'לחיות ללא וויז' או על על גמישות פסיכולוגית בעידן של קביים דיגיטליים
ארנון רולניק | 2/5/2026 | 8 צפיות | הרשמו כמנויים
בימי מלחמת "שאגת הארי", כשישראל מצאה את עצמה תחת עננת חרדה מתמדת, נדמה היה שהנפש הלאומית מתוחה עד לקצה. איני מתכוון כאן לכתוב על המשמעויות הרגשיות העמוקות של ההתמודדות עם האזעקות, חוסר השינה או המרכיבים הטראומטיים שעיצבו את התקופה – אלו ראויים למאמרים רבים אחרים.
אני מבקש להתמקד במרכיב שולי לכאורה, כמעט אנקדוטלי, אך כזה שחשף את עקב האכילס של המוח המודרני: העובדה שבוקר אחד התעוררנו, וה-GPS הראה שאנחנו בביירות. ולא יכולנו (בעיקר בתל אביב) להשתמש בוויז, תוכנת הניווט הפופולרית כל כך. השיבוש בלוויינים יצר רגע של "חוסר אונים" קולקטיבי. פתאום, נסיעה פשוטה הפכה למסע הישרדותי, וחשפה עד כמה הפקדנו את חוש הכיוון והביטחון העצמי שלנו בידי אלגוריתמים.
כדי להבין את עומק התלות הזו, כדאי להתבונן במקרה של מטופלת שהגיעה לפגישה ראשונה אצל פסיכואנליטיקאית .המטופלת, שהייתה בעיצומו של משבר נפשי המלווה בהתקפי חרדה, נכנסה לקליניקה באיחור שכן העדר תוכנת הניווט הקשתה עליה את ההגעה. בנוסף הסוללה בטלפון שלה עמדה להיגמר. ואז היא פונה לאנליטיקאית ושואלת האם היא תוכל להטעין לה את הטלפון.
האנליטיקאית מיהרה לפרש: "אני למדה שאת באה כי אינך מוצאת את דרכך בחיים ואינך יודעת לאן לפנות הטלפון המרוקן הוא את, ואת מבקשת ממני להטעין אותך באנרגיה".
המטופלת הרגישה לא מובנת ועוד יותר אבודה . עבורה, העדר תוכנת הניווט היה תנאי הכרחי ליכולת להגיע למקום הפגישה, הסוללה שנגמרה גרמה לה להרגיש חסרת אונים ללא הטלפון ויכולת ההתקשרות, וכל מה שהיא רצתה זה להיות מסןגלת להזמין גט טקסי כדי לחזור הביתה בביטחון .
כאן נחשף הקרע: הטיפול הקלאסי ניסה לתת פרוש אינטרסוביקטיבי למה שהוא למעשה תופעה רחבה של תלות בקביים הדיגיטליות.. המטפלת החמיצה את העובדה שבמאה ה-21, הטכנולוגיה היא "המשך או extension של המוח שלנו" כשהסוללה נגמרת – זו פגיעה ממשית לא רק ביכולת הניווט אלא בתחושת והביטחון בעולם.
אנו מפתחים תלות בעולם הדיגיטלי
דוגמה זו היא רק קצה הקרחון של סדר עדיפויות אנושי חדש. כיום, כשאנו נכנסים למקום חדש – מלון, מסעדה או בית שאינו שלנו – השאלה הראשונה אינה "איפה המים" אלא "מה הסיסמה ל-Wi-Fi?". הצורך בחיבור אינטרנטי הפך לצורך כמו אחד מהצרכים הפיזיולוגים בבסיס הפירמידה של מאסלו.
התלות הזו מתבטאת בצורה הקיצונית ביותר ב"פאניקת אבדן הסלולרי" – אותו רגע של דפיקות לב מואצות כשהיד מגששת בכיס והמכשיר אינו שם. זו אינה רק דאגה למכשיר יקר; זוהי חרדת נטישה מאובייקט שמחזיק עבורנו את הזיכרון, התקשורת והזהות שלנו.
וברגעים אלו ממש, אנו עדים להתפתחותה של תלות חדשה ומתוחכמת עוד יותר: התלות בבינה מלאכותית (AI). אם בעבר ה-GPS החליף את חוש הניווט, ה-AI מתחיל להחליף את תהליכי היצירה והחשיבה המקורית שלנו. אנו מפקידים את הנטל המחשבתי בידי מכונה, ומוותרים על הניסיון לפתור בעיות בכוחות עצמנו.
בין מוקסמות להתפקחות
זה שנים שאני מועסק במשמעויות של כניסת הטכנולוגיה לחיינו. כשהאינטרנט רק התחיל להוולד, ועוד נקרא "ביטנט" נסעתי לכנס בארה"ב בו ניבאתי בהתלהבות כי כניסת האינטרנט לחיינו תאפשר לנו להתגבר על מגבלות המקום והזמן וכי אוכל להגיע לכנס כזה מבלי צורך לעלות על מטוס, או לטפל מרחוק בפציינט שעשה רילוקיישן. שנים לאחר מכן היה לי טור קבוע באתר וואלה שם כתבתי בהתלהבות על פסיכולוגיה וטכנולוגיה. שיתפתי בהתרגשות של על החדווה של חכרת חידושי הטכנולוגיה ועל המשמעויות הפסיכולוגיות של כניסת הטלפון הסלולרי. בני החל אז את שרותו הצבאי רחוק מהבית והטלפון הסלולרי שרק החל להכנס לחיינו היווה עבורנו דרך להקטנת החרדה: עבורו היה הטלפון מעין "אובייקט מעבר" שסימן עבורו את הבטחון של הבית.ועבורנו היתה היכולת להתקשר אליו המשך של הימים בהם נכנסנו להביט "שהילד נושם".
אני מציין את ההיסטוריה הזו ואת השימוש שאנו עושים בטכנולוגיה כדי להצביע על כך כמה הייתי מוקסם מכניסת הטכנולוגיה . כניסת הוויז לחיינו הוותה עוד שלב בהתלהבות זו : פתאום לא נזקקנו למפות נייר כדי לנווט בארצות זרות. ואפילו לנווט במהירות בתוך תל אביב זו כבר אינה משימה קשה כל כך!
היכולת שלנו לנווט במקומות שאיננו מכירים נותן לנו הרגשה של we can go everywhere. ויש בכך הרבה מחיזוק תחושת הקומפטנטיות שלנו.והנה באו הימים שהוויז נלקח מאיתנו. ארוע זה איפשר לי לשים לב כמה תחושת המסוגלות הזו היא כל כך שבירה: וכעת אני רוצה להתמקד דווקא בדרכים להקטין את תחושת התלות שלנו כאשר משהו מהעזריםהדיגיטלים נלקח מאיתנו -
מנקודת מבט פסיכודינמית, התלות הזו פוגעת אנושות בחווית הקומפיטנטיות (המסוגלות) שלנו. כאשר אנו זקוקים למכשיר כדי לדעת איפה אנחנו או מה עלינו לומר, אנו נסוגים למצב של תלות ינקותית. האגו שלנו נחלש מכיוון שהוא מפסיק לתרגל תיווך מול המציאות.
ניתן לראות בשימוש האובססיבי בטכנולוגיה סוג של : ניסיון נואש לשלוט בחרדת אי-הוודאות על ידי פתרונות מיידיים: בכל פעם שאנו "ניצלים" על ידי גוגל או ה-GPS, אנו מאשרים לעצמנו מחדש שהעולם הוא מקום מסוכן שאיננו מסוגלים לצלוח לבדנו. חוסר התלות הולך ומתכרסם, ואיתו הביטחון במשאבים הפנימיים שלנו.
על הצורך לאמן בגמישות פסיכולוגית : להתאמן ברגעים בהם הטכנולוגיה אינה לצידנו.
גישות טיפוליות מודרניות, בעיקר מהדור השלישי של ה CBT מדגישים את חשיבות הגמישות הפסיכולוגית. גמישות אינה אומרת לוותר על הטכנולוגיה, אלא להחזיר לעצמנו את חופש הבחירה. עלינו לבנות מחדש את אותו –אותו שריר נפשי המאפשר לנו לשאת תסכול ואי-ודאות.
כדי לשקם את הריבונות שלנו, עלינו לתרגל את עצמנו ביכולת להסתדר ללא הקביים הדיגיטליות. אני מציע לבצע באופן יזום "חשיפה לרגעים בהם העזרים הטכנולוגים אינם זמינים. הנה כמה דוגמאות:
- ניווט ללא וויז : אחת לשבוע, לנסוע ליעד ללא עזרת אפליקציה, כדי להחזיר למוח את היכולת לקרוא את הסביבה ולסמוך על חוש הכיוון.
- צום דיגיטלי מדורג: לתרגל שהייה של שעה במקום חדש ללא חיבור ל-Wi-Fi, כדי לחזק את היכולת להיות נוכחים ברגע ללא תיווך.
- התרחקות יזומה מהסלולרי – אנו נדרשים להקטין את הפאניקה שלנו כשמתברר לנו שהתרחקנו מהמכשיר הסלולרי שלנו זאת על ידי תרגול שעות בהם אין טלפון לידינו.
- חשיבה עצמאית מול AI: להקדיש זמן לפתרון בעיה או כתיבת טקסט לפני שפונים לבינה מלאכותית, כדי לשמור על תחושת הסוכנות (Agency) שלנו.
החשיפה המוצעת היא תרגול חשוב עבור רבים מאיתנו שהתמכרנו לקביים הדיגיטליות. יש כמובן אוכלוסיה נוספת - אלו החוששים מהטכנולוגיה ונמנעים ממנה, מאמר זה ממליץ על גמישות: הימנעות מתוך פחד היא נוקשות בדיוק כמו תלות מתוך פחד. הגמישות היא היכולת לנוע בחופשיות על הרצף: להשתמש בטכנולוגיה ככלי עזר יעיל, אך לדעת שאם הסוללה תתרוקן או שהלוויין ישתבש – המרכז הפנימי שלנו יישאר יציב, מסוגל ונווט. בסופו של דבר, הניווט החשוב ביותר הוא לא זה שעל המסך, אלא זה שמתרחש בתוכנו.
