עוד שכבת עור הייתה עוזרת לי לעבור את זה בשלום

עלון פסיכולוגיה עברית | 19/4/2026 | 999 צפיות | הרשמו כמנויים

אנחנו בימי 'בין המצרים' הלאומיים שלנו – בין יום השואה ליום הזיכרון. הימים האלה, שמחכים לנו בסיבוב מדי שנה, נטענים (גם) השנה בעוצמות, תחושות ומחשבות כבדות וחדשות. בין מיצרי המלחמה, שגם ככה עמוסים במוות וזיכרון, אנחנו עוצרים גם באופן רשמי וטקסי לכאוב ולהזכר, להזכר ולכאוב. עבור בני המשפחות השכולות, פצועי הגוף והלומי הקרב זהו עוד יום של עור חשוף במיוחד, בו הזמנה להנחת תחבושת בדמות סולידריות ויד על כתף. ובתוך כך, נטענים הימים האלה גם במחשבות גדולות על הווה מורכב, ועל הקשר בין עבר לעתיד.

השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ומעוררי מחשבה:

אייל קלנטרוף מביא את 'יום מעבדות הOCD' בו משתתפות כ־10 מעבדות מאוניברסיטאות ומבתי חולים ברחבי הארץ, החוקרות היבטים שונים של ההפרעה, המתקיים בתמיכת המרכז להתמכרויות ולבריאות הנפש בירושלים. המסמך שלפניכם מסכם את הממצאים המרכזיים שכתבו המשתתפים והמשתתפות בכנס.

לאקאן השתמש בסכמה אופטית - מערכת של מראה, עדשה ומסך - ובכך המחיש את היחס בין האני המדומיין לבין מיקומו של הסובייקט בסדר הסמלי, דבר שמתבטא אנלוגית בקולנוע ובפרט בסרט Fight Club. אורנה קסטל (במסתה העוסקת בנושא שפורסמה כאן) פירקה באמצעות השפה העברית את מושג ה unheimlich לשני מישורים: האלביתי והמאוים. מושג המאוים חותר תחת משמעות מושג האלביתי, כך שהאני חווה קריסה מוחלטת כשהוא נמצא ללא מקום, ולא רק חווה חוסר מבני, כפי שמובע בשוט האחרון של הסרט "Fight Club". קריאתן הפוסטקולוניאלית של חיים דעואל לוסקי מרחיבה את הניתוח ומראה שהמראה הלאקאניאנית אינה נייטרלית מעולם, אלא כבר תמיד מראה של אחר, מראה לבנה, שבה הסובייקט הקולוניאלי חי במצב מתמשך של "כמעט אותו דבר אבל לא ממש".

איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
פותח מחזור לימודים חדש של תכנית-הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מאמרה של אורנה קסטל מציע לשוב אל הדיכוטומיה כמסגרת הבחנה קלינית, ולטעון כי לצד היסטריה נוירוטית קיימת גם היסטריה פסיכוטית, המכונה כאן "פסיכוסטריה". מתוך קריאה מחודשת ב"מחקרים בהיסטריה" מראה הכותבת כי כמה מן המקרים שתיארו ברוייר ופרויד חורגים מן המבנה הנוירוטי ומעידים דווקא על פסיכוזה. הדיון נשען על ההבחנה בין נוירוזה, פסיכוזה ופרוורסיה, ומציע כי להבחנה זו יש ערך עיוני ומעשי גם יחד, במיוחד בשאלת כיוון הטיפול ומה מקומה של האמת בכל אחד מן המבנים.

ובפסיכובלוגיה –

ד"ר חנה דויד בטור חדש 'ילדים במקלט: למה לכתוב על זה עכשיו?' –

"במהלך 40 ימי המקלטים של התושבים שאינם גרים בצפון, שמענו שוב ושוב עצות "מה לעשות עם הילדים" ו"איך להסביר לילדים את...". משפחות רבות סבלו סבל רב בשל היעדר מסגרות לילדיהם, זאת כמובן בנוסף לחרדה, לקשיי הפרנסה, לבעיות השינה והאכילה שהשפיעו על כולם. גרוע מאוד היה, ועודנו ההכרח לחיות באי-ודאות שהופכת למצב קבוע. במצב זה קשה עד מאוד להיות פנויים רגשית לצרכיהם של אחרים, גם אם הם ילדינו. אבל במצב כזה עלולה גם כל עצה להיתפס כהטפת מוסר, כתזכורת של חסרונותינו, של אזלת ידינו, של אי-יכולתנו לעמוד בדרישות שכל הורה מציב לעצמו, ובראש וראשונה – לשמור על בטחונם של ילדיו. אין פוסט זה מתכוון להאשים חלילה את ההורים במצב הבלתי נסבל שנכפה עליהם; הוא רק מציב זרקור על נקודה חשובה אחת הקשורה בילדיהם בעת מלחמה".

Photo by Anthony Robinson on Unsplash