ילדים במקלט: למה לכתוב על זה עכשיו?
ד"ר חנה דויד | 12/4/2026 | 330 צפיות | הרשמו כמנויים
במהלך 40 ימי המקלטים של התושבים שאינם גרים בצפון, שמענו שוב ושוב עצות "מה לעשות עם הילדים" ו"איך להסביר לילדים את...". משפחות רבות סבלו סבל רב בשל היעדר מסגרות לילדיהם, זאת כמובן בנוסף לחרדה, לקשיי הפרנסה, לבעיות השינה והאכילה שהשפיעו על כולם. גרוע מאוד היה, ועודנו ההכרח לחיות באי-ודאות שהופכת למצב קבוע. במצב זה קשה עד מאוד להיות פנויים רגשית לצרכיהם של אחרים, גם אם הם ילדינו. אבל במצב כזה עלולה גם כל עצה להיתפס כהטפת מוסר, כתזכורת של חסרונותינו, של אזלת ידינו, של אי-יכולתנו לעמוד בדרישות שכל הורה מציב לעצמו, ובראש וראשונה – לשמור על בטחונם של ילדיו. אין פוסט זה מתכוון להאשים חלילה את ההורים במצב הבלתי נסבל שנכפה עליהם; הוא רק מציב זרקור על נקודה חשובה אחת הקשורה בילדיהם בעת מלחמה.
אף על פי שמאות אלפים מילדי ישראל חיים במצב כזה גם עכשיו, ולא נראה מתי יגיע לקיצו, חשבתי שכדאי לחלוק כמה אנקדוטות מנסיוני עם הקוראים דווקא עכשיו, "בין לבין" – בין הפסקת האש הזאת לזו שתבוא אחריה [או, אם יש מי שמאמין בכך, בין הפסקת האש הנוכחית לשלום שיבוא אחריה].
א. את מסלול ההליכה היומית שלי אירגנתי מחדש עם פרוץ המלחמה, כך שבדרכי עברתי על פני שני בתי ספר ובית כנסת אחד שהמקלטים בהם היו פתוחים לעוברים ולשבים. באחד מהמקלטים הללו היה "גן חירום" – גן לילדים בני 3-6 שהוריהם היו שייכים לסגל של אחד מבתי החולים, ואילו הילדים, בני גילאים שונים וממספר ערים, הובאו למקלט לפני תחילת יום העבודה של ההורים והוחזרו על ידי ההורים – בדרך כלל לא ההורה שהביא אותם – בשעות שונות. צוות הגן היה בעיקרו נשים מבוגרות, לאו דווקא גננות, אבל כאלה שהבינו את ההכרח שבעבודתן, וראש העיר הצליח לשכור בימים כה קשים. ללא ספק אלו היו תנאים קשים ביותר הן עבור הילדים והן עבור הצוות, ונוסף לכל, כל אימת שנשמעה התרעה, נכנסו למקלט גם אנשים כמוני, עוברי אורח שמיהרו לחפש מחסה לפני האזעקה. בהחלט לא תנאים אידיאליים עבור הצוות וכמובן – הילדים.
למרות התנאים הקשים, הילדים התנהגו למופת בכל פעם שנכנסתי למקלט. חלק מהם ישב סביב שולחן ארוך, ועליו צבעים, ניירות מכל הסוגים והגדלים. ילדים אחרים ישבו על הרצפה ושיחקו בבובות, בקוביות, ובכל מה שמצאו. היו הילדות שפטפטו זו עם זו בזוגות – כששאלתי אם הכירו לפני המלחמה היתה התשובה הקבועה "לא". אני לא יודעת אם היו פעילויות "חינוכיות" – הן בוודאי לא התקיימו עם הציפייה לאזעקה או עם הציפייה ל"שחרור" מהמקלט, אבל לא נראה היה שפעילויות כאלה היו חסרות לילדים.
כדי לא להפריע נהגתי לשבת על הרצפה, צמודה לאחד הקירות. אף על פי כן ניגשו אלי הילדים תמיד, שאלו לשמי, מה אני עושה במקלט "שלהם", ולאחר מכן הראו לי את היצירות שהכינו, לא אחת ביקשו שאכתוב את שמם; תמיד הוספתי סמיילי; לפעמים גם תארים כמו "החמודה" או "המתוק". לחלק מהילדים לא מלאו עדיין 4, וכולם תמיד התאפקו ולא ביקשו מהצוות ללוות אותם לשירותים שבקומה הראשונה: כולם ידעו, שצריך להתאפק עד אחרי האזעקה; לא היו תקלות.
ב. מקלט נוסף בו שהיתי בזמן המלחמה היה המקלט בבניין של בני משפחתי אותם אני נוהגת לבקר. למקלט זה נהגו לרדת כל השכנים בשעות היום, ואילו בכל לילה ישנו שם כמה ילדים, כשהוריהם יושבים על כסאות לידם. המזרנים שהיו פרוסים על הרצפה שימשו את כל הילדים בזמני האזעקות, ועליהם נהגו הילדים לקפוץ, להתעמל, ואפילו לרקוד. גם במקלט זה היה מקום ליצירה – שני שולחנות, אחד קטן לציור ואחד להכנת שיקויים, עם כל "ציוד השיקויים", וגם בצק, פלסטלינה וקליי. אבל כשהסתכלתי סביבי לא ראיתי – ולו מבוגר אחד – ללא טלפון.
אין בכוונתו של פוסט זה לחנך אף אחד – בוודאי לא הורים מרוטים, שעוברים שבועות של חרדה, ללא שינה, כמעט ללא אפשרות לעבוד, ללא אופק של שקט. אבל כדאי, אם רק אפשר, לזכור, שהילדים צריכים את ההורים בפרט בימים כה טרופים. לאו דווקא כדי להסביר להם את "המצב" – בדרך כלל הילדים מבינים היטב את אשר מתרחש סביבם, ואם ההורים נמנעים מלענות להם בכנות על שאלותיהם, הם ימצאו תשובות במקומות אחרים, אבל הם לא ימצאו הורים אחרים. בכוונתי אך ורק להאיר נקודה חשובה: "להיות שם" – לא בשיחות עם אחרים, בוודאי לא בטלפון, או גרוע יותר – מול הטלוויזיה, אלא פשוט ליד הילד, בשקט, בנינוחות, אפשר גם במשחק, בשירה, בריקוד, או ביצירה משותפת. שידור של "נורמליות" מייצר נורמליות, גם במצב כה "לא נורמלי".
