אֲנִי מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ, לְמַשֶּׁהוּ אוֹ כְּלוּם אֲנִי מְחַכָּה
עלון פסיכולוגיה עברית | 22/2/2026 | 2,282 צפיות | הרשמו כמנויים
אנחנו מחכים למשהו. למשהו או לכלום. ההמתנה נעשתה טבע שני. ממתינים וחיים. ממתינים וממשיכים. קופאים וזורמים. או משהו כזה. הכותרות אומרות – התקיפה הייתה אמורה להיות בסוף השבוע נדחתה. היא תהיה אולי בקרוב. היא אולי תהיה. היא בקרוב אולי. ככה, ממשיכים ועוצרים כל הזמן, נוסעים ועומדים בפקק התנועה החדשותי שהוא המתנה למלחמה, להפצצה, להפרעה. ואולי לא? ואם כן – למה בכלל אנחנו מחכים? בחדרי הטיפולים יש מי שמזכיר את ההמתנה למלחמה. לפעמים ההמתנה מתובלת באיזו בדיחה. לפעמים ההמתנה מרוחה בשכבת חרדה עבה. כך וגם אחרת – הנפש מנסה למצוא תנוחה ראויה להמתנה. גם מי ששותק ומדבר על חייו, כאילו אין חרב המלחמה מתנופפת מעל ראשו – ממתין. גם מי שלא יודע שממתין – ממתין. כך, יום ועוד יום. אולי. אנחנו מחכים למשהו.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ומעוררי מחשבה:
במקרים רבים, הפנומנולוגיה של תופעת הניכור ההורי מתעתעת, ולא ברורה לאנשי המקצוע. אור וקסלר טוען במאמרו כי הדיאדה: הורה מנכר - ילד מנוכר היא למעשה ביטוי לפרוורסיה התייחסותית והתעללות נרקיסיסטית. המנגנונים הנפשיים של התעללות זו לוכדים את הילד המנוכר כזרועות תמנון בשבי הפסיכולוגי בו הוא לכוד. על פניו, התנהגותו של הילד המרחיק את אחד מהוריו מבטאת פיצול, אך בפועל מדובר בניסיון עוצמתי ומשוכלל לשמור על קשר רגשי חי עם שני ההורים, גם עם ההורה המנכר וגם עם ההורה שכלפיו הניכור מופעל. השתתפותו של הילד בניכור ההורי נובעת מצורך עז, טבעי ובריא במהותו, בערך עצמי ובהאדרה נרקיסיסטית. צורך זה מנוצל באופן מעוות על ידי הורה פרוורטי אשר חווה פציעה נרקיסיסטית עזה בעקבות הגירושין. על מנת לסייע לילד המנוכר לטפס מהרשת הסבוכה בה הוא מסוכסך, יש לתת מקום גם לצורך העז שלו בהכרה מצד ההורה המנכר. בהדרגה, יש מקום לסמן בטיפול גם את תחושת האשמה המצפונית ביחס להורה שכלפיו הניכור מופעל ואת הצורך בקשר עמו.
רונית בלום ז"ל הייתה עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית גוף-נפש. כאשר חלתה בסרטן ריאות החלה במסע ההתמודדות שבמהלכו התנסתה בתרומה של הכלים הטיפוליים שבהם האמינה כמטפלת להקלה בסבל ולחיבור לכוחות הפנימיים. בדצמבר 2024 פורסם ב"פסיכולוגיה עברית" מאמרה "חמלה עצמית בימי סרטן", שבו חיברה בין הספרות המקצועית להתנסותה האישית בתרגולי חמלה עצמית מבוססי מיינדפולנס אל מול שיפוטיות כלפי העצמי שמתעוררת דווקא בזמן התמודדות עם מחלה קשה. רונית נפטרה ב-11.7.2025 ואת מאמרה השני, שמפורסם השבוע באתרנו, היא לא הספיקה לסיים. במאמר זה כתבה על היכולת לראות ולקבל את הסביבה כחלק מתהליך הריפוי, על הקושי לתת ולקבל אהבה בזמן המחלה, ועל השימוש במיינדפולנס ובחמלה עצמית כדי להתגבר על הקשיים הללו.
אבחונים פסיכולוגיים הם כלי מרכזי לבירור קשיים רגשיים, יכולות קוגניטיביות ותפקודיות ומיומנויות למידה. לצד תפקידם השגרתי, מאמרו של חיים פינקלמן מציע לראות בהם גם זירה של מפגש בין מערכות שיח שונות ולעיתים מנוגדות: פסיכולוגית, משפטית, רפואית וחינוכית. בעוד השיח הפסיכולוגי מדגיש מורכבות, אינטגרטיביות ותהליכים, מערכות אחרות מבקשות אבחנות חדות והכרעות מעשיות. המאמר בוחן מה מתרחש במפגש זה, ואת המתח בין נאמנות למורכבות הנפשית לבין הדרישה להחלטות חד־משמעיות. בסיומו מוצעות שתי המשגות פסיכואנליטיות (קליין ופרנצי) כעדשה להבנת הדינמיקות הבין־מערכתיות בזירה האבחונית.
ובפסיכובלוגיה
פרופ' עמיה ליבליך כותבת מחשבות שמתבשלות בעודה משתתפת בחודש המיינדפולנס הישראלי –
"ראשית אתייחס לנוכחות. מפתיע לגלות עד כמה התפשטה התופעה. רבים ורבות מהתירפיסטים והמורים, יהודים וערבים, הוסיפו את התירגול במיינדפולנס לארגז הכלים שלהם, הן ביחס למטופלים או לתלמידים, והן לשימוש עצמי שלהם. איך ומדוע זה קרה? תשובתי היא – כי אנחנו חברה הנמצאת במצוקה, והפחתת המתח היא צורך ראשון במעלה לכולנו. מתחים וחרדות, אלימות וסכנות, נמצאים על כל שעל ושעל בחברה הישראלית בהווה. פחדים הקשורים במלחמה, כולל האיום שאינו נגמר מפני התקפה או המשך הלחימה, שוכנים קבוע בלבנו. צער עמוק על אובדנים, ודאגה ליקירים המשרתים בכוחות הביטחון. אלימות גואה סביבנו, ולא רק בחברה הערבית. גם יוקר החיים, המגורים, המיסים הרבים. לאלה נוספים מתחים רגילים של החיים – בעיות במשפחה, בעבודה, בלימודים. אנשים מתפקדים ביום יום כ"פקעת עצבים" ואין כמו הנהיגה בכביש להוכיח זאת".
ד"ר חנה דויד בטור מיוחד בעקבות כתבתו של דני בר און שעסקה במחוננים ובתנאים להצלחה בבגרות בה השתתפה -
"אני מסכימה לחלוטין שחינוך רב-תחומי, או ליתר דיוק, תמיכה במספר עיסוקים של הילד או הילדה, הנער או הנערה – הן באלו הקוגניטיביים והן באחרים – מסייעת במיצוי הפוטנציאל המלא שלהם. יתירה מזו – היא מהווה בסיס חשוב גם בבניית בריאותו הפיזית והנפשית וגם בשביעות הרצון שלו מעצמו. בנוסף, חינוך או תמיכה כאלו מאפשרים תרומה אופטימלית לחברה שבה חי האדם, וזאת לאורך זמן".
משהו / רחל חלפי
אֲנִי מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ
אֲנִי מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ
לְמַשֶּׁהוּ אוֹ כְּלוּם אֲנִי מְחַכָּה
אֲנִי מְחַכָּה מְחַכָּה וְחוֹזֵר חֲלִילָה מְחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ לְמַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי שֶׁיִבְקַע
לְמַשֶּׁהוּ בַּקַּשְׁיוּת שֶׁבַּחוּץ שֶׁתִּשְׁקַע אֲנִי
מְחַכָּה
אֲנִי זוֹרֶקֶת חַכָּה וּמְחַכָּה וְהַמַּיִם
אֵינָם נָעִים גַּם הֵם מְחַכִּים
מְחַכִּים מְחַכִּים אֲנִי וְהַמַּיִם וּשְׁנֵינוּ וְגַם
הָעוֹלָם מְחַכֶּה מְחַכֶּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מְחַכָּה לוֹ
עוֹמֵד וּמְחַכֶּה בַּפִּנָּה
אֵינוֹ מִתְגַּלֶּה
לְרֶגַע מֵצִיץ צוֹעֵק קוּקוּ
וְשׁוּב מִתְחַבֵּא מְחַכֶּה
וַאֲנִי נֶאֱמָנָה עַד כְּלוֹת
מְחַכָּה מְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי
מְחַכָּה לוֹ עַד כְּלוֹת
וְהוּא מְחַכֶּה מִצִּדּוֹ מְחַכֶּה
וַאֲנִי מְחַכָּה מְחַכָּה
עַד בּוֹשׁ
Photo by Dubhe Zhang on Unsplash
