אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה
עלון פסיכולוגיה עברית | 25/1/2026 | הרשמו כמנויים
הכותרות באתרי החדשות מספרות על נושאת מטוסים, טייסות ומשחתות שמתקרבות לאיראן. במילים אחרות זועקות הכותרות – כולכם ממתינים? אתם כבר דרוכים? אין לדעת מה יקרה ומתי, אבל בבקשה מכם, היו ערוכים. ודרוכים – כבר אמרנו? בשנים האחרונות הורגלנו לדריכויות שונות ומשונות. לפעמים אפשר להרגיש שמשהו בקפיץ הדריכות נשחק מרוב מתיחה, ובתקופות אחרות, זה נחווה לגמרי להפך – הקפיץ מתוח עד לקצה מרוב שחיקה. וכעת, כן, גם כעת, אנחנו מחכים. חיים את חיי היום יום שלנו, קמים לעוד שבוע עבודה, חוזרים בהמשך היום לחיק המשפחה, מדברים עם הילדים, מכינים חביתה. ומחכים. אם יקרה, כשיקרה. מה יקרה? מחכים. מה הציפיה הדרוכה – מתוחה או רפויה – עושה לנפשנו? לנפשות מטופלנו? באיזה אופן היא מגרדת ומערערת משהו מההחזקה הנפשית של השגרה?
וביניים, בעודנו ממתינים, התפרסמו באתרנו מאמרים מקצועיים נהדרים:
משה אלון שואל ועונה - 'מי מפחד מעבודה מערכתית? הפסיכולוג החינוכי'. העבודה המערכתית נחשבת, לצד הפסיכותרפיה הייחודית והדיאגנוסטיקה, לאחד משלושת עמודי התווך של הפסיכולוגיה החינוכית. מאמרו של אלון בוחן האם אכן מושקעים בה בפועל זמן ומשאבים הולמים. מתוך ניסיון רב־שנים טוען המחבר כי חרף ההצהרות של שפ"י, הנהלות השפ"ח ודרישות ההכשרה, היקף ההתערבויות המערכתיות מצומצם. נסקרות התיאוריות שעליהן נשענים הפסיכולוגים החינוכיים בתחום, תוך הדגשת היעדר תיאוריה מערכתית ייחודית לשדה. עיקר הדיון מוקדש לדפוסי ההימנעות מעבודה מערכתית – הנובעים מחשש, חרדה ותחושת אי־מסוגלות מצד פסיכולוגים, ומפחד מחשיפה ושינוי מצד מנהלי בתי־ספר – ולהשלכותיהם על מערכת החינוך. שבע דוגמאות של התערבויות מערכתיות מדגימות את תרומתן הפוטנציאלית. המאמר נחתם בקריאה לפתיחת דיון מקצועי ולהמשך פיתוח תאורטי ויישומי של התחום.
מאמרה של דניאלה בסיס מציג מחקר פנומנולוגי במרכז יום לקשיש, שבחן סדנת אלתור תיאטרוני בזמן מלחמת „חרבות ברזל“. ההתערבות כללה 16 מפגשים ונסמכה על תצפיות אתנוגרפיות וראיונות עומק עם 14 משתתפים בני 75–90. הממצאים מצביעים על כך שהקבוצה שימשה מקור יציב של שייכות, תמיכה ועזרה הדדית, ואפשרה ביטוי של פחד, זעם ובדידות לצד חוויה של משחקיות, הומור והנאה. חוויית האלתור סייעה בהתמודדות עם אי־ודאות, חיזקה גמישות ויצירתיות, ותרמה לחוסן אישי וחברתי בתקופת המלחמה. המאמר מציע לראות באלתור התיאטרוני משאב טיפולי משמעותי בעבודה עם זקנים במצבי דחק מתמשכים.
מונח תסמונת טראומה דתית (RTS) נטבע ע"י הפסיכולוגית Winell Marlene (2011) והוא מבוסס על ההגדרה של פוסט טראומה מורכבת (CPTSD). המונח מתמקד באופייה המיוחד של פגיעה הנעשית במסגרת אמונות ומעשים של ממסד דתי שנטוע בקהילה ובמשפחות של הנפגעות. בקהילות יהודיות אורתודוכסיות מתקיים 'טקס' לא ממוסד בו הילדות נשלחות, בראשית ההתבגרות, מ'עזרת גברים' ל'עזרת נשים'. במאמר מתייחסת רוחמה וייס לטקסטים שנכתבו על ידי מי שסימנו טקס זה כאירוע מכונן בחייהן, נפגעו ממנו, החליטו לצאת נגדו ומצאו כוח ודרך לעשות זאת, כשהיא בודקת את היחס בין תיאורי הטקס למאפייני RTS בסיום מתייחסת הכותבת לדילמת הקשר בין פסיכותרפיה לערכי הקהילה.
ובמדור הספרים תפגשו את ספרה של רונית אדיב בלנרו, 'עיניים גדולות זה לא טוב' - בוקר-צהריים-ערב-לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורסת את רגעי היום-יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו-זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם – מרחב החיים של החינוך המשותף, צורת גידול גדושה באהבה, דאגה ורצון להיטיב, אך בהיותה צורת גידול שלא כדרך הטבע טמנה זרעי פורענות.
מרפסת / שולמית אפפל
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה לֹא כִּי הוּא רַע יוֹתֵר אוֹ טוֹב כָּל כָּךְ
אֲנִי רַק עוֹמֶדֶת וּמְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ עִם הַפָּנִים לַפְּרָחִים בָּעֲצִיצִים שֶׁשָּׁתַלְתִּי
וְהַשָּׁמַיִם יֵשׁ לוֹמַר יָפִים מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי
תַּגִּיד, אֵין לְךָ זְמַן לָבוֹא
לְהַצִּיל אוֹתִי
Photo by Artur Aleksanian on Unsplash
