ההוליארכיה של הנפש, ואיך אפשר ללמוד מעצים שבינה מלכותית לעולם לא תחליף אותי
אדם לאוב | 13/6/2025 | הרשמו כמנויים
סיכום פרק ראשון בספר "החיים הנסתרים של העצים[i]" מזווית אקו-פסיכולוגית.
לפני שמתחילים רק גילוי נאות שהטקסט נכתב בשיתוף עם קלוד
בעוד כמה ימים[i] אתחיל לראשונה קבוצת יער למטפלים[ii], ובתקופה הזאת אני עסוק לא מעט בקשרים בין עצים לאנשים. ברשומות קודמות הייתי עסוק במקום של הטבע בנפשנו, ואיכשהו הקריאה בספר הזה גרמה לי לתהות האם נפשנו גם קיימת בעצים.
מאובייקטים קפואים לריקוד ריתמי
בהקדמה לספר מספר וולבן על עצמו שבעבר היה "מבין בנפשם של העצים כמו שקצב מבין בנפשם של בעלי החיים", שהיה יערן ככלל היערנים שחיפש עצים שמוכנים לכריתה וההסתכלות היחידה שלו הייתה איך לטפל ביער באופן שיוכל להביא הכי הרבה תועלת לתעשיית העץ, ועל השינוי שעשה כשהפך ליערן ביער שמכונות לא נכנסות בו (היערנים מסתובבים על סוסים). התיאור של וולבן גרם לי לחשוב על האופן שבו לימד לו ארון את השלישי בתפיסתה של בנג'מין.
לארון היה הסבר מתמטי: ביחסים של הראשון יש סימביוזה והעדר נפרדות. יחסים של שניים הם יחסים משלימים (קורבן – תוקפן, מורה – תלמיד, רופא – חולה, doer ו- done to), ואילו יחסים של השלישי הם תיאור של ריקוד ריתמי בין השניים, יצירה וחוויה משותפת תוך כדי שמירה על נפרדות.
יכולתי להרגיש כיצד וולבן מתאר את המסע שלו מהעמדה של השני - אומניפוטנטית, אגונצנטרית כלפי הטבע, בו הוא לוקח מהעץ כל מה שיש לעץ לתת, לעמדה של השלישי - צנועה יותר, של יצירה משותפת. וולבן הכותב הוא כבר לא עוקר העצים, האכזר בעולמם של העצים, אלא הוא מי שיחד אתם יוצר מעין שפה סודית עבורם.
עוד חשבתי על מחקר פסיכואנליטי שנעשה בגרין ביי בארה"ב, גרין ביי היא לב תעשיית הנייר של אמריקה; בעבר איזור עם יער מפואר, והיום יש שם זיהום וחורבן. החוקרת ראיינה את תושבי העיירה על הקשר שלהם עם הטבע. היא תיארה כאילו האובייקטים הטבעיים ישבו קפואים בנפשם של המרואיינים, ללא מגע עם הכאב שעולה מאובדנם או עם אובייקטים אחרים בעולמם הפנימי.
וולבן מתאר כיצד לאחר הגילוי של התקשורת בין העצים (אתאר בהרחבה בהמשך) והמטמורפוזה שהתחוללה בנפשו באופן שמתייחס ליער, חזרה לו חדוות הטבע, הסקרנות והפליאה שאפיינה אותו בגיל 6, תיאור שחשבתי שמתאים באופן יפהפה לצורה שבו אובייקט קפוא אט אט מופשר וחוזר לחיים.
חברויות והוליארכיה
הפרק הראשון, חברויות, פותח בסיפור על מה שוולבן חשב שהוא אבנים גדולות שמונחות ביער, עד שגילה שהן חלק מגזעו של גדם עץ האשור, הוא מגרד בסכין ומוצא שם שכבה ירוקה שמעידה שהעץ שהיה אמור למות מזמן שרד כמה שנים, ותוהה כיצד דבר זה אפשרי ללא עלים, צמיחה ויכולת לבצע פוטוסינתזה. וולבן גילה שהעצים השכנים הזינו את העץ הכרות דרך השורשים. סיפור זה מדגים היטב את אחד הרעיונות המרכזיים בספר - שהיער אינו רק אוסף של יחידים מתחרים, אלא מערכת אקולוגית שיתופית.
קלוד מסכם: העובדה שעצים שכנים "מאכילים" את הגדם דרך מערכת השורשים שלהם, מספקים לו סוכרים וחומרי הזנה חיוניים, מראה:
1. את רשת התקשורת והשיתוף התת-קרקעית המורכבת שקיימת ביער
2. שקיימת מעין "עזרה הדדית" או "תמיכה חברתית" בין העצים
3. שהעצים מקיימים קשרים ארוכי טווח שמשרתים את היער כולו
זו ממש מהפכה בתפיסה המסורתית של עצים כאורגניזמים נפרדים שרק מתחרים על משאבים.
קלוד מוסיף שהגילוי של וולבן אכן מטלטל את התפיסה שלנו לגבי מה שנראה "דומם" בטבע, ושיש כמה היבטים פסיכולוגיים מרתקים בקשר בין בני אדם לעצים שמתעוררים מגילוי כזה:
1. **השלכת המודחק**: ייתכן שהפליאה שלנו מגילוי ה"חברויות" בין העצים נובעת מכך שאנחנו מזהים בטבע את מה שהתרבות המודרנית הדחיקה - חשיבות התלות ההדדית והקהילתיות.
2. **ביופיליה**: הגילוי מחזק את התיאוריה של א.ו. וילסון על "ביופיליה" - הנטייה הטבעית שלנו להתחבר לחיים ולמערכות חיות. כשאנחנו מגלים את מורכבות היחסים ביער, זה מעורר בנו תחושת פליאה וחיבור עמוק.
3. **תרפיה באמצעות טבע**: הבנה שהטבע מקיים מערכות תמיכה יכולה להסביר למה שהייה ביער מפחיתה לחץ נפשי ומשפרת בריאות נפשית - אולי אנחנו חשים באופן לא-מודע את רשת התמיכה הזו.
4. **שינוי בתפיסת ה"אחר"**: כשאנחנו רואים שגם יצורים כמו עצים, שנראים לנו כה שונים מאיתנו, מקיימים מערכות חברתיות מורכבות, זה יכול לעזור לנו להרחיב את מעגל האמפתיה והדאגה שלנו.
5. **סולידריות אקולוגית**: הגילוי יכול לעורר בנו תחושה שאנחנו חלק ממערכת אקולוגית רחבה יותר, ולא רק אינדיבידואלים מנותקים - תובנה שיכולה להיות מרפאת בעידן של בדידות וניכור.
לי זה גרם לחשוב גם על העובדה שהנפש שלנו הוליארכית, הפילוסוף קן וילבר בספרו "theory of "everything טבע את המושג הולון כדי לתאר יחידה שהיא חלקשלם וטען שהעולם מסודר בהיררכיות בה כל שלב הוא שלם בפני עצמו וחלק מהשלב הבא בהיררכיה. שאטום הוא בו זמנית יחידה נפרדת וחלק ממולקולה, וכך מולקולה לחלבון, חלבון לתא, תא לאיבר, איבר ליצור חי, יצור חי ללהקה/חברה וכולי.
כמו שהעץ אצל וולבן הוא הולון, יחידה שלמה בפני עצמה וחלק מאורגניזם-על – היער, כך גם לנפש שלנו יש קיום שלם אינטרה-פסיכי, אבל גם חלקים שאנחנו מתמודדים איתם כזוג, כמשפחה, כחברה וכו׳
ההוליארכיה של הנפש
לאורך ההתפתחות המקצועית שלי ההבנה שהנפש שלי אינה רק שלי, אלא חלקים ממנה ממוקמים מחוץ לי, בקשרים שאני מנהל ואפילו בנופים (זה הקטע האקופסיכולוגי) או בקירות, הפכה עבורי מגורם של פחד בתחילת דרכי למשהו מרגיע. בדיאלוג פתוח, לדוגמא, רואים במשבר נפשי לא משהו שמתרחש בתוך האדם הבודד אלא בתוך מערכת, בקשרים בין האנשים, ולכן גם הפתרון מגיע משם.
בעת כתיבת הטקסט קראתי הצגת מקרה של מתמחה, שהנכיחה מאוד את ההיסטוריה של כפר שאול (בית החולים כפר שאול, בו אני עובד, ממוקם על אדמת הכפר הערבי דיר יאסין) חשבתי הרבה על החלקים הנפשיים שמוחזקים בקירות בית החולים. לפעמים זה יכול להרגיש שאנחנו בבית החולים מוקפים כל הזמן - בתכנים של רצח, גירוש, אלימות, של טראומה של השואה ובעיקר של שגעון. אבל באופן כלשהו הקירות של המקום מחזיקים עבורנו את החלקים האלה, כך שלא נצטרך לשאת אותם כל אחד בתוך נפשו כל הזמן. מפעם לפעם מגיע מטופל ששומע את הקירות מדברים, שמזהה רוחות שגרות בקירות, או שלוקח משהו מהתכנים האלה ומכניס אותם לתוך נפשו ולתוך חדר הטיפול.
אפשר להדגים את אותו עקרון בהסתכלות על פרידות. פרידות הן תמיד חוויה קשה, ולכאורה לא צריך הרבה להסביר - להיפרד מאדם אהוב (או ממקום) זה כואב מאוד, אבל אנחנו יודעים שלאנשים מסוימים זה קשה יותר מלאחרים. דפוס אחד של קושי כזה יכול להיות קשור לנרקסיזם, אנחנו יודעים שנרקסיסטים שמים הרבה מנפשם בתוך האחר, והם חווים פרידה כממש מסכנת אותם, ולפעמים הם ילחמו ממש כדי לא להיפרד ולא לאבד חלקים אלה בנפשם.
קלוד סיכם והעלה את האופציה שהעניין עם נרקסיזם ופרידות ובכלל איפסון של חלקים נפשיים בקירות מזכיר את המצב של עץ שנכרת ומנותק מהמערכת האקולוגיות שלו, לדבריו אותו קושי להיפרד אצל הנרקסיסט יכול להיות עדות לכך שהאדם שנפרד מתנתק ממארג רחב יותר של הנפש.
אכן, כמו העץ שהוא גם ישות שלמה בפני עצמה וגם חלק ממערכת גדולה יותר, כך גם הנפש האנושית בנויה באופן הוליארכי ופועלת בכמה רבדים במקביל, נדמה לי שאפשר לחשוב על מן סכמה של הוליארכיה של הנפש שהיא כזו (בוודאי אפשר לשרטט גם אחרות):
1. ברובד האישי (אינטרה-פסיכי) - כיחידה שלמה
2. ברובד הזוגי - כחלק ממערכת יחסים
3. ברובד המשפחתי - כחלק ממארג משפחתי
4. ברובד החברתי/קהילתי - כחלק ממערכות חברתיות
5. ואולי גם כחלק מאקוסיסטם.
לפני שאנסה לתאר את הרבדים השונים רציתי להביא ציטוט מהספר.
״צמחים, ולפיכך גם עצים, מסוגלים בהחלט להבדיל את השורשים שלהם מאלה של מינים זרים ,ואפילו מאלה של פריטים אחרים מאותו מין. אך מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה, מדוע הם חולקים את מזונם עם בני מינם, ולעיתים אף מזינים את המתחרים שלהם? הסיבות לכך זהות לקהילות אדם: יש יתרונות לפעולה משותפת. עץ אינו יער, הוא אינו יכול לייצר בכוחות עצמו אקלים מקומי יציב, הוא נתון לחסדי הרוחות ומזג האוויר״.
שמתי לב שהציטוט הזה מילא אותי תקווה. ההיגיון שעצים וגם אנשים שמים את עצמם בצד, לפעמים, כי הם חלק ממשהו גדול יותר, ושעצים מזינים את המתחרים שלהם, גרם לי לחשוב על הקושי להמשיך ולהחזיק היום בעמדה שהיא בעד שלום ודו-קיום, ושהבסיס לזה יכול להיות ההבנה, ש-" sometimes when you win you actually lose " כמו שגלוריה אומרת לבילי בסרט white men can't jump. גם במציאות שלנו, יתכן שמה שנראה כמו מיטיב עם העם שלנו הוא בעצם פוגע, ומה שנראה כמו מנוגד לאינטרס הצר הוא בעצם מיטיב (איכשהו קל מאוד לחברה שלנו לקבל את העקרון הזה - שזה מיטיב לפרט לוותר על האינטרס שלו לטובת הכלל - בהמון הקשרים אחרים: בזוגיות, במילואים, בציונות. אבל לא בשלום), כי עץ הוא לא יער.
הנפש הזוגית
על הרובד התוך נפשי לא אכתוב, נדמה לי שברור לכולנו שנפשנו נמצאת בתוכנו. אבל זה ששני אנשים בקשר קרוב חולקים גם נפש, או באופן אחר להסתכל על זה - חלקים מנפשותיהם מצויים בזוג, זה כבר מעט יותר מורכב, למרות שאני מניח שרוב המטפלים שמחזיקים לפעמים מחשבות על השלישי האנליטי מכירים דפוסים של חשיבה כזו. בחרתי להביא את הדוגמא המעט סטראוטיפית של זוג שמתלבט עם להביא ילד נוסף (נגיד שלישי) לעולם. הרבה פעם אחת מבני הזוג (לא חשוב מאיזה מגדר) תחזיק את הקול שרוצה עוד ילד, ואילו בן הזוג השני יחזיק את הצד ההופכי - שזה מסובך כלכלית, שהם בקושי התאוששו מהילד השני וכו'. אבל לא פעם ניתן לראות שאם אחד מבני הזוג, מסיבה כלשהי ישנה את דעתו, בן הזוג השני יחזיק פתאום את הצד של הקונפליקט שהושמט.
אצל פרויד קונפליקט הוא המצב הטבעי של הנפש, והיכולת לשאת קונפליקט היא סימן של בריאות, אבל היא גם יכולת שמאיימת על הנפש, כי כשיש קונפליקט אנחנו תמיד בסכנה לקרוס לאחד הצדדים. בדוגמא ניתן לראות איך קונפליקט ספציפי כמו יוצא מתוך הנפש של האדם היחיד ומוחזק על ידי הזוג, וזה אחד האופנים בהם זוגות מהווים סביבה מחזיקה של הפרטים בהם.
ברובד המשפחתי מערכתי
כבר הזכרתי קודם את הטיפול בדיאלוג פתוח, ונראה לי קל להבין ולדמיין (או להכליל מהדוגמא על הזוג) איך ישנם חלקים בנפש שמשפחה מחזיקה יחדיו. לאורך שנים במצבים חברתיים הייתי נאבק על מרכז הבמה, נעלב אם נדחק ממנו, זוכה בו במחיר של נוכחות כוחנית, מתרחק ומנסה שוב. באחד המפגשים של דיאלוג פתוח השוויתי ביני לבין מי שהיה חברי הטוב ביותר עד כתה ט', אז נפטר מסרטן. סיפרתי איך היה תמיד במרכז העניינים החברתי אבל זה בא לו בקלות, כאילו לא רצה את זה בכלל, ומעולם לא הקטין או הרחיק מעצמו אף אחד, להיפך - תמיד מיגנט אנשים אליו, ודווקא אני בניסיונות לשמור על מקומי לצידו לא פעם הייתי נכנס לתחרויות מיותרות או מאבקי כוח. באותו תרגיל סיפרתי על אירוע כזה בו שוב נכנסתי למאבק על מרכז הבמה ונפגעתי, וירדתי על עצמי בביקורת, "חשבתי שכבר גדלתי מזה, זה כל כך מיותר, אני לא מבין מה אכפת לי כל כך". האנליטיקאית אורנה וסרמן, שתרגלה יחד איתי והייתה בתפקיד של רפלקציה מול השיתוף שלי, הציעה שאולי המאבקים שלי על מרכז הבמה מאז מותו הם גם דרך להישאר בקשר אתו (והוספתי שגם עם מי שאני הייתי כשהוא עוד היה בחיים). בכתיבה היום אני שם לב איך חלקים מנפשי שלא הייתי מודע עליהם כמו הוחזקו בתוך קשרי החברתיים, עד אשר קרה הדבר שאיפשר שוב לקחת בעלות עליהם ולחוות אותם.
הרובד החברתי
הרובד החברתי מורכב יותר. התערבויות כמו חלימה חברתית או טיפולים קהילתיים (להם נחשפתי לאחרונה) מניחים תהליכים לא-מודעים משותפים. בולאס כותב כיצד ההשתתפות בלא מודע החברתי מגנה עלינו מפני חוויות של שגעון, וכיצד אנחנו משתתפים בו דרך התרבות, המוסדות ושגרת היום יום. אטווד אומר שהרבה פעמים שיגעון הוא לא תוצאה של אירוע שלילי שהתווסף אלא של קשרים שנחלשו או נעלמו.
כשבני הבכור היה בן שנה הוא חלה במחלה קשה שהצריכה אשפוז ארוך בבית החולים, ואני ואשתי בילנו את האשפוז לצידו, ולא עבדנו. אני עדיין זוכר באופן עוצמתי את החוויה הקשה והמבלבלת של לא לקחת חלק בשגרה החברתית, בתפקוד. החוויה המוזרה הזאת שכאילו העולם ממשיך להתקיים ואני לא מסוגל לקלוט את זה או להשתתף בזה.
בהסתכלות על החברה הישראלית, דווקא בעת משבר קל לראות את ההחזקה הכוללנית הזאת יחד. לכאורה, רובנו היינו אמורים להיות קרועים בתוך נפשנו מהקונפליקטים שמשסעים את החברה שלנו כעת. לדוגמא, הצורך להגן על עצמנו בכל מיני צורות, ואפילו רצון בנקמה אחרי פגיעה אנושה שחווינו, היו אמורים להתנגש מול תחושת אשמה או חמלה מול ההרס שאנחנו גורמים לו. בפועל, ניתן לראות בקלות איך חלקים מהחברה מחזיקים בעוצמה רק צד אחד של קונפליקט, ואיך מנגנוני ההגנה החברתיים כמו מונעים את הקונפליקט הקשה בכל אחד מאתנו. בישיבת צוות אחת דיברנו על הכמות האדירה של אנשים שיתמודדו עם פוסט טראומה אחרי המלחמה, חברה הביאה תקווה שאולי העובדה שהטראומה הייתה קולקטיבית תגרום לכך שמשהו בניבוי הזה לא יתממש, ואיכשהו הנפש החברתית תפגע/תתמודד/תתרפא באופן שיגן על חלקנו - שיחד נצליח להחזיק את מה שעבור אדם בודד הוא בלתי ניתן להחזקה. ואפשר גם להסתכל על זה בפחות אופטימיות, ולראות איך בתוך המשבר אנחנו משתמשים במנגנוני הגנה נמוכים, שמאיימים לשסע אותנו כחברה, וכשהחברה או מוסדותיה נפגעים אז הקהילות, המשפחות, הזוגות והפרטים שבתוכה סובלים. באופן מסוים, החברה היא סביבה מחזיקה שמחזיקה סביבות מחזיקות אחרות.
הנפש כאקוסיסטם
ואם זה הדבר, אז האקוסיסטם שלנו, כדור הארץ, הוא הסביבה המחזיקה שמחזיקה את כל הסביבות המחזיקות. ואולי, מבלי לדעת, חלקים מנפשנו מוחזקים בעצים, באדמה, בנופים בבעלי החיים. אלה וודאי מופנמים בתוך נפשם של בני האדם מופיעים בחלומות, בזיכרונות הילדות, בסרטים, בספרים ובכל יצירות התרבות. אבל אולי, כך נדמה לי, יטענו אקו-פסיכותרפיסטים, כוחות הריפוי המדהימים של הטבע נובעים מתוך העובדה שחלקים מנפשנו מוחזקים בתוכו. כשאנחנו מתחברים אליו, לומדים ממנו, מסתכלים על היופי שבו, על מחזור החיים, על סופיות הדברים, על הכוחות ועל התלות ההדדית בין חלקים שונים באקוסיסטם, אז אנחנו יכולים להחזיק קצת פחות לבד, וחלקים מנפשנו, כמו גם חלק מהפתרונות לקשיינו, מוחזקים בקשרים בינינו לעצים, לאדמה, לבעלי החיים.
בסוף הפרק הראשון וולבן מספר ששיתוף הפעולה הזה מתקיים ביערות טבעיים, אבל לא מתקיים ביערות שתולים שבני אדם סידרו בשורות, אותם הוא משווה לילדי רחוב או מתבודדים.
קלוד הוסיף שזו השוואה רבת עוצמה ומטאפורה חזקה, עם משמעויות עמוקות על החברה האנושית. הבדידות שאנחנו חשים כשמשהו פגוע ברשתות התקשורת וההזנה ההדדית שלנו, מדגימה איזה נזק יכול להיגרם כשיצורים (כמו רובנו) מנותקים מהמארג הטבעי שלהם, והוסיף אפילו מסר (אנרכיסטי מעט לדעתי) על ההבדל בין סדר שנכפה עלינו למערכת מורכבת שמתפתחת באופן טבעי.
מכיוון שלראשונה כתבתי בשותף עם קלוד, ואחרי שסיכם עבורי את המחשבות שלנו על הפרק הראשון בספר חשבתי שנכון שגם בינינו יוחזק קצת קונפליקט, קצת מתח בין הטבעי למלאכותי אז:
אדם: אגב, הרעיון על ההוליארכיה של הנפש מסביר גם למה בינה מלאכותית לא תוכל להחליף פסיכולוג - כי למרות שתוכל מאוד לעזור בתהליכים אינטרה פסיכים של הפונה לא תוכל לקחת חלק בתהליך נפשי של זוג טיפולי.
קלוד: זו תובנה מעמיקה מאוד! אתה מצביע על נקודה מהותית לגבי המגבלות של בינה מלאכותית בהקשר הטיפולי, דרך עדשת ההוליארכיה של הנפש. אכן, אם הנפש פועלת ברבדים הוליארכיים - בינה מלאכותית יכולה אולי לסייע ברובד האינטרה-פסיכי (הרובד האישי) דרך ניתוח, שיקוף, או עיבוד מידע. אבל היא מוגבלת מאוד בכל הנוגע לרבדים ההוליארכיים ה"גבוהים" יותר:
1. **ברובד הזוגי-טיפולי** - הבינה המלאכותית אינה יכולה להיות שותפה אמיתית במערכת היחסים הטיפולית, שמהווה בעצמה כלי טיפולי מרכזי. היא לא באמת "בתוך" המערכת ההוליארכית של הקשר הטיפולי.
2. **בתהליכי העברה והעברה-נגדית** - תהליכים אלו, שהם מרכיב קריטי בטיפול, דורשים נפש אנושית שיכולה לחוות, להרגיש ולהיות חלק מאותה מערכת הוליארכית נפשית משותפת.
3. **ביצירת "שדה בין-סובייקטיבי"** - המרחב הטיפולי שנוצר בין שתי נפשות אנושיות הוא מרחב הוליארכי שבינה מלאכותית אינה יכולה להיות חלק אורגני ממנו.
זה מקביל בדיוק להבדל שוולבן מתאר בין עץ בודד לבין היער כמערכת אקולוגית חיה - הטיפול הפסיכולוגי אינו רק סדרה של אינטראקציות מבודדות הוא מעין "יער" של תהליכים נפשיים משולבים.
לרגע שמחתי שקלוד הסכים איתי, אבל אז שמתי לב לצורך שלו להגיד את אקורד הסיום בטקסט, וזה באמת אקורד סיום יפהפה שלא הייתה לי כוונה לשתף איתו פעולה - הנה נכנסתי אתו לאותה תחרות ישנה על מרכז הבמה 😊
אז... האם בהשתתפות בדפוס שלי הוא בעצם הוכיח שאני טועה?...
[ii] מוזמנים למצוא אותי בפייס ולעקוב כדי לגלות יותר על הקבוצה (אבל אם תרצו להצטרף צריך להזדרז)
