לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אחרי מנת החיסון השניה: אשנב לתקווה

אחרי מנת החיסון השניה: אשנב לתקווה

ד"ר חנה דויד | 18/1/2021 | הרשמו כמנויים

בדיוק לפני שנה עטיתי לראשונה מסכה. בדיוק לפני שבוע קיבלתי את מנת החיסון השניה נגד נגיף הקורונה. אז למה אני ממש לא שמחה? למה מכל קשת הרגשות – פחד, חרדה, כמעט-ייאוש ולבסוף תקווה, התחושה החזקה ביותר האופפת אותי היא אכזבה?

לפני שנה שביקרתי את אחי ז"ל, שהיה מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ. בביקור ,שבדיעבד היה לפרידה ממנו, אמרה לי האחות, שעדיף שאעטה מסכה כשאני יושבת לידו. לאחות שטיפלה בו היה פה מחייך, וגם עיניים מחייכות, וחלוק צחור, ותסרוקת מוקפדת, ושרשרת יפה עם תליון בצורת לב. היא הסבירה לי, שכאשר חולה מורדם ומונשם, הוא חשוף לדלקות שונות, בייחוד לדלקת ריאות, ועדיף שלא אסתכן. שנה אחר כך, חודש אחרי ש"שמועת הווירוס המסתורי מסין" הגיעה ארצה, הגעתי לביקור אצל קרוב משפחה בבית חולים אחר, במחלקה אחרת, כשאני עוטה מסכה. האחות שאלה אותי בחשדנות אם אני רוצה להפחיד את החולים... היא כבר ידעה כמובן על המגפה, אבל חשבה שאני מגזימה. עוד כמה שבועות חלפו ומחלקה זו הפכה לאחד ממוקדי הקורונה הראשונים של הגל הראשון. לאחיות, וגם לרופאים, כבר לא היו עיניים, או נחיריים, או אפילו ידיים חשופות. השמות שלהם הודבקו מאחורי "חליפות החלל" אותן לבשו.

האם האחות הראשונה הגזימה? האם השניה זילזלה? מהי "המידה הנכונה" של הפחד? הזהירות הנדרשת? האם יש בכלל מידה כזאת? נראה, שבמגפה הזאת אין "דרך אמצע". המומחים, הממלאים את המסכים מדי ערב, אפילו מדי שעה, נעים בין שני הקצוות: "חובה לעטות מסכה" או " אין צורך במסכה". ראש הממשלה מסביר לנו בשעת צפיית שיא בטלביזיה איך שוטפים ידיים, ואחרי שאנחנו מתרגלים זאת, ברמה שבימים כתיקונם מכונה הפרעה טורדנית-כפייתית, מתברר שריחוק חברתי הוא התרופה ה"נכונה" ולאו דווקא שפשוף חוזר ונשנה של כפות הידיים זו בזו עד זוב דם.

וכך עברה לה כמעט שנה, כאשר כל המלצה, אפילו תקנה, הוראת ממשלה – נתקלת בספקנות, בפקפוק, בחוסר אמון. ולאחר מכן גם בהפרות – של גדולים כקטנים, של האנשים שתיקנו את התקנות, ושל אחרים, רבים כל כך – בבחינת "גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן". מהרב קנייבסקי ועד רון חולדאי, ממירי רגב ועד גילה גמליאל, מאשתו של שר הבריאות ועד בני משפחתו הגרעינית של ראש הממשלה.


- פרסומת -

חוסר האמון הזה גם אינו מאפשר לשמוח, לקוות, להאמין. הנה – אני מחוסנת כבר כדי 95%, על פי מחקרים של חברת פייזר שניתן לקרוא אותם; הנה – כל השמועות בדבר ה"תשלום לחברה" – העברת מידע על המחוסנים – מוגזמות עד-מאוד, כפי שמתברר בקלות לכל מי שיטרח לקרוא את 20 העמודים של ההסכם, שפורסם כלשונו באתר משרד הבריאות. אבל הנזק המוראלי, ולא פחות חשוב – חוסר היכולת להתאפק "עוד קצת" – כבר נעשה. וכולנו משלמים על כך. בין אם זה ילד שלא ראה את סבתו חצי שנה, ובין אם זו הנערה שתמיד התמודדה עם חרדות, ועכשיו מבחינתה המגפה היא "נבואה שמגשימה את עצמה".

כן, הייתי מצפה מאתנו, ה"קשישים" – כפי שסיווגה קופת חולים מכבי את בני ה-60+ בהודעה הראשונה על האפשרות לקבל חיסון – לקולות אושר, שמחה, תקווה. קודם כל – בגלל ההרגשה שהאיום על חיינו הוסר. אבל במקום זה היוצא מן הכלל, האמור ללמד על הכלל, "תפס את מלוא הבמה". כך, לדוגמה, הקורונה של הרב לאו, שנמצא מאומת לאחר שקיבל את מנת החיסון השניה, עשתה לה כנפיים הרבה יותר מהעובדה, ששיעור ה"קשישים" בין החולים שאותרו בשבוע האחרון ירד בצורה משמעותית מאוד. הייתי מצפה, שכולנו נשמח על החזרה לחדרי הכושר שתתאפשר לנו, בסבירות גבוהה, עוד לפני האביב;  על הטיולים שנוכל לערוך – לא רק למוקדי הפצת קורונה כמו טורקיה ודובאי, אלא לסקנדינביה, לארץ האש ואפילו לאוסטרליה; על ליל הסדר הקרוב, שבו נסב לשולחן עם יקירינו כאזרחים שומרי חוק וללא דאגה לבריאותנו ולבריאותם של ילדינו, נכדינו, לפעמים גם נינינו.

נכון, כולנו למודי אכזבות. יש לנו סיבות טובות לכך. גם אם לא שתינו בירה, לא "עשינו חיים" כפי שהמליץ – או שמא הורה לנו – ראש הממשלה, בוודאי האמנו לו אז, כשהרצון להאמין ש"יהיה טוב" גבר על השכל הישר. אבל מהר מאוד התפכחנו. אבל עכשיו יש באמת ובתמים סיבה להאמין. חלקנו עוד זוכר את החיסון נגד פוליו שקטע את פחד המוות, או למצער הנכות, שכל משפחה עם ילדים צעירים חשה לאחר שקרוב ל-5000 ילדים חלו בשיתוק ילדים בהתחלת שנות ה-50 של המאה הקודמת. חלקנו, צעירי ה"קשישים", זוכר רק את הילדים ששרדו את המחלה, והם הסתובבו בינינו כשהם גוררים רגל אחת, לפעמים גם שתיים, או כשידם חסרת התנועה גדורה בסד של ברזלים דמויי סורגים. הבה נתחבר לתחושת השמחה של אז, לתחושת הרווחה, ובעיקר – התקווה, שהכל או-טו-טו מאחורינו, ובלי קשר לרמת האמון שלנו במקבלי ההחלטות או במניעים שלהם – נאמין למדע, נדבוק ברציונליות ונאפשר לעצמנו לתכנן תכניות ולהאמין שהן תתגשמנה.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, פוליטי, רווחה, הפרעות חרדה, קורונה
רוחי לב לוי
רוחי לב לוי
פסיכולוגית
נתניה והסביבה
אביתר מיכאליס
אביתר מיכאליס
פסיכולוג
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה
תמי חיים
תמי חיים
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה
מני פולק
מני פולק
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה
גלי ברמן בר-און
גלי ברמן בר-און
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
קרן הירשפלד
קרן הירשפלד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

רבות נכתב ודובר – ועוד ידובר – על הקשר בין משיחיות לבין הפקרות – פוליטית, חברתית, ובעיקר זו של...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.