גוּפִי הָיָה חָכָם מִמֶּנִי
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 27/6/2025 | הרשמו כמנויים
נוגה מתקשרת כדי לקבוע פגישה, ההיסוס ניכר היטב בקולה: "אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון. וגם אין לי הרבה מה לומר לך. אבל הרופאה מתעקשת שאבדוק את הכיוון הזה".
כעבור כמה ימים כשנוגה מגיעה אלי, אני רואה מולי אישה מפעימה, מהסוג שמאז ומתמיד מעורר בי את רפלקס הקנאה: אישה מקורקעת, אמא אדמה. היא גבוהה ומלאה, הפנים שלה עגולות ויפות, היא נראית חזקה ובו זמנית רכה ונשית. היו תקופות בחיי שכל כך הצטערתי שלא נולדתי אישה מהזן הזה. אני מתבוננת בה לרגע מלמטה למעלה, בהתפעלות.
בניגוד למראה היציב, האימהי והאדמתי של נוגה, היא מתיישבת בהיסוס ואינה מניחה לעצמה להתרווח בכורסה, כאילו עוד רגע תקום ותברח. מעיניה נשקפת רצינות תהומית. היא מספרת לי בטון ענייני, שבשנתיים האחרונות תוקפות אותה בעיות בריאותיות שונות ומשונות. לאחר בירורים רפואיים מתמשכים, רופאת המשפחה הפצירה בה לפנות לפסיכולוגית, לכן היא כאן.
"זהו, אין לי עוד מה לומר" נוגה נאנחת ומסדרת את המטפחת הפשוטה שמאיימת להחליק מראשה "עדיף שתשאלי שאלות". אני שואלת והפרטים נמסרים לי בלקוניות: נוגה חזרה בתשובה לאחר טיול ממושך למזרח בתום שירותה הצבאי. כששבה ארצה פגשה את אריק, גם הוא חוזר בתשובה, ונולדו להם שישה ילדים. תוך כדי כך סיימה לימודי סיעוד ובעשור האחרון היא עובדת כאחות מיילדת. חוץ מזה היא שבעת רצון מהקשר הזוגי, הילדים בריאים וגדלים יפה, העבודה מספקת.
נוגה חוותה ששה הריונות בסיכון גבוה וצלחה אותם בשלום. "והעיקר", היא אומרת, וסוף סוף ניכר בקולה בדל של רגש "בלי תלונות!". אני שואלת בחצי חיוך "נוגה, איך אפשר לעבור ששה הריונות בסיכון בלי תלונות?" היא נועצת בי מבט רציני להפליא, הפעם בהחלט יש לה מה לומר: "אני גיליתי את הקב"ה כמעט כמו אברהם אבינו, דרך התבוננות בבריאה. זה קשר מחייב, זה לא משחק. יש עניין להודות על הכל, בפרט על הקשיים. במקום להתלונן – להודות, מבינה?". על אף שגם אני אישה מאמינה, האופן שבו נוגה מציגה את הדברים מעורר בי אי נוחות. אך בינתיים אני מתאפקת, ורק מסמנת לעצמי את התחושה הזו.
השלמות בחייה של נוגה מתחילה להיסדק כשאנו עוברות לדבר על הגוף. "בשנתיים האחרונות" מספרת נוגה בטון ענייני "בכל פעם תוקפת אותי בעיה בריאותית אחרת. אני עוברת בירורים וכשסוף סוף עניין אחד נרגע, צץ לו מיחוש חדש. כל וירוס שעובר בסביבה, כל חיידק, הכל נמשך אלי כמו מגנט. זה לא אופייני לי. עשיתי בדיקות, נעזרתי ברפואה משלימה, שום דבר לא עוזר לאורך זמן, אז הרופאה אמרה שכדאי מאוד לפנות לפסיכולוג".
נוגה נאנחת, משפילה מבט. טון הדיבור שלה קר ומנותק כשהיא מספרת על הסבל הגופני שחוותה בשנתיים האחרונות. אני שואלת את עצמי - איפה הכאב, התסכול, הפחד, חוסר האונים? האם זה ניסיון לשמור על עצמה מולי, עכשיו, כאן בחדר, או שגם בינה לבין עצמה היא נמנעת ממגע עם כאב נפשי? אני שותקת ומהרהרת בדברים, והשתיקה הזו מתפרשת על ידה כחוסר תקווה: "אמרתי לך שזה לא עניין לפסיכולוגים. אין מה לעשות, כל אחד והתיק שלו. לא תמיד מבינים ברגע האמת שגם הצרות שלך הן אוצרות. אז אין תלונות. איך אמר דוד המלך לקב"ה? '"טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ": אתה לא חייב לי כלום".
שוב 'אין תלונות'. משהו בזה מקומם אותי. ה'אין תלונות' הזה שאוב מאמונה ששתינו חולקות, אך הוא מרגיש לי כמו פקק שסותם את הרגש ולא כמו נחמה ללב דואב. כשהיא מתארת חווית קשות ללא כל מבע רגשי, זה נשמע לי כמו ניתוק של הגנה, ולא כמו עומק של אמונה רוחנית עוטפת. אך בינתיים אני נזהרת מלחקור את האמירה הזו, ורק מנסה ליצור קשר עם נוגה, להפוך את המפגש בינינו ליותר נינוח.
בתוך תוכי שואלת את עצמי - מה לכל הרוחות קורה כאן? נדמה כי גופה מספר סיפור שנפשה עדיין אינה מרשה לעצמה לבטא במילים. מה הדבר שנוגה מנסה להרחיק מעצמה, ושגופה תובע ממנה לפגוש? אני משערת שנגה עברה חוויות קשות שלא זכו לעיבוד. מחקרים מלמדים כי טראומות נרשמות בגוף. יתכן שהסימפטומים הגופניים הרבים שהציפו אותה בשנים האחרונות הם איתות לכך שהגיע הזמן לעבד חוויות עבר.
אני לא אהיה אשת לוט
כשאני מבקשת מנוגה לספר מעט יותר על ילדותה, בטרם סיימתי לשאול היא כבר משיבה במהירות: "שום דבר מיוחד! גדלתי בקריות, ילדות רגילה, אחות בכורה לאח אחד, הורים אקדמאים, תלמידה טובה, חברותית, מדריכה בנוער העובד, שירות צבאי בחיל האויר וזהו, שום סיפורים ומעשיות לחטט בהם". כשאני מנסה לדלות חוויות נוספות על בית ילדותה, נוגה מציינת בנון שלנטיות שאמה סבלה ממניה דיפרסיה. את הפרטים הבסיסיים על מחלת האם אני צריכה לשאוב ממנה כמו לרדות דבש מסלע, והיא אומרת לי בעצבנות: "חששתי שתעשי מזה מטעמים. לפסיכולוגים יש אג'נדה. חבל, דווקא את דתיה ויודעת שזה לא יהודי הדרך הזו. אז תדעי לך, שאין לזה משמעות, בטח לא היום בגילי ובמצבי, כשברוך השם יש לי בעל אוהב, משפחה, נחת וחיים מאושרים".
סוף סוף נוגה כועסת. אני שמחה לראות אותה כך, סמוקת פנים, יוצאת מהענייניות והאיפוק, ומבינה שזו נקודה שבה אסור לי לוותר עליה. למורת רוחה, אנו שבות אחורה. אט אט, רסיסי זיכרונות כאובים מילדותה מתקבצים סביבנו כמו שמיכת ערפל כבדה: אמה של נוגה נכנסה לגל סוער ומתמשך של אשפוזים פסיכיאטריים מאז שנוגה הייתה בת שש, ממש כשעלתה לכתה א'. היא הייתה נעלמת לתקופות, ונאסר על נוגה לבקר אותה במחלקה. בתום האשפוז הייתה חוזרת הביתה כבויה ועצובה. ואז, בהדרגה, הייתה מפסיקה ליטול תרופות ומתעוררת לחיים, מעניקה לנוגה תקופה קצרה של אם תוססת, תזזיתית ומציפה במחוות אהבה, עד שגלשה לתקופה סוערת של מאניה, עשתה דברים שהפחידו את נוגה וחזרה לאשפוז. וכך, חוזר חלילה במשך שנים.
אביה של נוגה טיפל באמה במסירות אין קץ ולא עזב אותה לרגע. ובזמן הזה, כשאמה הייתה תמיד מושא דאגתו, נוגה השתדלה "להיות בסדר". העיקר לא לצער את אבא, שגם כך טרוד. מהר מאוד למדה לבשל, לכבס, לטפל באחיה הקטן, הלכה לאסיפות ההורים של עצמה ושל אחיה במקום הוריה. נוגה לא התלוננה, לא ביקשה דבר. "תמיד אמרו לי שאני ילדה מיוחדת במינה, ובאמת הייתי כזו. בכל מקום, בכל זמן, כולם ידעו שעלי תמיד אפשר לסמוך". כשאני מדמיינת את נוגה הילדה, אני מתכווצת מכאב.
מחקרים בתחום הפסיכונוירואימונולוגיה מצביעים על הקשר בין חוויות קשות בילדות לבין מחלות פיזיות בבגרות. למעשה, גופנו 'מנהל חשבון' עם החוויות שעברנו, במיוחד אלו שלא הותר לנו לעבד באופן רגשי. תופעה זו, שהפסיכיאטר בסל ואן דר קולק מכנה "הגוף זוכר", מסבירה כיצד טראומות שלא מצאו ביטוי מילולי מוצאות את דרכן החוצה דרך סימפטומים גופניים. האם גם אצל נוגה הגוף זוכר, ומתחנן לתת מקום לכאב? אני תוהה איך נצליח להקשיב לסיפור שהגוף החכם של נוגה מספר, מבלי לאיים עליה.
"נוגה, כשהיית ילדה, מי טיפל בך כשהיית חולה?" אני שואלת כמעט בלחש.
" לא זכור לי דבר כזה. הייתי ילדה בריאה" נוגה פוסקת.
"אני מתכוונת לסתם דברים שגרתיים: כאב בטן, הצטננות, שפעת. מי טיפל בך אז?"
נוגה נאנחת, באמת שאין לה כוח להצקות שלי. "אמרתי לך, הייתי ילדה בריאה! את לא מכירה ילדים כאלה, שהכל בסדר איתם, שלא חולים?"
מסתבר שבחורף, כשילדים אחרים היו מדי פעם מצוננים או חולים, נוגה לא נדבקה. גם לא בווירוסים של קיץ. היא לא הייתה צריכה שיטפלו בה, שיכינו לה מרק חם, שייקחו אותה לרופא. אפילו בצבא היא זוכרת בגאווה שלא הוציאה גימלים, תמיד הייתה בסדר. אם משהו כואב, לוקחים כדור או שניים, לא עושים עניין.
"נגה" אני שואלת בעדינות "הילדים שלך חולים מדי פעם?" היא אמא לששה ילדים, אחות במקצועה, האם תבין שמשהו בסיפור על ילדה שלעולם אינה חולה, קצת מוזר? בפעם הראשונה מאז הגיעה אלי אני רואה בעיניה דמעות, והיא מטיחה בי בכעס "די להתעסק עם הבוידעם של אבא ואמא! אני לא אהיה אשת לוט. לא רוצה להביט לאחור ולקפוא. באתי אליך כדי שתעזרי לי ללכת קדימה, לא כדי לחטט בעבר".
אני מבקשת מנוגה רשות לשאול רק עוד שאלה אחת בעניין הזה, והיא נאותה בחוסר רצון: "האם קרה משהו מיוחד לפני שנתיים, כשהתחלת להתיידד עם כל וירוס שהפציע במרחב?"
נוגה מקמטת את המצח ואומרת "משהו מיוחד? לא יודעת אם לזה את חותרת, אבל העניינים פחות או יותר התחילו בשנה שאבא שלי נפטר. אולי זה קשור לאבל? לאובדן? לזה את מתכוונת? אגב, לא היו דרמות. הוא פשוט קיבל דום לב. אין לי כוח לדבר על זה היום".
אני מכבדת אותה ועוצרת, רק חושבת לעצמי על הדברים. לא, זה לא רק האובדן והאבל, זו המציאות הפנימית החדשה שנוצרה בתוכה בהעדר האב: התפנה מקום לחולשה, לחולי. לכאורה זה נשמע לי פשטני יתר על המידה: האם יתכן כי ההידבקויות הבלתי פוסקות שלה הן שבירת הכללים - "רק לא לצער את אבא" ו"אסור לך להיות חולה, כמו אמא" – כללים שנגוזו עם מות האב? האם כעת כשכבר אין פחד לצער את אבא, מותר לנוגה להיות חולה?
מחקר מתחום האפיגנטיקה יכול להציע הסבר למה שחווה נוגה: לחץ כרוני בילדות עשוי ליצור שינויים בביטוי של גנים מסוימים, במיוחד אלה הקשורים לוויסות דחק ודלקת. כשמערכות אלו פעילות יתר על המידה לאורך זמן ממושך, הן נשחקות, בדומה למנוע שנוסע בסל"ד גבוה ללא הפסקה. ומתי כל זה עלול לקרוס? לעיתים כאשר נוצר חלל בחיים: עם אובדן אביה של נוגה, שהיה מוקד דאגתה ומושא נאמנותה – גופה כביכול 'מרשה לעצמו' להתמוטט, או אולי מבקש סוף סוף 'רשות' לחוש חולשה.
בינתיים אני שומרת את ההשערות הללו לעצמי, כי הבנתי שיש לי עסק עם אישה חכמה ועקשנית. היא צריכה להגיע להבנה הזו בכוחות עצמה, בדרכה ובקצב שלה.
להביט לאחור בחמלה
נוגה ממשיכה להגיע אלי, אך בתחילת כל מפגש אומרת: "אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי להפסיק להיות חולה, הפגישות האלה. אני לא בטוחה שהן טובות לי, אני יוצאת ממך בחולשה, בעצב, ואין שום שיפור במצבי הבריאותי."
נוגה אומרת דברים כנים ואמיתיים, ואני מנסה להסביר לה את ההיגיון שבחוויותיה וגם את ההיגיון שבטיפול. לטראומה חוקים משלה: ישנה סיבה טובה לכך שנוגה מתקשה כל כך לתאר באופן מילולי את חוויות ילדותה הקשות. מחקרי מוח מראים שבזמן חזרה של טראומה (כלומר פלאשבק) אזור ברוקה במוח שאחראי על השפה אינו פעיל, הוא פשוט 'מחשיך'. חלק ממה שנרצה לעשות בטיפול הוא דווקא להחזיר את יכולת הביטוי המילולית, לספר את הסיפור הכואב ולתמלל חוויה ורגש, ולא להותיר את הדברים כלואים רק ברובד זיכרון גוף לא מילולי, שמפעיל את נוגה וגורם לה לחלות שוב ושוב.
באחת הפגישות, כששוחחנו על הילדים שלה, נוגה פתאום שאלה אותי כמו משום מקום: "תגידי, את חושבת שההיסטוריה חוזרת על עצמה? שאני דומה לאמא שלי?"
"במה את חוששת שאת דומה לה?" שאלתי.
"לא, לא, ברור שאני לא דומה לה," נוגה נבהלה לרגע. "אני בריאה, מתפקדת, מטפלת בילדים שלי, אף פעם לא היו לי התקפי דיכאון או מניה. אבל..." היא עצרה, "לפעמים, כשאני כועסת מאוד על הילדים, אני כל כך צועקת עליהם, נדמה לי שזה דומה למה שהייתי רואה בפנים של אמא שלי לפני שהיא הייתה מתאשפזת..."
"ואיך את מרגישה כשזה קורה?"
"לא יודעת...זה...זה מפחיד. לפעמים זה ממש עושה לי סחרחורת וחולשה, כאילו הלב נופל לי. קצת כמו שהייתי ילדה. נו טוב, את יודעת מה זה מניה דיפרסיה לא צריך להסביר. אז אני בחדר, מדברת עם הקב"ה, מבקשת שיעזור לי. אני יודעת להרגיע את עצמי. יוצאת מהחדר וזהו חוזרת לעניינים".
"חוזרת לעניינים ושוכחת מכל העניין? או שיש תחושה שמלווה אותך?"
נוגה התחילה לבכות. "אני לא רוצה שהילדים שלי יפחדו ממני כמו שפחדתי ממנה...זהו, זה נראה לי מספיק להיום, אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה"
חשתי את החרדה העזה של נוגה שמא טמון בה שמץ ממה שהיה לאמה, ואת הדחף, הכפייתי כמעט, לברוח מהסיפור הזה ולא לעסוק בו.
"נוגה," אמרתי כמעט בלחש, "יש הבדל גדול בין לפגוש את העבר שלך לבין להישאב אליו. את לא תהפכי לנציב מלח אם תביטי לאחור מתוך מקום בטוח. להפך – את תהיי הרבה יותר גמישה ומשוחררת".
"אני לא בטוחה שהבנתי" היא נאנחה.
"הפחד שלך מלהידמות לאימא כל כך טבעי, כל כך נורמלי, וכשאת לא נותנת לו מילים את נאכלת מחרדה ומשקיעה אנרגיה עצומה בלהיות ההיפך ממנה. ובינתיים, הגוף שלך מנסה לומר לך משהו שאת לא מקשיבה לו."
"מה הוא מנסה לומר לי?" נוגה תמהה.
"שאת, כמו כל אדם, בכל גיל, זכאית לחוות רגעים של חולשה, נזקקות, התפרקות, כעס. זה נורמלי, גם לאנשים בריאים. וכמו כל אדם, גם את לעתים משתוקקת להיות זו שמטפלים בה, זו שמזהים את הכאב שלה וחומלים עליה. יש לך זכות להתלונן, להזדקק. מותר לך להיות חולה, ואפילו להיות אנושית - לכעוס על הילדים שלך ולצעוק עליהם. לא כל כעס וסערה הם סימן להתקף מאני, ולא כל מחלה היא סימן להתמוטטות."
נוגה בוכה בשקט. מבלי להסתכל עלי, היא אומרת "יש עוד משהו שאני רוצה לספר לך, ומתביישת. נדמה לי שכבר מספיק ביישתי את עצמי היום".
אני חוששת להחמיץ את הרגע הזה ואומרת לה "נוגה, את מיילדת ותיקה, אפשר ללדת כשאת נשארת לבושה בבגדים תחתונים? אני בטוחה שנתקלת במבוכה של נשים שבאות לחדר לידה וצריכות להיחשף המקומות האינטימיים שלהן. אבל אי אפשר ללדת אחרת, נכון? אז כאן בחדר זה אותו הדבר"
נוגה מתנשמת בכבדות ואומרת לי "זה בטח הדבר ההזוי ביותר ששמעת. ואולי אחר כך אצטער שסיפרתי לך. כשרחלי הבת הבכורה שלנו נולדה, וראיתי איך אריק בעלי מטפל בה בכזו אהבה, עדינות, מסירות, השתגעתי מקנאה, בערתי מבפנים. הוא היה מקלח אותה, מסרק אותה, שר לה לפני השינה, רוקד איתה כשהיו לה כאבי בטן. כשהיא גדלה היא הייתה יושבת לו על הברכיים, מתפנקת, והידיים החזקות שלו מחבקות אותה בכזה חום ורוך...אני הייתי מקנאה בכמה שהיא מוגנת ועטופה, ושונאת את עצמי על זה. ואת יודעת מה, עד היום, לפעמים כשאני רואה איך אריק עוטף את הבנות בכזה חיבוק חם, גם כשהן כבר גדולות, כל כך מגונן עליהן, אז אני, אישה בת ארבעים ושלוש, מקנאה. זה הזוי, כי הוא בעל כל כך טוב עבורי ולא חסר לי כלום, ואיזו אמא נורמלית מקנאה בבנות שלה? על זה כבר לא תוכלי לומר לי שזה טבעי".
אני שותקת לרגע, ואז שואלת את נוגה בלחש: "תגידי לי, מי זו שעומדת שם בצד, כל כך נסערת מלראות אבא שעוטף את בתו בחום?"
"מה פירוש מי זו? זו אני..." נוגה תמהה.
"בת כמה הנוגה הזו, שהלב שלה מסתנוור מקנאה, בת כמה היא ברגע הזה? תעני לי עכשיו מהר, הרגע, בלי לחשוב!"
"היא... היא קטנה...מרגישה כמו ילדה קטנה". נוגה אומרת ומפתיעה את עצמה.
"ויש לילדה הקטנה הזו סיבה ממש טובה לחמוד את החום וההגנה הזו, נכון? נוגה תעני לי בלי לחשוב, ישר מהבטן!"
"כן" נוגה עונה במהירות "היא פשוט רוצה גם!".
אין כל צורך להסביר לנוגה מהיכן מגיעה הקנאה שלה, ועד כמה היא טבעית. אני שואלת: "מה נוגה בת הארבעים ושלוש הייתה רוצה לומר לנוגה הילדה?"
"אני רוצה לומר לה שהיא ילדה טובה, באמת טובה. וגם קצת מסכנה...מגיע לה לחיות חיים רגילים...וזה לא הוגן שלא היה לה את זה." בזמן שנשאר עד סיום הפגישה, נוגה בוכה.
מה הגוף מספר לי?
במהלך החודשים הבאים, שיחקנו משחק עדין של התקרבות והתרחקות מהעבר בדרכים מילוליות וגופניות. דרך כניסה ל'חלונות סיבולת' – רגעים שבהם נוגה הייתה מסוגלת לגעת בכאב מבלי להיות מוצפת לחלוטין – יכולנו לאפשר לה לצאת ממצב של דריכות מתמדת, לאפשר לגוף ולנפש להבין שהסכנה חלפה.[iii]
נוגה החלה לזהות קשרים בין אירועים מהעבר לבין תגובות בהווה. ומה שחשוב לא פחות – היא איתרה סימנים מקדימים לפני שהתסמינים הגופניים הופיעו במלוא עוצמתם. זה התאפשר לה מתוך עמדה חדשה של חמלה עצמית: גם אי נוחות קלה או עייפות קטנה הם מספיק חשובים כדי ללכוד את תשומת ליבה, ולתת להם מענה מכבד.
"אני מרגישה כמו בלשית של הגוף שלי," אמרה לי יום אחד. "אני יודעת שכשיש לי כאב ראש, זה תמיד אחרי שהייתי במקום שהרגשתי בו 'חייבת להיות בסדר'. ואני יודעת שכשהבטן שלי מתחילה להתכווץ, זה סימן שאני לא מרשה לעצמי לכעוס על משהו."
"מה את עושה כשאת מזהה את הסימנים האלה?" שאלתי.
"לפעמים" נוגה אומרת בהיסוס, "אני פשוט מדברת באותו רגע אל הילדה, כמו שאנחנו עושות כאן בפגישות. אומרת לה שאני רואה אותה, מבינה כמה קשה לה, ושמותר לה להיות כאובה, פגועה או כעוסה. אבל זה לא עוזר במאה אחוז, עדיין לא חזרתי למה שהייתי, הגוף שלי עדיין לא חזק כמו שהיה פעם".
"ריפוי לוקח זמן, נוגה. את לא מנסה לרפא רק כאב גופני – את מנסה לרפא כאב של ילדה קטנה שלמדה שאסור לה להיות חולה, להתלונן, להיות נטל. שהיא תמיד חייבת להיות במיטבה. זה לא נפתר בן לילה."
נוגה הנהנה באיטיות. "אני חושבת שהבעיה היא שאני לא באמת מאמינה שמגיע לי להירפא... כאילו אני בעצם חוטאת כשאני חולה, וחוטאת פעם נוספת כשאני מתלוננת על זה. את אמורה להבין את זה, גם את אישה מאמינה"
"לגמרי מאמינה, בדיוק כמוך. תגידי לי נוגה, מי קבע את החוק הזה ש"אין תלונות"? זה מגיע מאלוקים או מבני אדם?" שאלתי.
"אבא שלי... אני לא רוצה להאשים אותו במה שקרה. זה לא מגיע לו. הוא מעולם לא אמר לי דבר כזה, אבל הבנתי לבד. הוא היה טרוד כל כך בטיפול באמא, שלא היה לו זמן לעוד חולים במשפחה... נדמה לי שמאז שהוא נפטר, הגוף התחיל לשחרר עוד לפני שאני עיכלתי. אבל מה עושים עם זה עכשיו?"
"בדיוק מה שאת עושה בחודשים האחרונים: לומדת להקשיב לגוף מתוך סבלנות וסקרנות. מתפתחת ביניכם שפה חדשה, שפה של כבוד הדדי וחמלה. תני לעצמך רשות להרגיש, להיזכר, להיות חולה מדי פעם - מבלי להיבהל מזה. זו הדרך נוגה, ואת כבר שם."
נוגה למדה להכיר בפגיעות שחוותה בילדותה, להתאבל ולתת תוקף לרגשותיה. לאט לאט, גם גופה הבין שאין עוד צורך לייצר סימפטומים שונים ומשונים ולהידבק בכל וירוס חולף. נוגה רחשה כבוד לחכמת גופה, ולכך שאותת לה מתי הגיעה העת לטפל בפצעי ילדותה.
