הרהורים 'יונגיאניים' בעקבות ביקור בבית פרויד בלונדון
רות נצר | 12/6/2025 | הרשמו כמנויים
בכניסה לבית פרויד תלויה במבואה תמונה גדולה שהיא ציור או צילום של הר פוג'י, משכן האלים, ההר המקודש על ידי היפנים. את התמונה הביא לפרויד פסיכולוג יפני שבא אליו לעבור אצלו אנליזה. ההר בשיאו עוטה כפת שלג, כפי שמקובל לצייר אותו, ובאגם רואים את ההר המשתקף עם כיפת השלג שלו. מה מצויר כאן אם לא העולם המודע המשתקף בעולם הים הלא מודע? והאם לא בשל כך התמונה הזו תלויה כאן? האם הים מסמל את הלא מודע האישי שפרויד האמין בו? ואולי הציור מבטא את כמיהת הגבהים הרוחנית אל ההר וכמיהת המעמקים אל הים הלא מודע, שהם כמיהות אַל-אישיות, ארכיטיפליות שפרויד בפועל התכחש להם?
הציור המופשט כמעט ביופיו ונקיונו אינו מכיל ולו במעט את ההיבט הצילי-דמוני של הלא מודע, ואת היותו של ההר היפהפה והמעודן הזה הר געש מלא צל פעיל. לעומת זאת הציור מכיל בעיני את ההיבט הרוחני שפרויד הכחיש, ומה שמכחישים אנו פוגשים כגורל, אומר יונג.
בחדר הגדול שבו פרויד קיבל את מטופליו, שם הספה המפורסמת, שמרבדים פרסיים צבעוניים ומרשימים מכסים אותה (לעומת הספה והכורסא האפרורייים ומשמימים של אנה פרויד בתו בקליניקה שלה בחדר השני...), שם ניצב גם שולחן העבודה של פרויד. על השלחן גיבוב רב של פסלי אלים וחיות-אלים שפרויד אסף שנים רבות. פסלי אלים אלה ניצבים גם במדפי הספריה שלו וגם במדפים אחרים בחדר הסמוך. אפשר ממש לחוש את המשיכה הגדולה שהייתה לפרויד אל העולם הפגאני-המיתולוגי. ומה הוא העולם הפגאני אם לא ההתגלמות של הלא מודע הקולקטיבי שפרויד הכחיש? כמעט אפשר לחוש את פרויד כפגאני מוקסם מאליליו. את המקסם מהפגאניות אנחנו פוגשים כבר במאמר שלו על 'טוטם וטאבו', בו הוא מתאר את הטקסים הקדומים של שבטים קדומים, שספק היו, ספק דימה אותם; ואפילו בשמות רשימות שלו המתייחסות למיתולוגיה היוונית: 'דיאנה מאפסוס כבירה היא', 'ראשה של מדוזה', 'הקבלה מיתולוגית לדימוי כפייתי מוחשי' (על הדמות של בּאוּבו).
את איסוף פסלי העתיקות. פרויד החל אחרי מות אביו. אפשר לראות בפסלים אלה ייצוג של האבות הקדומים של השבט, האנססטורס, שבתרבויות קדומות נחשבים ככאלה שממשיכים להתקיים אחרי מותם ולשמור על השבט כאבות נצחיים. האם לא היו פסלים אלה עבורו ייצוג תחליפי ארכיטיפי של האב המת?
את משיכתו והיקסמותו מעולם האלים הקדום אנו פוגשים גם בבית פרויד בחדר מיוחד שהוקדש כולו לחוויתו בעת בקור באתונה, בפעם האחת והיחידה בחייו, בהיותו בן 48, כשלעיניו נגלה מראה האקרופוליס באתונה, ביקור שהיה מימוש משאלה עמוקה שלו. אנחנו רואים בחדר זה תצלום גדול מאד של האקרופוליס הבנוי על צוק גבוה, תצלום שמעביר לנו מעין תחושת התגלות שפרויד חווה: סביבו אפלה והוא מואר כולו באור זוהר, כמו היה זה סנה בוער.
חוויתנו את התצלום שונה ממה שפרויד כותב. פרויד מתאר שהייתה זו חוויה של ניכור, דה-ריאליזציה, מעין חוויה דיסוציאטיבית, כשלהרף עין לא ידע אם הוא חווה את החוויה המרגשת כל כך או לא. הוא כינה זאת 'הפרעת זכרון' באקרופוליס' (בכרך 'תרבות, דת ויהדות'*). תגובתו שהיא שילוב של היקסמות נפעמת והַזָּרָה כאחת, מבטאת את הפחד מפני ההיקסמות, ומעידה לדעתי על עוצמת החוויה הנומינוזית, שהיא חוויה אל-אישית של הנשגב, שלא קשורה לשום דבר מהלא-מודע האישי שלו, אלא לעצם המפגש עם חוויה ארכיטיפלית עוצמתית, ואז הוא נוטה להכחיש אותה :"אדם אינו יכול לצפות מן הגורל למשהו טוב כל כך", "איני ראוי לאושר הזה" (עמ' 231-2).
מעניינת במיוחד האסוציאציה של פרויד לחוויה הזו: "בהגזמה מתונה: כאילו מישהו מטייל לאורך הלוך-נס הסקוטי, לפתע הוא רואה לפניו את גופת המפלצת הידועה שנשטפה אל החוף והוא מוצא עצמו חייב להודות: אכן דרקון הים הזה, שבקיומו לא האמנו, קיים באמת!" (שם. עמ' 230). פרויד, שמסרב להכיר בקיומו של הלא-מודע הקולקטיבי (והרי זה "דרקון הים הזה, שבקיומו לא האמנו") , מדמה את מראה האקרופוליס, שהוא מבנה עתיק, לתוכן מפלצתי-דרקוני, כלומר תוכן ארכיטיפי-קדום, של הים, שהוא עצמו הסמל של הלא מודע הקולקטיבי, שהוא חייב עכשיו להודות בקיומו.
רוב המאמר מוקדש לנסיון שלו להבין את תחושת הניכור שלו ולא מתייחס כלל למשמעות החוויה המרגשת, שהוא מכנה "פליאתי העולצת". למעשה הוא כמי שבורח מהחוויה הממשית אל הניתוח האינטלקטואלי של תופעת הניכור. פרויד קישר את החוויה הזו לרגשי אשמה שלו על כך שמימש חלום של בקור באתונה, שאביו לא יכל לממש. כמובן! הרי פרויד ראה כל כך הרבה ארועים בחיי האדם דרך הפריזמה של יחסי אב-בן (יחסי אב-בן גם הם דפוס ארכיטיפלי) ולא נתן מספיק מקום לחשיבות האם!
אולם יתכן שהייתה זו ההתפעמות הבלתי מודעת שלו מהאלָה אתֵנה שהיא האלה החולשת על האקרופוליס ועל העיר אתונה (המקדש החשוב של אתנה, הפרתנון, שוכן באקרופוליס), אלַת חכמה שפרויד העריך במיוחד ופסליה היו בביתו. פרויד שהכחיש את חשיבות הלא-מודע הקולקטיבי ואת האלה הגדולה שמגלמת אותו – התפעם מקיומה הסמוי של האלה-אם הגדולה, הארכיטיפית. מי שעיצב בבית פרויד את החדר שכולו מוקדש לחוויה זו, מדגיש את ההיבט המתפעם של פרויד, כשהוא מעניק למבקר בבית פרויד חוויה של התפעמות נוכח תצלום האקרופוליס המכסה כמעט קיר שלם!
נראה כי היתה זו אפוא חוויה רוחנית-דתית נוכח מקדש עתיק ונישא כלפי מעלה שמתגלמת בו רוחניות מטריארכלית-ארכיטיפלית ששונה מאד מדימוי האם האישית שהיא מושא הערגה האדיפלית. כפי שציינתי בהקשר של תמונת הר פוג'י, לא רק את הלא-מודע הקולקטיבי אלא גם את הרוחני והרליגיוזי פרויד הכחיש ולא היו לו כלים להתמודד עם חוויות גבוהות כאלה. זה גם היה הרקע לקרע בינו לבין יונג. פרויד לא חזר לבקר באקרופוליס כל ימיו.
*פרויד זיגמונד. 2008. הפרעת זכרון באקרופוליס'. 1936. בתוך: תרבות, דת ויהדות . מבחר כתבים ה. תרגום נועה קול, רחל בר חיים. רסלינג. עמ' 227- 238.
