עַם אוֹחֵז בַּמָּחוֹג הַקָּטָן, מוּנָף כְּחֶרֶב הַזְּמַן מֵעַל רֹאשׁ
עלון פסיכולוגיה עברית | 29/10/2023 | הרשמו כמנויים
הלילה הזזנו את מחוגי השעון שעה לאחור, ונכנסנו לשעון חורף. נחוש זאת מאוחר יותר היום, כשהחושך ירחש מעל ראשנו כבר באחר הצהריים. בשבועיים האחרונים היו יוזמות שונות שניסו לקרוא לדחיית המעבר לשעון חורף, בין היתר, מתוך תחושה, שהחושך אינו עניין רק פיזי בימים האלה, ושאזרחי ישראל זקוקים מבחינה נפשית לעוד קצת שעות אור. אלה ימים כאלה, שהזמן מאבד ממשמעותו - מה, עברו כבר שלושה שבועות? עברו *רק* שלושה שבועות? איזה יום היום? ועד מתי? ומצד שני הזמן מורגש בכל כובדו וסמיכותו, בלי אופק ברור הזמן כמו לא זז. וכשהחטופים בשביים, הזמן שלנו עצר איתם. עוד יום ועוד יום בתוך ההדף של אותה שבת שחורה, ובצל הרטט של כל תנועה חדשה של כוחות הלחימה. ואולי הזמן מבקש בתקופה הזו התיחסות אחרת – שבמאמץ ובמחויבות, נטעין אותו במשמעות, באור ובטעמים רכים, גם כשזה ממש לא קל, גם אם רק לרגעים קצרים.
השבוע באתרנו, מאמר מקצועי אקטואלי על טיפול דינמי בימי מלחמה, ועוד טורים מעוררי השראה ובהם מחשבות על האפשרות להיות בתנועה נפשית בצד הכובד והדאגה:
"אחד הקשיים שעולים לאחר מפגש עם רוע צרוף, גם עבורנו וגם עבור המטופלים שלנו, הוא התערערות האמונה בטוב, והחרדה הכרוכה בכך. המפגש עם הרוע והזעזוע החיצוני, מגרה ומעורר זעזוע דומה בעולם הפנימי. עולה הצורך לכונן מחדש את האובייקט הטוב המופנם במציאות הפנימית שלנו, כלומר, לכונן מחדש את האמונה שיש טוב בעולם, שיש תקווה, שיש אנשים טובים שנכונים להושיט יד ולעזור, ושיש ביכולת שלנו להסתמך על עצמנו ועל הקרובים לנו ולצלוח את המשבר. במפגש הטיפולי, הכינון המחודש של הטוב הפנימי, כולל אמונה בערך של המפגש שלנו עם המטופלים, גם בתקופה הזו" אביאל אורן מנסח מחשבות ראשוניות על פסיכותרפיה פסיכואנליטית תחת תנאים של מציאות רדיקלית המשותפת לנו ולמטופלנו. נקודת המבט המאומצת במאמר היא זו של החשיבה הפסיכואנליטית הקלייניאנית, אשר מתייחסת ישירות למפגש עם רוע הנגזר מדחף המוות, לצד התאבלות ואמונה בטוב ובתקווה לתיקון.
ד"ר איילת כהן וידר מנסחת עשר דיברות לעבודה במלונות (ועוד דיברה אחת בונוס), ומביאה אלינו תובנות לאחר שבוע של עבודה במלונות בירושלים עם מפוני עוטף עזה. היא מספרת כמה חשוב לא לחשוש מדחיה ובכל זאת למצוא דרך להתמקם בהזמנה פתוחה, לתת מענה לצרכים דחופים גם אם הם לא פסיכולוגים, להתמיד בנוכחות רגשית אל מול אבדן העולם המובן מאליו, וכמה חשוב לצאת להפסקה במהלך משמרת, ומוטב שהיא תכלול חיבוק עם כלב.
"לפני עשר שנים נפלתי תוך כדי ריצה ונחבלתי קשות. הפנים שלי התרסקו וכך הגעתי למרפאה הראשונית כאובה ושותתת דם. האחות שטיפלה בי מרחה משחה מרגיעה על פני. לעולם לא אשכח את הרגע הזה בו היד העדינה שלה הקלה על הכאב החד. בכל פעם שאני נכנסת למלון אני מתפללת למצוא את המילים הנכונות שיאפשרו הקלה ראשונית למכאובי הגוף והנפש."
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין מפרשת את רבי נחמן מברסלב – 'כל העולם כולו גשר צר מאד', ו'אין יאוש בעולם כלל', ברוח הגל השלישי בפסיכותרפיה, ומדברת על העבודה האחריות הנפשית הדרושה כדי להתמודד עם הימים הקשים שעוברים עלינו, בהם הטרור מתקיף גם את הנפש.
"כדאי להיות בתקשורת עם הסביבה. תגובות מהסביבה יכולות לפקוח לנו את העיניים כך שנראה זווית נוספת. לפעמים היא תהיה מכעיסה, לפעמים מפחידה, לפעמים מרגיעה או משמחת או מעציבה. כל עוד יש לנו את היכולת לראות זוויות נוספות, סימן שאנחנו יחסית בסדר. שאנחנו לא מוצפים במידה בלתי נסבלת, ומצליחים לארגן את הרגשות לצד ההגיון וההבנה שיש דרכים נוספות לפרש את המציאות. ההבנה שהמציאות קיימת, אבל אנחנו לא בהכרח תופסים אותה באופן זהה כל הזמן, חשובה מאוד לניהול מצבי אי ודאות. במקום לחפש את האמת ואת הודאות, אנחנו מתחילים להתנהל באופן שמקדם אותנו ומשמר את הערכים הרגילים שלנו, כפי שאנחנו מכירים את עצמנו. היכולת להמשיך להתנהל לפי הערכים שלנו, ולזכור מי אנחנו ומה הכוחות שלנו היא היא העיקר בהתמודדות מול הטרור".
"כבר עברו שלושה שבועות, זה מה שמראה לוח השנה. לפעמים זה נראה לי כמו עשר שנים של צער, כעס ופחד, לפעמים זה נראה לי כאילו הרגע זה קרה: שהייתה אזעקה, ושרצתי לראות בטלויזיה מה קרה, וראיתי בערוץ 11 את הכתב המופתע – עדיין בלי המגן שכולם עוטים מאז - שרואה בטלפון שלו בשידור חי, ממקור כלשהו כנראה, את החדירה הרגלית, ומבין שאסור לו להגיד את זה. הפנים המיוסרות של אותו גבר צעיר ניבאו את הבאות. אז איך אנחנו שנשארנו בחיים, ולמזלנו לא איבדנו קרובים קרובים, ולא נחטפו לנו יקירינו הפרטיים – איך אנחנו מרגע לרגע?" פרופ' עמיה ליבליך השתתפה בקונצרט וירטואלי של הפילהרמונית שהיא כל כך אוהבת, ובעקבות כך מוסרת לכולנו תובנה חשובה עם הכניסה לשבוע הרביעי ללחימה – 'כל אחד ואחת צריך להתחבר למקורות הכח שלו'.
"האדם מחפש משמעות. אבל גם הסחת דעת. והרגשה שהוא מועיל. אבל הכי קשה לו עם איבוד האמונה – במשהו או במישהו. בנצח ישראל, במנהיג מורם מעם, בטוב שבבני אדם, ב"צדיק וטוב לו" – באאורה החיובית שתקיף אותך, שתהיה הילה לראשך "אם רק תיתן לה מקום", ב-Karma is a bitch". כל האמונות הללו, ועוד רבות אחרות, התנפצו לנו בבום של רקטה עם ראש נפץ של 60 ק"ג." ד"ר חנה דויד כותבת על חיפוש מלך, חיפוש אשמים, משאלה לניסים וחיפוש משמעות אל מול התופת.
וד"ר עמית פכלר בסיפור קצר שנותן קצת אויר לנשימה, על 'חדירה', של צחוק, של משחקיות ושל דאגת הפסיכולוגית, אל שטחי הכינוס של המילואימניקים הממתינים לקרב.
שעון חורף / סיון הר שפי
עַם אוֹחֵז
בַּמָּחוֹג הַקָּטָן
מוּנָף כְּחֶרֶב הַזְּמַן מֵעַל רֹאשׁ:
חֹרֶף בְּיִשְׂרָאֵל דֹּם!
אַל תְּחָרְפֶנּוּ כִּי חֹרָפְנוּ וְחֵרַפְנוּ
וְחֶרְפָּה עָבְרָה עַל נַפְשֵׁנוּ,
אַל תַּחְשִׁיכֶנּוּ כִּי אֵימָה חֲשֵׁיכָה
גְּדוֹלָה כְּבָר נָפְלָה עָלֵינוּ
כִּי נִרְדַּמְנוּ בַּשֶּׁמֶשׁ,
וְאַל כְּמָטָר כִּי כְּבָר
עָרַף לִקְחֲךָ בְּסַכִּינָיו.
תֵּן לָנוּ עוֹד שְׁעַת אוֹר אַחַת
לְתַקֵּן בָּהּ,
הַאֲרֵךְ עִמָּנוּ
שֶׁמָּא נָשׁוּב.
שִׁמְשֵׁנוּ הוֹפִיעַ הַזְּרִיחָה
כִּי גַּם בְּגָדִים לֹא יֵחַמּוּ.
אֲבִיבֵנוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וֵאלֹהִים שֶׁלִּי אֲשֶׁר בְּבֹשֶׁת הַשָּׁקֵד:
תֵּן שָׁלוֹם בָּאָרֶץ.
(אוקטובר תשפ"ד)
Photo by Abdul A on Unsplash
