חרם – לא רק בבית הספר. או – מבוא למלחמה באלימות במוסדות החינוך

ד"ר חנה דויד | 19/12/2021 | הרשמו כמנויים

כמדי סוף שבוע,  גם ביום שישי האחרון (17.12.21) ניתן היה לקרוא בהרחבה במספר עיתונים על התופעה הנפוצה  של אלימות בבתי הספר. הגדיל עשות עיתון ,ישראל היום" שהציב בשעה המוסף השבועי "שישבת" תמונה של ילדה-נעה נפולת פנים  שמאחריה נראה נער כבן גילה, והכיתובית "מטרידים בלי הפסקה – העדויות הקשות" מהווים "קדימון" לכתבה בת 7 עמודים, כל אחד בן ארבעה טורים, בשם "גם בבית ספרנו" מאת הילה טימור אשור. ואכן, הצפה של תופעת החרמות בבית הספר קנתה לה בשנים מקום רחב בשיח הציבורי, לא רק באמצעי התקשורת, אלא גם בספרות המקצועית – כולל בזו שהתפרסמה במאמרים ובפוסטים ב"פסיכולוגיה עברית". ה"אֲשֵׁמוֹת" העיקריות, כפי שמצטייר מרוב הפרסומים האלו, הן הרשתות החברתיות שמאפשרות הפצה של האשמות, דברי ביזוי וגנאי, קריאה למעשי בריונות ולהדרה עם אפשרות לעשות זאת באופן אנונימי.  כך ניתן, ללא חשיפת זהותו של המפיץ את דברי הבלע או את הקריאה למעשה-של-ממש נגד נשוא הסופרלטיבים, בין אם הם לשון הרע ובין אם רכילות "גרידא", למקסם את האפקט של מעשי הבלע, הבריונות וההתעללות גם ללא מוראו של דין.

מבלי להיכנס לסוגיה "מי אשם" במצב זה, אני רוצה להפנות את הזרקור מעט אחורה והצידה, דהיינו, להראות שחרם בבית הספר, או חרם חברתי בקרב ילדים בכלל, הם רק קצה הקרחון של תופעה שנפוצה עד מאוד גם בקרב מבוגרים, וקיימת בכל שטחי החיים. כדי להימנע מחשיפה של אנשים, גם כאלה שנחשפו מרצונם באמצעי התקשורת בנושא זה, אשתמש במספר דוגמאות  מנסיוני-שלי,[1] דוגמאות שלא תמיד נכללות תחת "מטריית החרם/ההדרה".

1. בשנת 2005 ייסדתי את "האיגוד הישראלי למחוננות" ז"ל, שנועד לקדם נושא זה בקרב כל אנשי המקצוע – מתחום הפסיכולוגיה והחינוך – שהראו בו עניין. באותה עת כבר היו באמתחתי עשרות מאמרים על מחוננות ומחוננים, ספר על בנות מחוננות, אותו כתבתי עם ד"ר רחל זורמן בתמיכת משרד החינוך, נסיון לא מועט בייעוץ להורים לילדים מחוננים ושנים רבות של נסיון כמרצה למחוננות במספר מכללות להוראה. בין חברי האיגוד, שבשיאו מנה למעלה מ-100 נשים ואנשים, היה לפחות חתן פרס נובל אחד, מספר דו-ספרתי של פרופסורים, ואנשי חינוך פעילים העוסקים במחוננות בכל הדרגות התפקידים. הופתעתי למדי כאשר גיליתי שחברים אלה קיבלו מייל "בתפוצת נאטו" מאחת מחברות האיגוד, מהנשים המשפיעות ביותר בארץ בתחום המחוננות, וכמובן הוזמנה להצטרף אליו. המייל התייחס לאחד מפרסומי האקדמיים בבמה בינלאומית, שתוכנו לא נשא חן בעיניה של אותה רמת-דרג. "משפט המחץ" של המייל היה גינויי בלשון תנ"כית: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".
2. בשנת 2015 הוזמנתי שוב, במסגרת תפקידי כמעריכה-מומחית מטעם הקהילייה האירופית, לבחינת הצעות מחקר של חוקרים צעירים בתחומים שונים ולקבלת החלטות בדבר מתן תמיכה כספית למימושן של הצעות אלה [Expert & Rapporteur for a remote evaluation of the Economic and Human Sciences panel (IEF, IIF and IOF) under the 2012 and 2013 FP7 People programme.]. הנחת יסוד של אחת ההצעות שהונחו על שולחני  (או, ליתר דיוק, הגיעו אלי במייל) היתה, ש"מדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד". מבלי להיכנס לדיון בשאלה על הגדרת המושג אפרטהייד, על משמעותו, על ההשלכות של הגדרתה של מדינה כ"מדינת אפרטהייד" או על ההשפעות שיש להגדרה שכזו או שצריך שתהיינה,  נראה לי, שבוודאי לפני שש שנים (וגם כיום!) כלל הקהילייה הבינלאומית אינה סומכת את ידה על הגדרתה של ישראל ככזו, זאת בשונה למשל מהמצב ששרר בדרום אפריקה במשך שנים ארוכות. לפיכך ניתן להסכים, שלא  משנה מהן דעותיו הפוליטיות של יחיד או של ציבור – הגדרתה של מדינה כ"מדינת אפרטהייד" על ידי יחיד או ציבור אין לה מקום, שכן תואר כזה הוא בבחינת דעה ולא עובדה מקובלת על הכל. לדאבוני לא הצלחתי להסביר זאת לחברי הפאנל, שהיו אמורים לקבוע את דירוגה של הצעת המחקר שהתבססה על "עובדת האפרטהייד". אם תהיתם על גורלה של הצעת המחקר – תוכלו להיות רגועים. היא לא התקבלה. רק כ-10% מהצעות זוכות למימון הנדיב – שמתחיל במיליון יורו להצעה, של הקהילייה האירופית, ומאחר שההצעה לא היתה מעולה היא נפסלה, אבל לא בשל ההגדרה הפסולה.
3. בשנת 2018 פניתי למספר אנשי מקצוע בארץ ובעולם בהצעה להשתתף בכתיבת פרק בספר שערכתי: Understanding Gifted Children: Perspectives, Gender Differences and Challenges

 https://novapublishers....d-challenges

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

חודשים לאחר מכן, לאחר שכבר שלחתי להוצאת NOVA, שבה נדפס הספר, את הרשימה הסופית של הפרקים, קיבלתי מייל שבו הודיעה לי אחת הכותבות שהיא מושכת את הפרק שלה מהספר היות וקיבלה "מכתבים מפחידים" [some scary letters ] מחבריו של פרופסור מסוים, שהוא בעל ההשפעה הרבה ביותר בארצה בתחום המחוננות, והיא לא "מחפשת צרות" שיתרגשו עליה או על משפחתה.

בכל אחד מהמקרים הללו, כמו במקרים לא מעטים נוספים, שבהם חוויתי הדרה, כינוי בשמות גנאי, ביזוי שלי כאדם או כחלק מציבור גדול יותר, קדמו לתופעות ה"קשות" או ה"קיצוניות", אירועים שהיו בבחינת תמרורי אזהרה. החרם, ההדרה או ההשפלה היו הסלמה של אירועים שלא ניתן היה תמיד אפילו לכנותם בשם, שכן, הם לא עברו את הרף של מה שנחשב, אם כי לפעמים בדוחק, בגדר נורמה. אנו, כאנשי מקצוע, אמורים להיות מיומנים בקריאת סימנים מקדימים, ולהתייחס אליהם ברצינות הראויה, ועם זאת לקבל כל הסלמה כפועל יוצא של מה שקדם לה, ולפעול במקום להתייחס ב"זעזוע", ב"שאט נפש" וכדומה כתחליף לנקיטת עמדה ופעולה. לדוגמה: חרם על ילדה יתרחש, כמעט תמיד, לאחר שהיא לא הוזמנה לאירוע של חברותיה, ואחריו לאירוע נוסף, שיכול להיות הדרה, ביזוי, השפלה או אלימות. לכן לטעמי אין טעם להזדעק כאשר ההסלמה מגיעה למצב שלא ניתן יותר לפטור אותו במלים כמו "תתגברי" או "כך זה אצל כולם". אין גם טעם, לשיטתי, לעסוק בהסברה. המציאות היא, שמטילי החרם, או אלה שהכוח בידם לבזות ולהשפיל, יצאו נשכרים מכך ש"יסבירו" להם שהם אכן הצליחו. לעומת זאת, המוחרם, המבוזה והמושפל לא זקוק להסבר על מצבו. אבל גם הרוב הדומם, זה שנותן לדברים לקרות לא זקוק רק להסברה.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

בפוסט הבא אתרכז בתפקידו של הרוב הדומם בהרחבת מעגל החרם, הביזוי וההשפלה, שקו ישר מחבר בינם לבין אלימות של ממש.  גם למסקנה זו, דהיינו, של התמקדות בשותקים, הגעתי בעקבות נסיונותי-שלי, ששלושה מהם הזכרתי כאן. כי יותר משכעסתי על המבזים, המעלילים, המוציאים שם רע – כעסתי על השותקים. על אלה שהיו אמורים להיות החברים שלי, הקהילה שלי. אבל הם אלה שאיפשרו, ועדיין מאפשרים, לדברים רעים רבים להתרחש.