ליצור ולהשפיע: רגע ההווה.
התפקיד שלנו כמטפלים אינו להילחם בפסימיות באמצעות "זריקות אופטימיות" נאיביות. ניסיון לשכנע מטופל ש"יהיה בסדר" במציאות הישראלית והגלובלית הנוכחית ייתקל בצדק בזלזול ויחזק את תחושת הציניות שלו.
ארגז הכלים הקליני: איך עובדים עם "ענווה ניבויית" בטיפול בפסימיזים בחדר הטיפולים?
1. המשגה מחדש:
כשהמטופל מציג את תרחיש הפסימי שלו ("הכל הולך להתפרק", "אין פה עתיד", אנחנו לא מתווכחים עם תוכן התרחיש, אלא עם דרגת הוודאות שהוא מעניק לו.
- התערבות אפשרית": "הניתוח שלך נשמע מפורט מאוד, אבל שים לב כמה ידע וביטחון ניבויי מופעלים כאן. האם נוכל להתבונן בזה לא כעל 'עובדה', אלא כעל הימור ניבויי של המוח שלך?"
2. פרימת אשלית השליטה (מנגנון ההגנה)
מסייעים למטופל לזהות את המחיר הרגשי והפונקציה של הפסימיות שלו: הפחד לעמוד חשוף מול אי-הודאות.
- התערבות אפשרית: "נראה שהפסימיות מעניקה לך סוג של הגנה: אם תניח מראש את הגרוע מכל, לא תופתע. אבל בוא נסתכל על החשבון: את האבל והחורבן אתה כבר חווה בהווה, בתשלום מזומן, על חשבון עתיד שאולי כלל לא יתרחש כפי שדמיינת."
3. שילוב "השיעור ההיסטורי": הנמכת משקל הניבוי
כאן אני מזמין את המטופל להתבונן יחד עימי בכשלון הניבויים שהוזכר לעיל או בתהליכים המפתיעים שקורים סביבנו
- התערבות אפשרית: "אם המומחים הגדולים, המודיעין וההיסטוריונים נכשלו שוב ושוב בניבוי 10 השנים האחרונות (מהפנדמיה, דרך אירועי 7 באוקטובר ועד תהפוכות פוליטיות עולמיות) – מה הסיכוי שהחרדה הפרטית בראש שלך יודעת בוודאות מה יקרה כאן בעוד שנה? אולי מותר לנו להודות שאיננו יודעים?"
4. החזרת מוקד השליטה אל ההווה
ברגע שהמטופל מסכים ל"אי-ידיעה", מתקיים שחרור מדאגה אובססיבית לאפשרות לעסוק בהווה ובמטרותיו של המטופל.
התערבות אפשרית : "ברגע שאנחנו מודים שאין לנו מושג מה יילד יום, אנחנו לא צריכים עוד לחכות לפתרון המשבר הגדול כדי להתחיל לחיות. מה מתוך הערכים שלך, מתוך הבית שלך או היחסים שלך, דורש את הנוכחות והעשייה שלך היום, בתוך אי-הודאות הזו?"
סיכום
הפסימיות מציעה לנו נחמה מדומה של סדר בתוך הכאוס: היא הופכת את הלא-נודע ל"ידוע ורע". ענווה ניבויית, לעומתה, היא מעשה של אומץ נפשי. היא מזמינה אותנו להניח את יומרת הנביא, לשחרר את האחיזה המתוחה בתרחישי האימים, ולהסכים לחיות בעולם שאיננו יודעים מה יביא המחר – אך אנו חופשיים לבחור כיצד לפעול בו היום.
ונסיים במילותיו של יהודה עמיחי :
כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ / נִבְּאוּ רַק אֶת הַיָּדוּעַ... / וּמַה שֶּׁנִּשְׁאָר לָנוּ לַעֲשׂוֹת / הוּא רַק לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת... וְלִשְׁמֹעַ אֶת הָאֲנָחָה."
