בלוגים | עלון פסיכולוגיה עברית

מָחָר, כְּשֶׁתְּגָרְדוּ שַּׁעֲוָה מֵהַשֻּׁלְחָן וְתַחֲזִירוּ אֶת הַחֲנֻכִּיָּה לְמַדַּף הָעֶלְיוֹן

עלון פסיכולוגיה עברית | 21/12/2025 | הרשמו כמנויים

מָחָר, כְּשֶׁתְּגָרְדוּ שַּׁעֲוָה מֵהַשֻּׁלְחָן 1

הנה, הוא חומק עובר, הנס הקטן של חג החנוכה. מדי ערב – משהו נדלק, מדי שניים או שלושה – אנחנו נפגשים עם משפחה, חברים, שכנים, עם יקירנו בתוך הבית פנימה, מדליקים, שרים אולי, נוגסים בבצק מתוק. הערב זה תם. חזרה לימים בלי נרות, להמשך שגרה שעוד לא שגורה על פינו ולבבנו, כבר שנתיים וחודשיים ועוד קצת. ומה קורה ביום שאחרי? ביום שאחרי התכנסות, ביום שאחרי המפגש המואר, מה קורה בתום החג? יש מי שנותר לבד, ומי ששב לאבלו, שבין כה ליווה אותו, והיה פה, היה פה. בימים ההם בזמן הזה – קוד הנס וההצלה הוא גם קוד השבר והטראומה – מה שהיה שב וחוזר, מופיע ובוער – עד לחורף הבא.

השבוע באתרנו מאמרים חדשים בנושאים מגוונים – על הימים האלה ועל ימים אחרים:

מאמרם של ד"ר ג'וליה גוזמן ותומר פורן, עוסק במחיר הרגשי והמקצועי שמשלמות יחידות בצה"ל העוסקות בחטופים, חללים ושבים, וחשופות לאורך זמן למראות, חומרים ואירועי קיצון אנושיים. מתוארות השלכות של טראומטיזציה משנית, תשישות חמלה ופציעה מוסרית, לצד תחושת שליחות עמוקה. המאמר מדגיש את חשיבות "סגירת המעגל" באמצעות מפגשי עיבוד מובנים, ליווי מקצועי ארוך טווח, טקסים רשמיים ולא־רשמיים, והכרה מוסדית בחוויות המשרתים. מוצע לאמץ מודלים מבצעיים־רגשיים (כגון Debriefing, ACT וטיפול מותאם־טראומה), בלשון ובקודים המתאימים לתרבות הצבאית, כדי לאפשר לגיטימציה לרגשות, חיזוק חוסן אישי ויחידתי והחזרה בטוחה ומקצועית יותר לשגרה.

ב־16 באוקטובר 2025 נסחף כריש לווייתן לחופי עזה ונשחט שם. מאמרה של ד"ר הגר חג'ג' ברגר מציע לראות באירוע מקרה גבול החושף "קריסה סימבולית כפולה" במעגל הדדי: במישור החיצוני, מצור ממושך והרעה מרחבית פירקו את המבנים החברתיים-טקסיים הדרושים ליצירת משמעות; במישור הפנימי, טראומה כרונית כילתה את יכולות ההכלה, הסימבוליזציה והעיבוד של הנפש הקולקטיבית. כך נותר הלווייתן, יצור רווי מיתוסים, כגוף בשר גולמי נטול אפשרות טרנספורמטיבית. המאמר מדגים כיצד המשוב בין שתי הקריסות יוצר מלכוד קיומי, וכיצד תנאים אלה משקפים לא רק את התפוררות המרחב הנפשי-תרבותי בעזה, אלא גם שחיקה סימבולית בחברה הישראלית, הנדרשת לאחריות אתית-פוליטית לשבירת המעגל.

- פרסומת -

הכשרה להנחיית דיאלוג מוזיקלי
בואו ללמוד כיצד להשתמש במוזיקה גגלי לדיאלוג והקשבה בין קבוצות קונפליקט.

מאמרה של שרון דרייפוס-חנן מאיר את חוויית האובדן והאבל של מורות ומורים שאיבדו תלמידים לשעבר במלחמה, וממקם אותה על הציר שבין האישי למקצועי. הוא מבקש לחשוף את מימד ה"אבל הלא־מוכר" בקרב אנשי החינוך בישראל, ולבחון את השפעת האובדן על קשריו של המורה עם תלמידיו בהווה, על תפיסתו וזהותו המקצועית, וכן על המשמעות הניתנת לחינוך ולהוראה לאחריו. המאמר מציע מסגרת של ""אתיקה של דאגה"" להכרה, לתיקוף ולתמיכה, שתאפשר למורות ולמורים להמשיך למלא את תפקידם החיוני בחברה הישראלית ולסייע בשמירה על חוסנה של מערכת החינוך.

בתיאוריות הפסיכואנליטיות הקלאסיות, הטענה הרווחת היא שזהות מגדרית חד מימדית ובינארית נחשבת להישג התפתחותי. כך, הבן או הבת נתפסים כמי שעברו את השלב האדיפלי בהצלחה אם ההזדהות שלהם עם הקטגוריה שאליה נולדו היא חזקה דיה. דפנה גרינר כותבת על המתח בין אלה האחרונות לתיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות ונקודות מבט חברתיות ותרבותיות מתעמתות עם תפיסה זאת, ומהן ניתן ללמוד שתנועה גמישה בין המגדרים היא זו שמייצגת הישג התפתחותי בתחום המגדרי.

במדור הספרים - בנשמתי - זהבה אסייג – "ספר השירה בנשמתי מסכם מסע של למעלה מעשור מחיי. הוא מכיל אוסף של שירים שכתבתי מתחילת שנות העשרים שלי, עוד בהיותי סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ועד לימים אלו, שבהם אני אימא לילדה בת שלוש וחצי ועובדת בתור פסיכולוגית חינוכית".

ובפסיכובלוגיה – ד"ר מרים אבנרי הכהן בתאור מקרה מעניין -

"אופיר הקדים ברבע שעה לפגישתנו הראשונה ונראה שלא העלה על דעתו את האפשרות להמתין לזמן המיועד. הוא נכנס בסערה מתנשף וקצר רוח וניגש ישר לעניין: "תראי, מה שאני צריך זה שילוב כזה בין פסיכולוגית לבין מורה רוחנית וקאוצ'רית". כמה חבל שהוא שכח להזכיר את הפרט השולי הזה בשיחתנו הטלפונית, כי מיד הייתי אומרת לו – תשכח מזה, הגעת למקום הלא נכון. אבל אופיר לא מחכה לתגובתי ושועט קדימה: "אני קורא המון ספרי העצמה ומודעות, יודע שהכל מתחיל בראש שלנו" הוא טופח בעצבנות עם האצבע על הרקה "אם רק נדמיין ונאמין - הכל אפשרי. אגב, בגלל זה הגעתי אליך – קראתי את הספר שלך על האוצר מתחת לגשר, אז אני יודע שתביני אותי כי אנחנו משדרים באותו תדר".

ורות נצר על הצייר יוסי מרק –

"אני כותבת עכשו על התערוכה-ספר של יוסי מרק – 'בקר טוב אמא', שהסתיימה זה עתה, דצמבר 2025, במוזיאון תל-אביב: מרק הוא אמן רישום-ציור מופלא. התערוכה רובה ככולה מוקדשת לציורי האם ההולכת ומזדקנת ושוקעת, לקראת סופה. איכות הציור הריאליסטי מייצרת טרנספורמציה באם האישית שמכילה בה את האם הגדולה. יש משוקעות אינטימית עמוקה באם. מעבר לחמלה ולאהבה ולעצב על האובדן הצפוי, יש כאן שייכות עמוקה. הבן שלא נפרד מהאם מעולם ונאחז בה לקראת היעלמותה. בחלק מהציורים האם מצוירת בשולי הדף למטה, כאילו היא בתהליך גלישה כלפי מטה, אל עולם השאול שמושך אותה למטה"

הנר התשיעי / ליטל קפלן

מָחָר, כְּשֶׁתְּגָרְדוּ שַּׁעֲוָה מֵהַשֻּׁלְחָן
וְתַחֲזִירוּ אֶת הַחֲנֻכִּיָּה לְמַדַּף הָעֶלְיוֹן,
אֲנַחְנוּ נַדְלִיק אֶת הַנֵּר הַתְּשִׁיעִי.
למחרת, כְּשֶׁשּׁוּב לֹא תָּשִׂימוּ לֵב
כַּמָּה מֻקְדָּם מַחֲשִׁיךְ,
נַבְעִיר גם עֲשִׂירִי.

לָכֶם, שְׂבֵעֵי הַנִּסִּים,
מַסְפִּיקִים שְׁמוֹנָה יָמִים,
אֲנַחְנוּ, רְעֵבִים מִדַּי,
וְלֹא אִכְפַּת לָנוּ אִם
עוֹד נוֹתַר בַּכַּד שֶׁמֶן.

אֲנַחְנוּ עֲרוּכִים לִשְׂרֹף הַכֹּל:
דַּפֵּי יוֹמָן, דַּפֵּי בֹּקֶר, סְפָרִים שֶׁקָּרָאנוּ
בְּעוֹד לַיְלָה מַחְנִיק בַּחֶדֶר,
מנסים לְסַפֵּר סִפּוּר אַחֵר.
מִכְתָּבִים שֶׁכָּתְבוּ לָנוּ אֲהוּבִים
עַתִּיקִים וּתְמִירִים, מִכְתָּבִים
שֶׁכָּתַבְנוּ אֲנַחְנוּ לָהֶם
וְלֹא יָכֹלְנוּ לִשְׁלֹחַ
רק לִקְרֹא שׁוּב ושוב
עַד שֶׁשּׁוּב לֹא נִרְדַּמְנוּ.

אִם צָרִיךְ, נִשְׂרֹף גַּם סוֹדוֹת
שֶׁשָּׁמַרְנוּ עַד שֶׁהִכְחִילוּ, תִּקְווֹת יְבֵשׁוֹת
שֶׁסָּחַבְנוּ עַל גַּב, שָׁנִים אֲרֻכּוֹת,
חֲלוֹמוֹת שֶׁבְּקֹשִׁי הֶחֱזִיקוּ רֹאשָׁם
מֵעַל מֵי הַנָּהָר שֶׁהוּא יָמֵינוּ
הַנִּשְׁטָפִים בזרם.

נֵאָלֵץ לְהַרְחִיק אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָרְטוּבִים.
הַכֹּל רָטֹב אֶצְלֵנוּ. אִם צָרִיךְ,
נִשְׂרֹף גַּם אֶת הַמַּיִם.

אוֹתָנוּ עַל בּיתֵינוּ
שֶׁלֹּא הִצְלַחְנוּ לִבְנוֹת
נַעֲלֶה בְּלֶהָבוֹת.
בְּשֵׁם הַנֵּר הָאֶחָד עָשָׂר,
הַשְּׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה,
הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים,

עֶרֶב עֶרֶב,
לֹא נַפְסִיק לְהַדְלִיק, לְהַחֲזִיק
אֶת הַנֵּס הַנִּמְלָט בַּחיים, בַּצַּוָּאר
בִּמְבֻשָׁיו, אִם צָרִיךְ.
עַד שֶׁנּוּכַל לְבַשֵּׂר, בְּלִי לְשַׁקֵּר:
נֵּס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.