על התנועה שבין המילים להיעדרן
עלון פסיכולוגיה עברית | 1/11/2015 | הרשמו כמנויים
כיצד מתהווה הדיבור? איך מתוך התפר הדק שבין היחיד לחברה נוצרות מילים? הקשרים הסבוכים בין התפתחות השפה להתפחות הפרט עומדים במרכזו של הפרק הרביעי בסדרה של יואב יגאל פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - הולדת היחיד מתוך הקבוצה והמשפחה. במאמרו ממשיך יגאל להתחקות אחר התפתחותם ההדדית של החברה והיחיד, הפעם תוך דגש על השדה התרבותי הפרדוקסלי בו מתפתח היחיד. התרבות, ובתוכה בעיקר השפה, מהווה מחד את המרחב בו מתאפשר לפרט לבטא את כישוריו ברשות הכלל, ומאידך היא זו שמגבילה ומרסנת את אפשרות הביטוי שלו. שני התפקידים הסותרים הללו מייצרים קונפליקט שהוא גם תוך-נפשי, גם בין-אישי וגם תרבותי.
בעוד הפסיכואנליזה מתמקדת בשפה ובדיבור להבנת הקונפליקטים התוך-אישיים והבין-אישייים ולהתמודדות איתם, בגישת הפסיכותרפיה הגופנית ניתן לעבוד גם עם מה שלא מדובר עוד. בסקירתה של דנה אייל ליום העיון של בית הספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית התייחסותית - מגוף פרטי לגוף משותף: על נפרדות, סימביוזה והיכולת להיות ביחד, מתוארות צורות שונות של תקשורת עם הגוף ודרך הגוף להתמודדות עם כאב נפשי. השאלה איך ניתן לתאר במילים חוויות לא-מילוליות העסיקו גם את רויטל איתן, מחברת הספר "איילה עפה". בספר מסופרת פיסת מציאות חשופה מחייהן של שלוש דמויות - איילה, אחיה ואמה - שבמרכזה התחושות רבות העוצמה שבין המילים, כאשר אלו אינן בנמצא. בפרק מתוך הספר שעלה לאתר, ניתן להתוודע לשפה הכלכך מוחשית, נוגעת ומלאת דמיון, שנוצרה כדי להמחיש את היעדרן של מילים.
לעתים, גם כשהמילים נוכחות, הן יותר מכסות ממגלות, והשאלה העומדת על הפרק היא לא אם ניתן להשתמש במילים, אלא איך להשתמש בהן כך שיהיו חיות ומלאות משמעות. בנושא זה מומלץ לקרוא את מחשבותיה של ניצה ירום על הבעייתיות שבשימוש "טכני" ב"חשיפה העצמית" של המטפל, שמציעה הגישה ההתייחסותית. לדעתה, חשיפה עצמית שמאפשרת שיח טיפולי אמין בין המטפל למטופל אינה שאלה של מינון, אלא של כנות ואותנטיות ובעיקר של מוכנות המטפל לבדוק את תחושותיו ולהעלות אותן לדיון כן. במצבים בהם פתיחות כזו ובדיקה עצמית של המטפל אינן מתאפשרות, הדיבור הופך יותר מרחיק ממקרב ואינו מחליף בכך את העמימות שבה נקטו מטפלים לפני התפתחות הגישה ההתייחסותית. אתגר השימוש החי והאותנטי במילים קיים גם בכתיבה ולא רק בדיבור - בעקבות ההוצאת המהדורה השנייה לספרה האוטוביוגרפי, משתפת רות נצר בחוויית הכתיבה האישית-היסטורית, שנעה בין תיעוד התרחשויות החיים לבין יצירתן, ומתארת את שורשי כתיבה זו אצלה ואת הפירות שכבר הניבה עבורה ועבור קוראיה.
"היום כבר ברור, כדי להיות לידנו היש צריך מילים וכדי שנהיה לידו עלינו למחוק אותן. ואין לקצר את הדרך בין שתי התנועות." (ישראל אלירז, מתוך "הלא ייאמן פשוט ישנו")
