בָּעֶרֶב שֶׁל הַטִּילִים רַבְנוּ בְּלִי הַפְסָקָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 15/6/2025 | הרשמו כמנויים
לילות עתירי פחד וחסוכי שינה עוברים עלינו מאז פרצה המלחמה. זאת אומרת, מאז פרצה המלחמה שעל גבי המלחמה האחרת, שכבר פרצה לפני יותר מ-600 ימים. קשה לכתוב בבוקר כזה, עם ידיעות על הרוגים, פצועים והרס רב. וכשלפנינו עוד לילות שכאלה, ובכל זאת אנחנו מנסים – איך עברו עליכם הלילות האחרונים? האם הצלחתם לישון בין האזעקות? יש לכם מקום בטוח לשהות בו? ואם לא ממש – אפשר לחשוב על מקום בטוח יותר? למי אתם דואגים כשאתם שומעים בום מרעיד? למי אתם כותבים מתוך המרחב המוגן, רק לשמוע מה שלומם, רק לעדכן מה אתכם, רק להרגיש יחד? מי נמצא איתכם בחדר או במקלט? האם אתם מתחבקים, אוחזים ידיים? איך אתם מעבירים את הזמן עם הילדים? איך מספרים מלחמה? איך שומרים על לבבות שפועמים מהר מאד, לרגעים מהר מדי? מה מרגיע אתכם? מה מחזק? איזה נשנוש אתם לוקחים לממ"ד? איך המצב משפיע על מצב הרוח שלכם? כן, זה מובן שאין לכם כל כך כח לתפקד כרגיל בימים. יש לכם מקלט בקליניקה? האם תפגשו עם מטופלים פנים אל פנים? ועד כמה תחזיקו יחד את 'הקיר הנופל'?
השבוע באתרנו מאמרים חדשים וטורים:
מאמרן של יעל גוטר ודגנית רותם מציג דיאלוג בין מקרים רווחים בקליניקה, המובאים בגוף ראשון, לבין תיאוריות ופרקטיקות שימושיות בתהליכים של גילוי עצמי וייצוג עצמי של ילדים עם אוטיזם. המאמר מבקש לחזק את תחושת המסוגלות של ההורים ושל אנשי המקצוע המלווים ילדים עם אוטיזם ולהציע מגוון רעיונות שיסייעו בבחירת הדרך המתאימה לכל מקרה. הטקסט הנוכחי הוא המשכי למאמר בו הכותבות דנו בתהליכים של גילוי וייצוג עצמי, אל מול היתוודעות הילדים לאבחנתם עם אוטיזם.
מאמרה של פזית כוכבי עוסק בתפקיד התחושות הגופניות של המטפל והמודרך בהדרכה על טיפול מיני, ובמרכזו הטענה כי חיבור לגוף ולתחושותיו מהווה שער להבנת תהליכים נפשיים לא מודעים ולפיתוח נוכחות טיפולית עמוקה ואותנטית. בעוד שתחום הפסיכותרפיה המינית מחייב התייחסות לגוף ולמיניות, ההדרכה על טיפול מיני נוטה לעיתים להתמקד בפן המילולי ולהזניח את החוויה הסומטית. המאמר מציע לראות בגוף אובייקט להתבוננות, המשמש כמעין "ישות שלישית" החושפת תכנים לא מודעים באמצעות העברה נגדית גופנית, תחושות סומטיות וסימפטומים. מודלים שונים להדרכה נבחנים – הדידקטי, הממוקד במודרך וההתייחסותי – תוך הדגשת האפשרות והחשיבות של מודעות גופנית בתוך כל אחד מהם. באמצעות דוגמאות קליניות, נטען כי שילוב התחושות הגופניות בהדרכה מאפשר עיבוד עמוק של תכנים רגשיים ומסייע הן למטפלים והן למטופלים להרחיב את רפרטואר החוויה וההבעה.
שגית בלומרוזן-סלע סוקרת את הסדרה "חזרה גנרלית" מאת ניית'ן פילדר כהמחשה טלוויזיונית סוריאליסטית של חווית החיים האוטיסטית. המחברת מתארת כיצד פילדר מציג בסדרה באופן מוקצן מאפיינים אוטיסטיים כמו חשיבת יתר, הכנה למצבים חברתיים, חשיבה דיגרסיבית או התמקדות בפרטים. הסדרה עוסקת בתעתועים בין אמת לכזב ובין פתולוגיזציה לבין העצמה בין השאר באמצעות אירוניה, אחיזת עיניים ומוטיבים של קוסמות וליצנות. הסדרה מציעה תיקוף רגשי ואסתטי לחוויה של שונות נוירולוגית תוך ביקורת עדינה על הלחצים למיסוך, נורמליזציה ופתולוגיזציה. בניגוד לסדרות אחרות מהזמן האחרון שמציגות אוטיסטים מנקודת-מבט חיצונית או פטרונית, סדרה זו מספקת ייצוג עמוק ומקורי יותר של החוויה הפנימית ותהליכי החשיבה האוטיסטית. הסדרה, כך נטען, אינה רק מראה של אוטיזם אלא גם מייצרת אסתטיקה טלוויזיונית החורגת ממוסכמות המדיום ומעוררת אצל הצופים מחשבה ותגובות של השתאות, הפתעה והנאה מהתחכום, ההומור הדק והעומק הפסיכולוגי.
ובפסיכובלוגיה -
אורי קוצר כותב על האזנה כחיבור קרוב-תדרים לנבכי החוויה.
"התיאוריה הפוליווגאלית (Polyvagal Theory, PVT), שפותחה על ידי ד"ר סטיבן פורג'ס, חוללה מהפכה בהבנת הקשר בין מערכת העצבים האוטונומית לבין חוויה רגשית, ויסות וטראומה. היא מציעה מסגרת חדשה להבנת תגובות אנושיות כמצבי חוויה המושפעים במידה מכרעת מפעילות של מעגלים עצביים. הללו מתארגנות על בסיס היררכיה אבולוציונית לתגובות מוגנות/ביטחון או איום/סכנה המתבטאות במעורבות חברתית ויצירה לעומת תקיפה, המלטות וקריסה, נוסח shutdown. מצב החוויה המאפיין מגוון תגובות אלו מתאפיין בפתיחות לחוויה לעומת כיווץ וסגירות. לכך יש גילויים פנומנולוגיים ברורים: מבט נעים ורחב לעומת מכווץ ומרוחק, משדר קירבה, הימנעות או בוז. כך גם טון הדיבור, הבעות הפנים ומנח הגוף".
רות נצר בהרהורים 'יונגיאניים' בעקבות ביקור בבית פרויד בלונדון.
"בכניסה לבית פרויד תלויה במבואה תמונה גדולה שהיא ציור או צילום של הר פוג'י, משכן האלים, ההר המקודש על ידי היפנים. את התמונה הביא לפרויד פסיכולוג יפני שבא אליו לעבור אצלו אנליזה. ההר בשיאו עוטה כפת שלג, כפי שמקובל לצייר אותו, ובאגם רואים את ההר המשתקף עם כיפת השלג שלו. מה מצויר כאן אם לא העולם המודע המשתקף בעולם הים הלא מודע? והאם לא בשל כך התמונה הזו תלויה כאן? האם הים מסמל את הלא מודע האישי שפרויד האמין בו? ואולי הציור מבטא את כמיהת הגבהים הרוחנית אל ההר וכמיהת המעמקים אל הים הלא מודע, שהם כמיהות אַל-אישיות, ארכיטיפליות שפרויד בפועל התכחש להם?"
ואדם לאוב מסכם את הפרק ראשון בספר "החיים הנסתרים של העצים" מזווית אקו-פסיכולוגית וכותב על ההוליארכיה של הנפש, ואיך אפשר ללמוד מעצים שבינה מלכותית לעולם לא תחליף אותנו -
"בעוד כמה ימים אתחיל לראשונה קבוצת יער למטפלים, ובתקופה הזאת אני עסוק לא מעט בקשרים בין עצים לאנשים. ברשומות קודמות הייתי עסוק במקום של הטבע בנפשנו, ואיכשהו הקריאה בספר הזה גרמה לי לתהות האם נפשנו גם קיימת בעצים".
שִׁמְךָ עַל הַצָּג וַאֲנִי שׁוֹר
שִׁמְךָ בְּפִי זָרִים וַאֲנִי D-9
הַשָּׁעוֹת הַמִּתְקַצְּרוֹת עַד שֶׁאַרְאֶךָּ וּבִרְכַּי כּוֹשְׁלוֹת
הַשָּׁרָב לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי
הַפּוֹלִיטִיקָה לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתִי
וְהַמַּצָּב הַבִּטְחוֹנִי הָרָעוּעַ הוּא מוֹפֵת וְדֻגְמָא
בְּהַשְׁוָאָה לַיְּחָסִים שֶׁלָּנוּ
וְלָכֵן אֵינוֹ מְעַנְיֵן אוֹתִי.
אֲנִי שְׁלֵמָה עִם הַטִּילִים כְּאִלּוּ זִמַּנְתִּי אוֹתָם
לִגְאֻלָּה מֵהָרִיב שֶׁלִּי עִם נ'
בְּמִטְבָּח קָטָן וְחָשׁוּךְ
בְּקֹר מַזְגָנִים שֶׁגַּם עָלָיו רַבְנוּ
בְּפַעַם אַחֶרֶת.
יָצָאתִי לַמִּרְפֶּסֶת
הֲרֵינִי מוּכָנָה
(הָרִיבִים עִם נ' מְמַסְגְּרִים
אֶת הַתְּקוּפָה.
הַתְּקוּפָה הִיא רִיצָה בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ
עַל מַדְרֵגוֹת נָעוֹת)
דַּקַּת הַהַשְׁלָמָה עִם הַמָּוֶת הָיְתָה מַרְהִיבָה.
בַּסּוֹף לֹא נָפְלוּ טִילִים,
חֵיל הָאֲוִיר הֶחָזָק שֶׁלָּנוּ הִצִּיל אֶת הַמְּדִינָה
וּבְתוֹכָהּ אֶת רְצוֹנִי לָמוּת
כְּבָר מִכָּל עֻבָּרֵי-הָרִיבִים שֶׁהִשְׂתָּרְגוּ בְּתוֹכִי.
כְּשֶׁמַּשֶּׁהוּ מְנַצְנֵץ
בַּשָּׁמַיִם, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל חֵיל הָאֲוִיר
שֶׁהָיָה עָסוּק כָּל כָּךְ בְּהַצָּלָתִי, וּמֵאָז
בְּכַוָּנָה יְתֵרָה אֲנִי רָבָה עִם נ' וְרוֹצָה לָמוּת
וְנִשְׁאֶרֶת.
Photo by Alexander Krivitskiy on Unsplash
