פסיכוסטריה - היסטריה פסיכוטית
אורנה קסטל
[ציור: יונתן הירשפלד. "אני לוקח אותה ליד החלון ומסתכל לה לגרון" מתוך חלום הזריקה של אירמה, פשר החלומות, 1899]
כאשר סוקרטס מבקש מן העבד, בדיאלוגים האמצעיים של אפלטון, לחשב את הכפלת שטחו של ריבוע, העבד מצליח לעשות זאת באופן אינטואיטיבי, אך מתקשה למסור חישוב סדור שיענה על הדרישה המתמטית לאובייקטיביזציה. ואף על פי כן, חישובו האינטואיטיבי נכון; הוא נשען על היגיון ועל שיקול דעת. כשמתייחסים בעולם המדעי לחישובים סטטיסטיים, מדברים במספרים שונים, אף שבמציאות או שאתה נופל בסטטיסטיקה או שלא — כלומר, מבחינת כל פרט קיים רק 50:50. מתוך אותו היגיון אינטואיטיבי, אותו "שכל ישר", אני מציעה לחזור לצורת הדיכוטומיה, המעמידה במקום ריבוי והשתברויות את הגורל הדואלי. אעשה זאת מתוך מושג, אף הוא אינטואיטיבי, שנבע מקריאה ישנה ב"מחקרים בהיסטריה", ספר היסוד של הפסיכואנליזה. אטען, תוך הוכחה מסוימת, שההיסטריה יכולה להיות נוירוטית, כמו במקרה דורה, או פסיכוטית, כפי שעולה מן הספר הנ"ל — ואת האחרונה כיניתי פסיכוסטריה.
אפתח בציטוט מתוך תגובה להצעה למאמר על מושג האני של פרויד:
"מוזר שיותר ממאה שנה אחרי ההבחנות הללו של פרויד, בעוד העולם התהפך כמה וכמה פעמים, הן תקפות, בדיוק באופן שבו פרויד ניסח אותן. האמנם אנחנו בטוחים שההבדל בין האני לסובייקט עומד כפי שעמד אז - גם בעידן הסירקולציה האלגוריתמית של הדימויים הרשתיים שיוצרת השתקפויות והתפרקויות, אני וסובייקט?"
מעבר לאמנות הביטול, השימוש המודרני בריבוי מבקש לתת מענה לקושי שבאוניברסליות, לשוני הפרסונלי האינסופי. אלא שדומה כי הכינויים "מורכב" ו"רצף" רק מדגישים את הצורך דווקא בהגדרה אחת מבחינה. מול האחד ניצב השניים, לא הריבוי. הדיכוטומיה היא כמובן מושג שהעולם החדש דוחה, וכך הוא נשאב עוד ועוד להבדלים מפוזרים וכאוטיים.
בכל כתב עת אקדמי ובשלוחותיו מייחסים חוסר רלוונטיות לתיאוריה הפרוידיאנית. באקדמיה מלמדים מאמרים חדשים שמזכירים את פרויד כמעט כבדרך אגב, לעומת תיאורטיקנים עכשוויים. מה שעדיין אוונגרדי באופן מובהק נחשב היום ארכאי, במסגרת הפוריטנית של חיינו, שבה הטהרנות הציבה את הבינה המלאכותית כחיץ בין האדם למיניותו.
המרחב הדמיוני קרץ לממשיכי הפסיכואנליזה הרבה יותר מן המרחב הסמלי, ולכן קודמו בחללי האוניברסיטאות תיאוריות שהתייחסו לפנטזיה כאל יציר דמיוני ושללו את הרכיב הסמלי שלה, שהוא מה שמכניס בה את הממשיות. לפעמים די בעצם סיפור הפנטזיה כדי לממשה, או לחלופין להעלימה.
פסיכואנליזה אינה דת, מדע או בלשנות. מדובר בחקר ובביטוי של אמת, והאמת נעוצה עמוק בממשי של השפה. מכאן אנו חוזרים שוב לפרויד, ובעיקר לספרו הראשון והמהפכני "מחקרים בהיסטריה", אשר עסק במקרים שבהם טיפל בנשים בורגניות שסבלו מתחלואי גוף שלא נמצא להם הסבר רפואי.
ראיתי לנכון לשוב ולעיין במקרים הללו, בצורה מעט "קולנועית", שבה קול תנועת הדיבור בגוף קיבל הקשבה סבלנית ממי שהתחקה אחריו. פרויד נטה לשייך לקבוצת הנוירוזות תופעות שאולי, אילו שב ועיין בהן היום, היה מעניק להן מעמד אחר, לאחר תוספת הקריאה של לאקאן.
הנשים, אשר בדיבור חופשי לימדו את אבי הפסיכואנליזה את השיח ההיסטרי, שיח שייסד למעשה את השיח האנליטי, שחררו דרך ההפרעה שממנה סבלו את תחתית האמת שבבסיסה. ואומנם, כשפרויד גיבש את מערך ההבחנות שלו תחת המבנים נוירוזה, פסיכוזה ופרוורסיה, הוא ייחד את ההיסטריה לנוירוזה. אלא שתת-מבנה זה, כפי שניתן ללמוד בדיוק מ"מחקרים בהיסטריה", מתאים גם לפסיכוזה.
לשם הבהרה אספק הסבר קצר להגדרות הללו, ואטען כי חלק מן הנשים הללו, כאבן בוחן, סבלו בדיעבד מהפרעה שניתן כיום לכנותה "פסיכוסטריה". עליה אבקש לתת את הדעת בדברים הבאים. אפשר כמובן לקרוא על המנגנונים הנפשיים הללו בהרחבה, לפי מידת העניין, בכתבי פרויד ולאקאן.
המבנים:
- נוירוזה – מנגנון הפועל באמצעות הדחקה, ומבוסס על קונפליקט בין האגו לאיד, הדחפי. תחתיו נכללות ההיסטריה, שחגה סביב חסר, והאובססיה, המופעלת על ידי עודף.
- פסיכוזה – תפיסת עולם פרטית וייחודית בכל פעם. ארגון המציאות על בסיס עובדתי אינו מתקיים בה באופן רגיל, משום שישנה דחייה, מחיקה של המשמעות השפתית, הייצוגית, הרווחת.
- פרוורסיה – הכחשה של חלקים שאינם מתיישבים עם רווחת הנפש. נעשים עיוות והכחשה של מקור הדברים.
ניסיון החלוקה הזה ראשוני וקדום, וניסוחו אינו קבוע — וזה עומד לטובתו. האמת משנה מקום, ממש כפי שאירועים היסטוריים או פוליטיים ניתנים לפירוש אחר כאשר נקודת המוצא הסיבתית משתנה.
כדאי להוסיף כאן עוד מושג כללי — הפנטזיה. בהיסטריה, הפנטזיה של האישה אינה לדמיין את עצמה "כלה ביום החתונה", כפי שרבים מנסים להיאחז בדימוי רחוק שהם מבקשים לממש. הפנטזיה בהיסטריה היא הדרך שבה נושאות המילים את הדיבור אל כיוון האמת, רצון עז לאחוז בניסוח מדויק שיגרום לתחושת מובנות.
מחקרים בהיסטריה
חלק מן המקרים שתיארו ברוייר ופרויד מדגימים היטב היסטריה נוירוטית — של המרה (קונברסיה), של הזדהויות ושל הדחקות. ואולם, חלקם, במבט עכשווי, אינם נוירוטיים, אף שאינם שוללים רכיבים היסטריים אלה. להלן פירוט התופעות הפסיכופיזיות שהוזכרו בכל מקרה:
אנה או (ברתה פפנהיים)
שטופלה בעיקר על ידי ג׳וזף ברוייר, סבלה משיתוקים, מהפרעות ראייה ודיבור ומהזיות, ופיתחה מעין פיצול תודעתי המזכיר דיסוציאציה. כבר בתחילת התיאור מוזכר כי סבלה ממורשת נוירופתית, בשל כמה מקרי פסיכוזה במשפחה המורחבת. היא מעולם לא חוותה אהבה, ובהזיות הרבות שפקדו אותה המרכיב הזה לא עלה מעולם. החלומות בהקיץ, שכינתה בשם התיאטרון הפרטי שלה, היו המקום שבו התנהלה הפעילות הרוחנית הזו ללא הפסק. לאחר מכן מפרט ברוייר, לצד הפגיעה הסומטית שלה, את ההתפרצות כפסיכוזה יוצאת דופן, ואת הפרפזיה, כלומר שימוש לא תקין במילים. בהמשך הוא מתאר כי, במצב אחד, שקעה בהזיות שבהן נראו לה שערותיה כנחשים. היא עצמה התלוננה שיש לה שני אני, בניגוד לאני ולדימוי. אחר כך אירע שיבוש תפקודי עמוק בשפתה: מן הדיבור נעלמו הדקדוק, מבנה המשפט והטיית הפעלים; היא עברה לדבר בצורת המקור בזמן הווה, ומשם אבדו לה כמעט כל המילים, והיא חיברה מילים משפות שונות. ברוייר מסיים את התיאור בהמלצה לשקול אם גם במקרים אחרים המקור של פסיכוזה, המופיעה בסיום היסטריה כרונית, הוא אותו מקור.
גברת אמי פון נ.
אישה מבוגרת עם טיקים, חרדות והזיות שמיעה (קול שאומר: אל תזוז). אמי דרשה מפרויד, בסוג של טיק: "אל תפריע לי — תן לי לדבר". דיבורה נקטע כל הזמן ובפתאומיות, ופרויד אומר שהייתה נתונה להשפעת הזיה מזוויעה. הוא מנסה להבריח את הזיות החיות (זואופסיה) שנכחו בזמן ההיפנוזה שעשה לה, ומגלה שהיא הוזה אותן תוך כדי קריאה. דמויות החיות מופיעות לנגד עיניה כשמישהו מתקרב או עושה תנועה כלשהי. היא מפרידה כליל בין ההזיות למציאות, ובה היא מופתעת לשמוע עליהן. אימה הייתה מאושפזת בבית משוגעים. אנקדוטה מעניינת מופיעה לפתע: "נדמה לי שאינה קולטת את הלקח הזה כמי שאינו מסוגל לדמות את העולם כאילו אינו נוגע בו אישית". זו מסקנה המציגה נרקיסיזם הרמטי, המקושר יותר לפסיכוזה.
בהערת שוליים מזכיר פרויד את הגברת ססיליה מ׳ כמי שסבלה ממצב המוגדר כ"פסיכוזת סילוק חובות היסטרית". אנו מכירים זאת מחיי היום-יום, כשאנו שומעים על מקרה שבו יום אחד פורץ זיכרון ישן, ומאותו יום נחווית הטראומה, שחשבה שנשכחה או לא נזכרה. פרויד מציין לאחר מכן שהיה צריך לכלול בשיקוליו לגבי הפרוגנוזה שלה את העובדה שכל אחיה למחצה מתו מפרנויה. בהערת אגב נוספת נמצאת דוגמה על מטופלת שכעבור שנים נהפכה הנוירוזה שלה לסכיזופרניה. לבסוף הוא מעיר שמה שהתרחש אצל אמי עצמה הוא הצטמצמות התודעה למה שמתרחש בחלום, מצב שבו אפשר לשקוע בקלות בהזיות ובאשליות ולהסיק מסקנות המנוגדות לשכל הישר — כלומר, פסיכוזה אקוטית.
מיס לוסי ר. הייתה אומנת אנגלייה שפיתחה הזיות ריח חוזרות של מאפה שרוף.
לקתרינה היו התקפי פאניקה. היא ראתה תמיד פנים זוועתיות לא מוכרות, המביטות בה במבט איום ומפחיד. בדיון פרויד כותב כי "היא הודתה שמסקנותיי מתקבלות על הדעת אך לא זיהתה אותם כחוויות".
אליזבת ון ר. התלוננה על כאבי רגליים ועל שיתוקים שלא נמצאה להם סיבה אורגנית. פרויד מציין שכאשר קטע מסיפורה נגע בה עמוק יותר, היא נכנסה באורח ספונטני למצב דמוי היפנוזה. עוד הוא כותב שהאהבה שלה לגיסה הייתה קיימת במודעות שלה כגוף זר, שאין לו קשר לשאר חיי הדימויים שלה. היא התנגדה לכל ניסיון להשיב אסוציאציה זו אל שאר תכני המודעות. פיצול תודעה זה, בתוך מנגנון המרתי, הוא כותב, הביא לאנומליה נפשית.
קיצרתי בדוגמאות הנוספות, משום שהתמונה ברורה: אצל רוב הנשים שבהן טיפל, הריפוי וההטבה שנבעו מן ההקלה היו חלקיים וזמניים בלבד. אנו יודעים שנוירוזה היא ללא ריפוי, אלא שניחן בה האפקט שחוצבת האמת שהיא נושאת. ואולם, את הפסיכוזה אין משחררים בידי האמת; רק מתוך נכונות להקשיב לה היא מועלית לכדי תועלת.
"ניקיתי" במתכוון את דיבורן של המטופלות, שמבחינת הפסיכואנליזה, או מבחינת האמת, הוא העיקר, והתמקדתי רק במסגרת המבנית הנאחזת בסימפטומים המשויכים לפסיכוזה, כלומר דווקא לכשל הסמלי. גם השימוש הראשוני במגע ובהיפנוזה, שפרויד מנסה, ובעל השפעה לא קטנה, תואם לאופן שבו לאקאן מציע לטפל בפסיכוזות: עקיפת הממד הסמלי של הפירוש והמשמעות. דבר נוסף הוא הסוגסטיה. במקרה ההיסטרי-הנוירוטי המובהק, דורה מפתחת אנטי-סוגסטיביות כלפי פרויד, העברה שלילית, אם נרצה, ולא נעלה על דעתנו שהנערה שהזדעזעה מניסיון מר ק. לנשקה תתמסר ללחיצות ידיו או תפקיר את תודעתה בידי הרופא.
לפי התפתחות הפסיכואנליזה, הריבוי, הריבוד והווריאציות הם הכיוון המתבקש שלפנינו, והדבר הולך יד ביד עם הקדמה הטכנולוגית, הבינה המלאכותית והתפוצצות האוכלוסין. עוד נאמר שאין אבחנה מבדלת, אלא רק קריסות פסיכוטיות אצל נוירוטים, דבר שקיבל בקליניקה החדשה את השם "הדחייה המוכללת". ברצוני לטעון שכיוון זה מרחיק את ההתהוות הסובייקטיבית וגוזר מעין כאוס, שבו אפשר לומר כל דבר על כל דבר. מנגד, אני רואה צורך בכיוון ההפוך, כלומר בדיכוטומיה, בין אם של ניגודים ובין אם של כל זוג אחר. חשיבותה של הבחנה מבדלת כזו היא, ראשית, חתירה לאמת, ושנית, הכוונת הריפוי. בעוד שבנוירוזה היסטרית האמת היא אכן האובייקט, הרי שבפסיכוסטריה כדאי להימנע מווקטור חקר זה. הפסיכוטי אינו דורש את האמת, ולעיתים אף מתנגד לכל נוכחות שלה, אלא את האמת שלו, שאינה עונה בהכרח לדרישת האמת האובייקטיבית, העובדתית. זה עניין לפרקטיקה, ונדמה לי שאין זה ערך פעוט.
מקורות
אפלטון. (1979). מנון (י׳ ג׳ ליבס, מתרגם). בתוך כתבי אפלטון (כרך א׳). שוקן.
פרויד, ז׳, וברויר, י׳. (2004). מחקרים בהיסטריה (מ׳ שטראוס, מתרגמת). הוצאת ספרים, סדרת קוגיטו.
