בעל החלומות
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 15/12/2025 | הרשמו כמנויים
אופיר הקדים ברבע שעה לפגישתנו הראשונה ונראה שלא העלה על דעתו את האפשרות להמתין לזמן המיועד. הוא נכנס בסערה מתנשף וקצר רוח וניגש ישר לעניין: "תראי, מה שאני צריך זה שילוב כזה בין פסיכולוגית לבין מורה רוחנית וקאוצ'רית". כמה חבל שהוא שכח להזכיר את הפרט השולי הזה בשיחתנו הטלפונית, כי מיד הייתי אומרת לו – תשכח מזה, הגעת למקום הלא נכון. אבל אופיר לא מחכה לתגובתי ושועט קדימה: "אני קורא המון ספרי העצמה ומודעות, יודע שהכל מתחיל בראש שלנו" הוא טופח בעצבנות עם האצבע על הרקה "אם רק נדמיין ונאמין - הכל אפשרי. אגב, בגלל זה הגעתי אליך – קראתי את הספר שלך על האוצר מתחת לגשר, אז אני יודע שתביני אותי כי אנחנו משדרים באותו תדר".
אופיר מתמתח לרגע ואז שועט קדימה כאילו מישהו רודף אחריו: "אני חי ונושם תקשורת ופוליטיקה מגיל צעיר, תמיד ידעתי שיום אחד יהיו לי מאות אלפי עוקבים ברשתות, אופיע במהדורות הכי חשובות, חלק יעופו עלי וחלק ישתגעו מעצבים אבל יקראו בסקרנות כל ציוץ שלי. אף אחד לא יישאר אדיש. האמנתי שהפריצה הגדולה תהיה בתחילת שנות העשרים לחיי. אבל עוד שנה עוברת ועוד אחת, ואני אמנם בתקשורת, אבל לא זיהית מי אני כששמעת את השם שלי, נכון? זה בדיוק העניין! עוד שלושה חודשים אני בן 29 וזהו, גיל 30 מאיים באופק".
אופיר נאנח לרגע, מחייך חיוך מאולץ ומייד חוזר לדבר במהירות. הוא רהוט, אינטליגנטי וקצר רוח: "מגיל אפס כולם אומרים לי שהלשון שלי חדה, שאני יוצא דופן, כריזמטי, מרתק. בצבא שירתתי בדובר צה"ל. יצרתי קשרים, רקמתי חלומות. על המקרר יש לי מגנט עם המשפט "דמיין את זה - והיקום יסדר את השאר". מכירה את "הסוד"? קראתי ונשביתי. אני עובד ממש by the book. את יודעת מה אומרים על הכוח של הדמיון – אם אתה רוצה שמשהו יתממש, דמיין אותו לפרטי פרטים, כך הוא יהפוך לחזון, יקרום עור וגידים".
אופיר בודק שוב ושוב את השעון, רוצה לוודא שנשאר לנו זמן: "אז מה הבעיה, את בטח שואלת את עצמך. הבעיה היא שהמציאות לא מתקדמת בקצב שלי. זה נכון שיש הישגים מסוימים, אבל אני לא איזה חלש אופי שחוגג פרסי ניחומים. אחגוג כשאגיע לטופ. למרות שאני עובד על סטרואידים, כשאני חושב על גיל 30 שמתקרב, אני חושש שזה הולך להיות החלום ושברו. ואז אני נוזף בעצמי: אופיר, די עם מחשבות מגבילות, תחזור לוַיְיבּ חיובי".
אופיר בקושי נושם בין משפט למשפט. על אף מזג האויר החורפי והקריר הוא נוטף זיעה ומוריד את הסוודר האופנתי שהוא לובש. אני פותחת את החלון לרווחה ושואלת אותו על קשרים קרובים, זוגיות.
הוא מגלגל עיניים." עזבי, אני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו להיקשר רומנטית. כל האנרגיה שלי צריכה ללכת לפריצה. אני יוצר קשרים רק עם מי שיכול לקדם אותי."
היססתי לרגע ושאלתי: "ומה קורה בלילות, בשבתות, בחגים, כשאין פריצה ואין חברים?"
אופיר שותק. מסתכל על הרצפה. "בואי נדלג על זה. אני לא בעניין של להחליש את עצמי".
ליבי נחמץ עליו. כשיצא ממני בסיום הפגישה הראשונה קיוויתי שיחד נצליח לאזן מעט את השאפתנות העזה הפועמת בקרבו: מצד אחד נדאג שהיא לא תשעבד אותו ומצד שני ניזהר לא לדכא אותה. קיוויתי שנעבוד על קבלה של המתח שבין השאיפות למציאות ונדייק את השימוש שהוא עושה בדמיון.
מדרגות קטנות זה לעכברים, אני נמר
פגישתנו הבאה התנהלה בצורה דומה למדי: שיטפון של מילים מצד אופיר, דיבור מהיר, עצבני וחסר מנוחה. ניסיתי להקשיב בסבלנות ולגלות את הסדקים שדרכם אוכל להועיל לו.
"נמאס לי! אני מדמיין הופעה באולפן, ראיונות, טוקבקים... ואז מקבל הצעה לכתוב טור אקטואליה באתר מגזרי סוג ב'. זה מרגיש כמו עלבון. אני רוצה את קדמת הבמה – לא פירורים."
"אבל אולי כל במה קטנה היא מדרגה בדרך?"
אופיר הרים את קולו. "אני לא בנוי למדרגות! מדרגות קטנות זה לעכברים, אני נמר. מה אעשה עם עוד מדרגה? זה רק מזכיר לי כמה אני רחוק."
"ואם תגיע לגיל 30 והפריצה טרם תגיע, מה זה אומר עליך?" שאלתי.
אופיר מתבונן בי באכזבה. "במקום לחזק אותי, את מחלישה. אני לא מתכוון לענות לך על השאלה הזו, כי זה אומר לטבוע באמונות מגבילות. כל העניין הוא לדמיין שתהיה פריצה עד גיל 30, ולעזור לחזון להתממש".
עוד פגישה ועוד אחת - האנרגיה של אופיר סוחפת, אך קשה מאוד לנהל איתו דיאלוג. אני מרגישה שהוא כל הזמן מצנזר אותי, ישנם דברים רבים מדי שאסור לי לשאול או לומר. ככל שאני מתוודעת יותר ויותר לעולמו הפנימי, עולות בי מילותיו של שלמה המלך: "תוחלת ממושכה מחלת לב":[i] אדם שמצפה ומקווה כל כך שחלומו יתממש והדבר מתעכב מלקרות, ליבו נשבר בקרבו. אופיר מדמיין בגדול, וכל מה שאינו מתגשם כפי שציפה – מוציא לו את הרוח מהמפרשים. הוא מותש וחסר סבלנות, יכולתו לשאת אי נוחות וכישלונות מתפוגגת ומנגד הוא אינו יודע לחגוג הצלחות קטנות בדרך. על כל זה מנצחת משטרת מחשבות אימתנית מבית "הסוד" שמתגוררת בתוכו ומזהירה: 'אתה חייב להיות בתדר הנכון כדי שזה יקרה'.
המפגש עם אופיר גרם לי להרהר באחת הדמויות המקראיות האהובות עלי – יוסף, הנער בעל החלומות, שראה את עצמו בדמיונו כשליט רב עוצמה. לא רק שחלומותיו התעכבו מלהתממש, אלא שבדרכו אליהם עבר מסע מטלטל של נפילה תהומית: הושלך לבור על ידי אחיו, נמכר לעבדות, ולבסוף מצא עצמו בבית הסוהר המצרי לאחר עלילת שווא שטפלה עליו אשת פוטיפר. רצף האירועים המטלטל הזה יכול היה לגדוע כל תקווה. אך התורה מעידה: "ויהי יוסף איש מצליח". גם בבור, גם בבית פוטיפר, גם בחשכת הכלא. בכל מקום אליו הגיע, הצליח יוסף לשמור על חלומותיו מבלי להיות שבוי בהם. יוסף לא איבד את חלומותיו, אך גם לא כבל אותם ללוח זמנים, והבין שהדרך להגשמתם עשויה להיות ארוכה ומפותלת.
אולם בעולם החומרי, ההישגי וקצר הרוח שבו אנו חיים, כמעט הכל נמדד בלוחות זמנים ותאריכי יעד. זו משימה לא פשוטה לשמור על החלום מבלי להיות שבויים בו, לדמיין עתיד בלי לכפות עליו תאריך יעד, למצוא כמו יוסף את היכולת להיות "איש מצליח" בכל מצב.
מים או שמפניה?
בפגישתנו השישית הייתה לי תחושה שסוף סוף מתרחשת פריצת דרך. זה קרה כשאופיר נכנס מותש, התיישב בכבדות על הכורסה והפעם לא היה שיטפון של מילים - רק מבט עייף ושתיקה.
"את יודעת מה הבעיה שלי?" אמר לבסוף באנחה "אני קם בבוקר, עושה את העבודה המנטלית שלי, מדמיין את עצמי על המסך, מדמיין את הטוויטים שלי רועמים ו... זה נותן לי אנרגיה מטורפת. אבל שעה אחר כך אני חוזר למחשב, שולח עוד מיילים, עוד פניות, וזה מרגיש כמו טחנת רוח. שום דבר לא זז. אני שואל את עצמי – אז בשביל מה כל זה?"
המתנתי רגע, חושבת איך לא לעורר בו התנגדות. "אז אתה אומר שהדמיון נותן לך כוח, אבל גם מתיש אותך?"
הוא חשב. "יכול להיות, לא יודע. זה כמו... כמו לשתות משקה אנרגיה. בום! איזה כוח והתלהבות. אבל אחרי שעתיים – התרסקות."
הוא הביט בי, מופתע מהדימוי שיצא ממנו.
שאלתי: "ואיך היית רוצה שהדמיון יעבוד בשבילך? אם הוא היה משקה – איזה משקה היית רוצה שהוא יהיה?"
"מים. פשוט מים צלולים. בלי קפאין, בלי סוכר. משהו שאפשר לסמוך עליו, שממשיך להרוות אותך לאורך זמן."
התרגשתי מהדימוי שאופיר בחר. חשתי שמתפתחת בקרבו יכולת להסתכל על עצמו מבחוץ, להתבונן במה שקורה לו. ביקשתי שימשיך לחשוב על כך במהלך השבוע.
אך מסתבר שזו הייתה פגישתנו האחרונה: לאחר כמה ימים הוא סיים את הטיפול בהודעה קצרה: "היי מרים, חשבתי על זה. אני לא מהאנשים ששותים מים, ולא מוכן להתרגל לשתות מים. אני רוצה ללגום שמפניה בבוקר ובערב, בלי שום הגבלה. הייתי בטוח שתחזקי אותי, אבל התאכזבתי. אני צריך מישהו שיאמין בי ובחלומות שלי עד הסוף, ויעזור לי לדחוף בכל הכוח. את בן אדם טוב אבל את לא בתדר הנכון".
דאגתי לאופיר והצטערתי על קטיעת הטיפול. הבנתי שהקשב שהפניתי כלפיו לא היה נקי. נחפזתי לשתף אותו במה שזיהיתי אצלו כדפוסים של הכשלה עצמית, לא הייתי רגישה מספיק להבין שהוא עדיין אינו בשל לאיתגור של רעיונות שתמכו בו לאורך השנים. אפשר שאם הייתי עושה בעצמי את מה שכל כך רציתי שהוא יעשה – כלומר מתאזרת בסבלנות - היינו מצליחים לעבוד יחד לאורך זמן. הייתי צריכה לשתוק יותר ולדבר פחות, לתת לו להגיע לתובנות בכוחות עצמו. נדמה לי שחלק ממה שהקשה עלי לעשות את כל זה הוא אמביוולנטיות שאני חשה ביחס לרעיונות כמו "הסוד".
האם הדמיון הוא ג'יני כל יכול?
בשנת 2006 יצא לאקרנים הסרט שובר הקופות "הסוד", ובעקבותיו כתבה רונדה בירן את הספר "הסוד" שהפך לרב מכר עולמי. הספר והסרט מציגים את רעיון "חוק המשיכה", הטוען כי אם אנו חושבים ומדמיינים בעיני רוחנו דבר מסוים, אנו בעצם יוצרים אותו ובזכות כך נזכה לראותו מתממש בחיינו.
אחת המטאפורות שבה נעשה שימוש בסרט היא סיפורו של אלאדין, אשר מצא מנורה קסומה ממנה הגיח ג'יני שאמר את המשפט המפורסם: "משאלתך היא פקודתי" (Your wish is my command). על פי "הסוד", הג'יני הוא מטפורה לקשר בין תודעת האדם לשפע הקיים ביקום: המחשבות שלנו נושאות תדר מסוים ועובדות כמו 'מגנט', כלומר מושכות אליהן דברים בעלי תדר דומה: מה שהאדם חושב ומדמיין 'משוגר' לרחבי היקום וחוזר אליו כמו בומרנג - כדבר מציאותי. סביב רעיונות אלו התפתחה תעשייה שלמה המדגישה את המסר שבאמצעות דמיון חיובי ואמונה עיקשת, נוכל להגשים כל חלום.
זה נשמע נהדר, סוחף ומעורר מוטיבציה, אך הצגת הדמיון כמשאב כל-יכול טומנת בחובה סכנות שונות. ראשית היא עלולה להגביר חשיבה משאלתית - נטייה להעריך את המציאות לא על סמך עובדות, אלא על בסיס משאלות לבנו. אצל אופיר למשל, חשיבה כזו הובילה להתעלמות מאיתותים רלוונטיים במציאות ולקושי בהתאמת החלומות לאפשרויות הממשיות. במקום ללמוד מניסיון ולהתאים את תוכניותיו למציאות המשתנה, הוא היה נוקשה מאוד בניהול הקריירה שלו.
סכנה נוספת נוגעת לדימוי העצמי. מה קורה כשהאדם פועל לפי כללי "הסוד" אך נכשל? כשהוא חולה ואינו מצליח להירפא, כשהוא נבגד, בודד, מפוטר, מרושש כלכלית, עושה הכל 'לפי כללי הסוד' אך אינו מצליח? האם הרווקה המבוגרת שאינה מצליחה למצוא בן זוג 'נכשלת' בשל האמונות המגבילות שלה או ה'מגנט' המשובש? כשהדמיון נתפס כמפתח כל-יכול להצלחה, כל פער בין החלום למציאות עלול להיחוות ככישלון ולעורר אשמה. התוצאה יכולה להיות התרחקות מפעולה יעילה - במקום להתמודד עם אתגרים ולחתור לשינוי, אנו עלולים להסתפק בדמיונות על מציאות אחרת, להתבוסס באשמה ולהתעלם מהמגבלות האובייקטיביות ומהגורמים שאינם בשליטתנו.
האם אפשר להבין את הסוד?
שנים רבות בטרם הגיח לעולם "הסוד", מסורות דתיות ורוחניות שונות, וביניהן היהדות, התייחסו לכוחם של המחשבה והדמיון. בספר הזוהר נכתב כי: "אם אדם מאיר פניו כאן למטה - מאירים לו פנים מלמעלה".[ii] הרבי מלובביץ' מפרש את דברי הזוהר ומסביר כי שמחתו של האדם מושכת עליו מלמעלה שמחה נוספת, ודרך פעולתו בעולם התחתון הוא יכול למשוך לחייו ברכות מעולמות עליונים.[iii]
בסוף ימיו של האדמו”ר הזקן, כאשר ברח עם פמלייתו מצבא נפוליאון, חלש ותשוש מטלטולי הדרך, השרה המצב על הסובבים הלך רוח של עצבות וייאוש. נכדו (מי שיהיה לימים האדמו"ר הצמח צדק) שהה אף הוא באותו מסע נדודים מפרך ונעמד להתפלל ערבית מתוך ניגון נוגה של עצבות. האדמו”ר הזקן המתין שיסיים את תפילתו והוכיחו על כך: [iv]
מקובלני שכפי שהאדם מתנהג בעולם כך מתנהגים איתו גם מלמעלה, ולכן אם הוא נמצא במצב רוח של עצבות הרי זה משפיע עליו ג”כ מלמעלה, וכך גם להיפך.
משפט זה, שנאמר בסיום תפילתו האחרונה של האדמו”ר הזקן, משמש כצוהר להבנת שיטתו: הלך רוחו של האדם הוא כוח יוצר בעולם, ובידו לחולל שינוי ולמשוך טוב או לא-טוב מלמעלה.
"הסוד" ובני דמותו אמנם מהדהדים רעיונות יהודיים, אך נדמה לי שקיימים ביניהם הבדלים מהותיים: ראשית, בעוד שהתפיסה היהודית רואה בכוח התודעה סגולה המתקיימת בתוך מגבלות היותנו בני אנוש, השיח הניו-אייג'י נוטה להציג אותה ככוח-על שבעזרתו כל ילוד אישה יכול להפוך לסופרמן, אם רק ירצה מספיק חזק ויעשה את 'הדברים הנכונים'. בניגוד לכך, התפיסה היהודית ביחס ל-"אין דבר העומד בפני הרצון" אינה גורסת שהרצון האנושי הוא כל יכול, אלא לכך שרק הרצון העליון – רצונו של הקב"ה, הוא זה שאין דבר העומד בפניו. חפצי ליבנו, בני האנוש, לא תמיד יכולים להתממש, גם אם נרצה ונדמיין בכל מאודנו.
שנית, בעוד ששיטות רוחניות עכשוויות תופסות את כוח התודעה והדמיון כאמצעי לקבלת שפע עבור האדם, בתפיסה היהודית עבודה תודעתית מסוג זה היא לפני הכל דרך להעמקת הקשר שבין האדם לבוראו. חיים מתוך ציפייה לטוב ובטחון הם לא עוד טכניקה למשיכת שפע, אלא קודם כל גשר להעמקת החיבור לקב"ה.
האדם המקווה לטוב ומדמיין ישועות זוכה כתוצאה מתקוותו ל"שכר קיווי" – כלומר עצם עבודת התקווה מזכה בשכר, ללא כל תלות במימושה במציאות.[v] תפיסה זו הופכת גם את מה שנראה ככישלון בהישגים החיצוניים, כפי שחווה אופיר, למאמץ שהוא בפני עצמו הצלחה. משום כך האדם מוּעָד פחות למפח נפש, שכן תפקידו להמשיך לקוות ולעשות, לדמיין ולהשתדל, וההצלחה ממילא אינה בשליטתו המלאה.
ואולי "הסוד" היהודי טמון בהבנה שאין ביכולתנו לפצח שום סוד: כי מצד אחד- בוודאי שיש כוח השפעה אדיר לתודעה ולדמיון שלנו, ומצד שני - מעל לכך עומד הרצון העליון הנשגב מבינתנו.
[i] משלי י"ג, י"ב.
[ii] ספר הזוהר - חלק ב' דף קפד ב.
[iii] קפלון, ע' (מתרגמת ועורכת) (2008). בידיים טובות – 100 אגרות ושיחות על בטחון בה' מאת הרבי מליובאוויטש. הוצאת שיחות באנגלית. עמוד 49: "שמחה של אדם מביאה על עצמו שמחה אחרת, עליונה. העולם למטה כפי שהוא מתעטר, כך הוא מושך עליו ברכות מלמעלה".
[iv]אגה”ק צמח צדק אגרת ב, טו-טז. ומשם ללקו”ש ח”ד עמ’ 1262 ושם מציין לד’ הזוהר.
[v] החיד"א הקדוש בספרו מדבר קדמות (אות ק' קיווי דף נד:) בשם ספר צמח דוד לבאר את הנוסח שאנו אומרים בתפילה, "את צמח דוד מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קוינו כל היום" שהלשון כי לישעותך קוינו וכו' אינו מובן, שהרי אם עם ישראל צריך להיגאל אם כן הטעם כי לישועתך וכו' מיותר. ואם עדיין לא הגיע הזמן מה מועיל הטעם כי לישעותך... אומנם לפי דברי המדרש הנ"ל הדבר מובן היטב. שבעבור הצפייה והתקווה של עם ישראל זכאים הם לגאולה.
