פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הכל *לא* צפוי  והרשות (להקל ראש) אינה נתונה :  כמה מחשבות על איום, אינפורמציה ותקווה

הכל *לא* צפוי  והרשות (להקל ראש) אינה נתונה :  כמה מחשבות על איום, אינפורמציה ותקווה

ארנון רולניק | 23/1/2021 | הרשמו כמנויים

 

 

אנחנו כבר כשנה בתוך תקופת הקורונה, ודומני שדווקא עכשיו , כשלכאורה התקווה הגדולה של החיסונים כבר בשער – חלקנו , ואני בתוכם חווה הרגשה של מותשות , אולי אפילו תחושה מיסטית של מאבק  בוירוס בעל תשע נשמות  ויכולת לשנות את עצמו כל פעם שאנו "מתחכמים" לו.  אנחנו באים עם ה"פייזר שלנו"  עם המודרנה  החדשנית, ואפילו הביולוגי שלנו מחכה שם עוד מעט – והוא הנגיף החמקן ממציא עצמו פעם בבריטניה, פעם בדרום אפריקה והמסוכן מכולם בברזיל.

הרגשה דומה היתה לי לפני כ 30 שנה , במלחמת המפרץ כאשר היתה חרדה עצומה  מטילי הסקאד הנושאים על גבם את מה שחשבנו אז גאזים מסוכנים . כמו שעכשיו  מתעוררת חרדה מהנגיף הלא נראה והעובר לו בטיפות דרך האויר  כך גם אז חששנו  מגז החרדל או מה"אוייב הסמוי המזדחל לו מבעד החרכים"  של החדר האטום.

וגם אז כמו היום  שלוב של תקווה ואכזבה:  במלחמת המפרץ הראשונה נחשפנו כל ערב לאזעקה  וכניסה לחדרים אטומים . ובמקביל  - הבטחה שהיום האמריקאים מפציצים את העירקים . היום את אזור H1 ומחר את בגדאד. והחוויה המתסכלת שסאדם חוסיין והעירקים הם בלתי פגיעים מסתתרים בנקבי האדמה ויורים עוד ועוד טילים.

מה שעושה לדעתי את החוויה המיסטית-מאגית ששום דבר לא ברור ולא צפוי הוא  דווקא הדיאלוג בין הסכנה לתקווה. התקווה שמביאים עימם החיסונים והעובדה שמייד אחריהם מופיע עוד נתון מאיים . הרי כמו סקרי הבחירות - אנו מוצפים כל יום בנתונים על מספר מאומתים או בסיקול אותיות על מספר מתים. כל מהדורת חדשות נפתחת במספרים מאיימים העולים ויורדים באופן שאינו מנובא תמיד על ידי חכמי הסטטיסטיקה . שהרי נראה שחלק מההחלטות מתקבלות היום לאו דווקא על ידי  מומחי רפואה אלא על ידי מודלים סטטיסטיים מורכבים.

מכאן הכותרת – התחושה שהכל לא ידוע ולא צפוי שמה שמנהל את הזירה הזו אינו נהיר לנו ואין לדעת למה לצפות. הכותרת גם מרמזת לדיאלוג עם התפיסה הדתית שמצליחה להחזיק בתוכה את הפרדוקס הגדול המבוטא  בפרקי אבות (ג', יט'): "הכל צפוי והרשות נתונה". הכל צפוי, כלומר, אלוהים ימתכנן הכל וקובע מראש את עתידנו וגורלנו . והסיפא:  הרשות נתונה , מציע כי למרות זאת הבחירה היא אצלנו  והיא בידנו . כמובן שמשפט זה  מכיל בתוכו פרדוקס : אם הכל  קבוע וידוע מראש  אז איך הרשות נתונה? איזה בחירה חופשית יש לאדם  בעולם שבו הכל קבוע וידוע מראש? איני רוצה לדון כאן בפרדוקס זה . אני משתמש בהיפוכו  (הכל לא צפוי והרשות  אינה נתונה ) כדי לדון במצב הלא פשוט בו אנו נמצאים.

על אינפורמציה תקווה ואכזבה – על מחקריהם של ג'ניס וברזניץ.

אנו מנסים במאמר זה להבין מדוע דווקא עכשיו  -  כשקיבלנו אינפורמציה  מרגיעה שלכאורה "הובטח לנו" שהנה אנו מקבלים את הדרכון הירוק , דווקא עכשיו מתגנבת התחושה שהכל לא צפוי ששום דבר אינו מובטח. מה מסביר פרדוקס זה?  דומני כי מחקרים ותיקים בתחום  של השפעת אינפורמציה על תפקוד במצבי לחץ יכול לסייע כאן.

מחקריו של אירווינג ג'ניס  מספקים המחשה דרמטית של כוחו האפשרי של מידע להשפיע על התמודדות וביצועים. במהלך מלחמת העולם השנייה עסקו צוותי מפציצים אמריקאים בטיסות לילה מעל גרמניה. מטוסים וצוותים אבדו כמעט  כל לילה, והיה צריך להחליף אותם בחדשים. בשלב מסוים, רבים מחברי הצוותים הללו פיתחו תסמינים עיקריים של לחץ, וכתוצאה מכך פגיעה קשה בתפקוד.

ניתוח פסיכולוגי של מצב זה הראה כי אי הידיעה כמה זמן יצטרכו להיות במשמרת של תקיפות מסוכנות אלו יצרה תחושת חוסר ודאות וחוסר תקווה.

חיל האוויר האמריקני התמודד עם זה על הכנסת מרכיב של ודאות: הם הודיעו לצוותים השונים כי לאחר  ארבעים גיחות , הם הם יועברו לתפקיד בטוח יותר . למרות שארבעים משימות היו לא פחות ממה שטסו לפני כן, ולמרות שמטוסים וצוותים עדיין היו נופלים בדיוק כמו לפני כן,  עצם הודאות כי יש סוף לתקופה הקשה הקל מאוד על צוותי האוויר . וכתוצאה מכך היו פחות  ביטויים של מותשות ונשירה מהתפקיד.

כפסיכולוג  בשייטת 13  צפיתי בחלק  ממחקרים  שערך פרופ שלמה ברזניץ  על חניכי הקורסים שעימם עבדתי.  במחקרים, אלו  הוא בדק את  המוראל והתפקוד של החניכים  שיצאו למסע ארוך. לא הייתי שותף למחקרים אלו אך על פי הבנתי יש שם תובנה חשובה : כאשר החניכים ידעו מראש מה אורך המסע שלהם הם (כ 40 קילומטר)  הם תפקדו  יותר טוב מאשר חניכים שלא ידעו  מה אורכו של המסלול.   האנלוגיה למצבנו בשנה האחרונה ברורה למדי. אם היינו יודעים בוודאות מתי  תיעלם הקורונה מחיינו – או אפילו מתי יגמרו ימי הסגר – ודאי שיהיה לנו יותר קל . 

החלק הרלוונטי למצבנו כעת הוא הבא:  קבוצה נוספת במחקר קיבלה אינפורמציה מטעה: נאמר להם שאורך המסלול  הוא 30 קילומטר ולאחר  שהגיעו לקילומטר ה 29  הודיעו להם  שהמסע מתארך בעוד 20 קילומטר. זה גרם לתגובת ייאוש אצל חלק  נכבד מהחילים  שהתבטא בוויתור על ההמשך  מה שמאוד לא מקובל ביחידה זו.

כך שאפשר להבין מסדרת ניסויים אלו שהיכולת  להמשיך ולתפקד בתנאי לחץ   תלויה מאוד בשאלה האם יש לנו ידע או אינפורמציה על כמה זמן נהיה חשופים למצב .  מכאן אפשר להבין כי אם ניתן לתת אינפורמציה הדבר יוכל מאוד לסייע – אך מצד שני אינפורמציה מוטעית יכולה מאוד להזיק.  ולכן  יש מקום אולי להזהיר את ראשי המערכת מהבטחות שאינן מבוססות. מהתרשמותי אנשי מערכת הבריאות ואני אומר זאת בהערכה רבה ובתודה גדולה זהירים מאוד בפני הבטחות שווא. חבל שלא כל בעלי הסמכות נוהגים כמותם.

על  העתיד הלא צפוי – ועל היכולת לחיות עם אי הודאות.

אינפורמציה – אבל מדוייקת ולא הבטחות שווא הם אם כן הבקשה המרכזית המובעת בפוסט זה. אך יש להודות כי  הפנטזיה של כולנו היא לדעת כי אכן אנחנו אחרי הכל וכי כעת אחרי החיסונים חזרנו לחיים נורמלים. בואו נודה  שזה כנראה בלתי אפשרי.  כמטפלים אנו מכירים היטב את הציפיה של מטופל שנרגיע אותו. אנו גם יודעים כי בחלק מההפרעות הנפשיות  כמו למשל ב OCD, ההענות שלנו לבקשת ההרגעה של מטופל, יכולה לחזק את ההפרעה.

מה שייסיע  לציבור לעניות דעתי היא דווקא עמדה האומרת : "האמת אנחנו עדיין לא יודעים את הכל, וכן המגפה הזו, בנתיים מפתיעה אותנו , אבל כל פעם המדע והנסיון המצטבר  מאפשרים  לנו להגן על האוכלוסיה יותר ויותר".

כמטפלים  אני מקווה שרובנו יודע להודות שגם לנו לא קל עם אי וודאות . יש להודות בכנות שחלק משגשוגו של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי היה דווקא  העמדה של we can fix it   הדורות הראשונים של ה CBT  היו  ממוקדי פתרונות וענו לצורך של המטופלים לקבל כלים. במובן זה חיזקנו בעבר את הצורך של מטופלינו בוודאות.  דווקא הטיפול  הדינמי הוותיק אימן  את המטופל כמו גם המטפל להתבונן בקשיים הרגשים מבלי להציע כלים , ובכך יצר , לא תמיד באופן מכוון, את היכולת לחיות עם אי הודאות.

דיויד ברלו, עליו כתבנו לא מעט, טבע את המונח  Intolerance For Uncertainty    כמרכיב מרכזי בהפרעות רגשיות. והפרוטוקול המאוחד שפיתח (יחד עימו קבוצה שלמה של חוקרים מהדור השלישי של הטיפול הקוגניטיבי) עוסק בהקטנת הצורך בוודאות .

רבים מהמטפלים מציעים היום את  תרגול ה mindfulness  כדרך להתמודדות עם חוסר ודאות. גם כאן הייתי מציע לקחת עמדה צנועה יותר ולהודות בעקבות  הגישות מבוססות הביולוגיה שהצורך בוודאות הוא מאוד מרכזי  שלא קל יהיה לוותר עליו . תרגול מיינדפולנס מאפשר אולי השלמה עם אי הודאות אבל לא בהכרח מונע את החרדה המתלווה לכך.

על הרשות *שאינה נתונה*

נחזור לכותרת של מאמר זה :  המצב המבלבל בו אנו מצויים  יוצר  איחוד מוזר של  שתי אוכלוסיות שונות  שלקחו לידם את הרשות "להכחיש את המגפה"  .

הקבוצה הראשונה  מגיעה מחלקים  של הציבור החרדי– אלו שנוהים אחרי (נכדים של ) רבנים   שמידת הבנת המצב שלהם היא בסימן שאלה.  אני יכול אומנם להבין כי סגירת בתי התלמוד ובתי הכנסת היא בעינהם חילול הקודש.  אך העובדה שהם מעיזים לסכן את כולנו ובעיקר את עצמם הינה בלתי נתפסת.

הקבוצה השנייה  היא אלו שמאמינים שהכל קונספירציה ,  שאין מגפה אלא "שפעת עם יחסי ציבור" בקבוצה זו נמנים לעיתים אנשים צעירים שאכן שגרת חייהם הופרעה מאוד. ודאי אלו עם הילדים הצעירים שבצדק כועסים על כל סגר וסגירת מערכת החינוך. לידם מתייצבים רבים מאיתנו שמעלים סימני שאלה על התנהגות השלטון  ועל האפשרות שהקורונה מסייעת  לראש הממשלה להתמודד עם משפטו או מצבו בסקרים.  רבים מאנשי קבוצה זו נוטים לזלזל באלו "שמגזימים" ועטים מסכות  - המוגדרים בעינהם ככאלו  שמגיבים בחרדת יתר למצב.

אני לכשעצמי  כועס על אלו הלוקחים לעצמם את הזכות  לסכן את כולנו .  מתחילת ימי הקורונה  אני מגדיר את עצמי כ"קבוצת סיכון גאה".  איני רואה מטופלים בקליניקה שלי כלל: אני בוחר לראות את רובם ככולם במרפסת פתוחה  כמעט בחיק הטבע ובמרחק של  כ שלושה מטר ביני לבין המטופל.

ובכל זאת קצת אופטימיות

והנה גם כאן  בנושא החיסונים נראה שרוחו של האדם  תצליח לרסן את הוירוס.

בשנות החמישים התפרצה בארץ מגיפת הפוליו  או שיתוק הילדים .  כשהתפרצה המחלה בארץ, היקף התחלואה היה כ־ 0.1% מכלל התושבים. מאוכלוסייה של 1,200,000 איש חלו כ־ 1,500 בפוליו בשנת 1950 . שלוש עונות ברציפות היכתה המגיפה והפילה מעל 3,000 קורבנות. שיעור התמותה עמד על 10% .

בשל הצפיפות של גידול ילדים בחינוך המשותף בקיבוצים  היה הקף התחלואה  במקומות אלו גבוה יותר. הייתי ילד צעיר  כשד"ר יונה סאלק, ממציא החיסון  לשיתוק ילדים ,  ביקר בקיבוצי, עין שמר . אני זוכר את גלי האהדה ואת המסר שקלטתי אז  - האדם ינצח. בנסיוני ללקט אינפורמציה על ההיסטוריה של הגעת חיסון הילדים לישראל  למדתי שגם כאן  היינו אחת המדינות הראשונות להתחסן  .

באנטיגונה שרו שיר הלל לאדם ה"שולט באיתני הטבע, בים ועל פני האדמה., זה שבתבונתו צד עופות ודג בים ומרסן בעלי חיים" .

וגם אני הקטן מבטא תמיד בבלוג זה את ההתלהבות מרוח האדם שממציאה פתרונות, מכאן אני . בעיני  זה חלק מהייחוד האנושי שאינו מוותר ומחפש להדביר את  המכשולים שעומדים בפנינו.  כן ,  אני נמשך בעבותות של התרגשות לעולם הטכנולוגיה. יש משהו שמחמם לי את הלב כל פעם שאני רואה המצאה חדשה, טלפון יותר "סמארטי" או אפליקציה שחוסכת לנו עבודה.   זו הסיבה שהתלהבתי כל כך מאפשרויות  המפגשים מרחוק  שנים לפני שהקורונה הוכיחה לכולנו את הצורך בהם.  וכך גם  כעת אני מתלהב  מההמצאות האנושיות בתחום החיסון:  על פי עיתון הארץ כבר כ 63  חברות בודקות חיסונים שונים  שהגיעו כבר לשלב הניסויים על בני אדם . ועוד  עשרות חברות אחרות  נמצאות בשלב הניסויים על בעלי חיים.

אז כן  אסיים עם תקווה  עד שנדע יותר על הקורונה נלמד לחיות עם אי הודאות ועם המוטאציות השונות. ונעבור מהכל לא צפוי – לתקווה שהמעשה האנושי (הרשות הנתונה) תדביר את המחלה ותאפשר חיים בריאים  ומספקים. 

 


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר חנה דוידד"ר חנה דויד24/1/2021

"הכל לא צפוי והרשות אינה נתונה" אינו ההיפוך של "הכל צפוי והרשות נתונה" - ועוד. "הכל לא צפוי והרשות אינה נתונה" אינו ההיפוך של "הכל צפוי והרשות נתונה". אם ננסח את הנאמר באבות ג טו הוא יהיה: "א וגם ב". למשפט לוגי כזה מספר "היפוכים" ["היפוכים" במירכאות כי אני משתמשת כאן במונח שלך, ארנון, ולא בזה המקובל בלוגיקה]:
1. א. ולא ב;
2. לא א וכן ב;
3. לא א ולא ב.
מכולן בחרת ב-3 וכינית את המשפט "היפוך" של הנאמר במשנה.
אם מדובר ב"היפוך" של מה שמכונה בפוסט שלך "הפרדוקס הגדול" הרי שאפשרויות 1 ו-2 שמניתי אינן פרדוקס גדול (למעשה אינן פרדוקס כלל), ולכן את שתיהן ניתן להגדיר כ"היפוך" של "הכל צפוי והרשות נתונה". לעומת זאת, את אפשרות 3 ניתן בהחלט לכנות "פרדוקס" (לאו דווקא גדול), משום שאם שום דבר לא צפוי, למה לא ניתנת רשות?
למעשה, בהקשר של מגפת הקורונה, הרבה מאוד היה צפוי והרבה מאוד עדיין צפוי. אין כאן שתי אופציות שיש לבחור אחת מהן: "הכל צפוי" או "הכל לא צפוי". היה צפוי שהמגפה תפיל חללים – לא היה צפי מדויק של מספרם. אז האם ההפחדות שבעטיין היינו ממושמעים לחלוטין בסגר הראשון היו "מוגזמות"? "מיותרות"? לעולם לא נדע. היה בהחלט צפוי שההמלצה לעטות מסכות תתברר כטובה. אמת, לא רק נשיא ארה"ב לשעבר ורבים כל כך מחסידיו שגו בעניין זה. גם אצלנו זה קרה עם פרוץ המגפה, בין אם מתוך בורות ובין אם בשל החסר החמור במסכות. לא לקחנו בחשבון את הנסיון של עשרות השנים של עטיית מסכות בבתי חולים, או את זה שהצטבר במדינות שבהן אזרחים לא אוהבים לנשום ערפיח וגזים הנפלטים מכלי תחבורה, ואינם מתביישים לעטות מסכות (על עטיית מסכות כתבתי בפוסט הקודם שלי: אחרי מנת החיסון השניה: אשנב לתקווה https://www.hebpsy...=5257)
ולגבי מתים" ו"מאומתים" שהוגדר כ"שיכול האותיות" – או "סיכול האותיות" – לא הצלחתי להבין את הקשר בין ההגדרה של אנגרמה לבין ענייננו. מספר המאומתים הוא פונקציה פשוטה של מספר הבדיקות ושיעור המאומתים. כמובן שיש להביא בחשבון גורמים נוספים, כמו שיעור בדיקות נמוך במיוחד בסופי שבוע, שבעטיו ייתכן ששיעור המאומתים יהיה גבוה מהממוצע בשבוע שחלף ו/או מהשיעור שהיה צפוי תוך הבאה בחשבון של הימנעות אוכלוסיות נוספות מבדיקות ו/או בדיקות סקר (שאותן ניתן בנקל לנטרל מחישוב המאומתים, שכן הן ממספרן מופיע ליד למספר הבדיקות), או מספר בדיקות גבוה במיוחד, שעלול לגרום לכך ששיעור המאומתים יהיה נמוך מהצפוי. כל הגורמים הללו, וגם אחרים, מובאים בחשבון, ולא רק על ידי "חכמי הסטטיסטיקה" ו/או מומחי רפואה.
ובאשר לואריאנטים – או המוטציות – של נגיף הקורונה: בהחלט היה צפוי, שגם וירוס זה – כמו שנהוג בעולמם של הווירוסים משכבר הימים, יפתח מוטציות חדשות. לא צריך להיות סטטיסטיקאי ו/או מומחה רפואה כדי לדעת, שוירוס השפעת, למשל, מופיע כל שנה בואריאנט/ים חדש/ים. ייתכן בהחלט שזו הסיבה העיקרית לכך, שעד השנה הנוכחית הסכימו מדי שנה רק אחוזים בודדים מכלל האוכלוסיה להתחסן בארץ נגד שפעת. השנה, לעומת זאת, הוכפל השיעור, זאת אף על פי שהעובדות הידועות לא השתנו: שהחיסון לא מספק 100% הגנה מפני מחלת השפעת, שכל שנה קרוב לוודאי יופיע זן שפעת עמיד לחיסון, ושהשפעת אינה מחלה קשה, בוודאי לא קטלנית, עבור רוב האוכלוסיה. גם בקרב בני ה-65+, שרוב המתים מסיבוכי השפעת – בין 200,000 למיליון וחצי אנשים בעולם, ובין 500 ל-1000 אנשים בארץ נמנים עמם, התחסנו בשנת 2018/9 רק כ-60% מכלל האוכלוסיה; בדרום קוריאה התחסנו באותה שנה למעלה מ-85% מקרב גילאים אלו (דו"ח ביניים מיוחד בנושא התמודדות מדינת ישראל עם משבר הקורונה, 2020, עמ' 214).
אבל המשפט "יש מוטציות רבות לשפעת" אינו הופך את המלחמה בה לדבר "לא צפוי". הטיעון "מה שעושה לדעתי את החוויה המיסטית-מאגית ששום דבר לא ברור ולא צפוי הוא דווקא הדיאלוג בין הסכנה לתקווה" אינו ברור לי כלל. שכן, "לא צפוי" ו"לא ברור" אינם ביטויים נרדפים. על פי מה שידוע בוירולוגיה, הופעתם של ואריאנטים חדשים היתה צפויה למדי. רמת ההדבקה של ואריאנטים כאלה לא היתה ידועה, גם לא שיעור התמותה שיגיע בעקבות הידבקות בהם. אבל כן היה צפוי שהואריאנטים יהיו שונים בשני מדדים אלה (וכמובן גם ברבים אחרים...) מאלו של הואריאנט הראשון שהכרנו. לעומת זאת, שלא כמו וירוסים, בני אדם מתנהגים בתדירות גבוהה עד-מאוד בדרכים לא צפויות. קיבלנו על כך שיעור מרתק, כאשר בניגוד לצפי המוקדם בדבר התנגדויות רבות להתחסנות בחיסון נגד נגיף הקורונה היתה התנפלות-של-ממש על מרכזי החיסון, ונכונות של אלפים לעמוד בתורים ארוכים שעות רבות בתקווה לזכות בשאריות – הלקט, השכחה והפאה של החיסונים בסופו של יום. מה כאן לא ברור?
צפוי שיהיו עוד ואריאנטים, אבל הרשות לזלזל בחיסונים באופן קבוע, ובכללי הריחוק החברתי, הנקיון ועטיית המסכות כאשר יש התפרצות של המגפה אינה נתונה. צפוי שחלק מהואריאנטים יהיו יותר מידבקים מאלו שאנו מכירים; צפוי שחלק מהם ידביקו גילאים צעירים יותר בתדירות גבוהה יותר מהמוטציות שאנחנו כבר מכירים. הרשות לא נתונה להתנהג בחוסר אחריות כלפי עצמנו, זקנינו, הנשים ההרות שבקרבנו ועובריהן, ילדינו ותינוקותינו (ראו: לקראת יום הכיפורים: הגבלות הקורונה בראי המצוות https://www.hebpsy...=5065).
ובקפיצה של ממש – נסתכל על החלק שמביא אותנו ל"נקודת הסיום": לשיפור מצב הרוח, לתקווה, אפילו לאמונה ש"יהיה טוב". החיסון כבר קיים, והוא-הוא המפתח הראשון להתגברות על המגפה, כפי שהיה עם חיסון הפוליו. מחלת הפוליו נגרמה בעבר על ידי שלושה זנים של נגיפי מעיים; אחד מהם נכחד עקב החיסונים אבל השניים הנותרים שרירים וקיימים עד ימינו. מדי פעם פורצת מחלת הפוליו בקרב אוכלוסיות שלא חוסנו, כך שהקריאה, שהושמעה על ידי מדענים מראשית מגפת הקורונה :"ללמוד לחיות עם הקורונה" אינה קריאה בעלמא – היא מבוססת על נסיון העבר, לדוגמה – עם זה שנצבר במלחמה בפוליו, ועל הידע שנצבר בוירולוגיה. אין לנו "נקודת זמן" או "נקודה במפה" שהיא "סופית" כמו במסעות צבאיים למיניהם, אבל יש לנו נקודות אור עם הוראות התנהגות ברורות שמוליכות אליהן. המסע אינו דומה לשום מסע כומתה – הוא דומה למסע של ג'ון אנדרס (Enders), תומס ולר (Weller) ופרדריק רובינס (Robbins) שקיבלו את פרס נובל לרפואה ב-1954. גם המסע הזה עדיין לא תם, אף על פי שהחל כבר ב-1949. ועם כל הצער שבדבר, מסע הקורונה שלנו – אף אם לא תם – עבר כבר כברת דרך מספקת כדי לאפשר לנו חיים. וזה הרבה יותר מאשר היה למיליונים בזמן המגפה השחורה במאה ה-14, כ-600 שנה לאחר מכן בעת השתוללות השפעת הספרדית, או למאות אלפי המתים ממלריה כל שנה – גם במאה הנוכחית, ה-21.