כבר עברו שלושה שבועות

פרופ. עמיה ליבליך | 27/10/2023 | הרשמו כמנויים

זה מה שמראה לוח השנה. לפעמים זה נראה לי כמו עשר שנים של צער, כעס ופחד, לפעמים זה נראה לי כאילו הרגע זה קרה: שהייתה אזעקה, ושרצתי לראות בטלויזיה מה קרה, וראיתי בערוץ 11 את הכתב המופתע – עדיין בלי המגן שכולם עוטים מאז - שרואה בטלפון שלו בשידור חי, ממקור כלשהו כנראה, את החדירה הרגלית, ומבין שאסור לו להגיד את זה. הפנים המיוסרות של אותו גבר צעיר ניבאו את הבאות.

אז איך אנחנו שנשארנו בחיים, ולמזלנו לא איבדנו קרובים קרובים, ולא נחטפו לנו יקירינו הפרטיים – איך אנחנו מרגע לרגע? בתי היקרה מתי אומרת: אמא, אל תשכחי חמלה עצמית. נכון. נולדתי בתל אביב בראשית מלחמת העולם השנייה, כאן בארץ למזלי הרב, ולא בפולין. וכמה מלחמות עברתי מאז, מי יספור.

בפוסט הקודם שלי כאן כתבתי שהצעד הכי טוב שאני מכירה לעזור לעצמנו הוא דרך עזרה לאחרים. ואכן המון מהקוראים שלי כאן עושים את זה במקצוע ומחוץ למקצוע, וכל הכבוד לכולכם.

אז הנה סיפור קטנטן שמוביל ללקח אחר, גם הוא מובן מאליו:

אני מנוייה ותיקה של התזמורת הפילהרמונית, עוד מירושלים, עוד עם בעלי ישראל ז"ל, אחר כך עם נחי, ולימים בתל אביב עם שני נכדיי גבריאל ורז. היו לי כרטיסים לקונצרט הראשון לעונה שהיה אמור להתקיים לפני שבוע – מי זוכר. שירות המנויים הודיע על ביטול או דחייה, כמובן, ואז הגיעה הזמנה לקונצרט שישודר בלייב בערב יום ראשון האחרון, 22.10. התזמורת תנגן בהיכל התרבות מול אולם ריק: התקווה – כמו תמיד בפתיחת העונה, ואחר כך 'תרועה לישראל' של פאול בן חיים והסימפוניה השלישית, ה'הרואיקה' של בטהובן.

הצלחתי לזכור עד 7 בערב, ולמצוא את האתר על המסך הגדול של המחשב, ממנו אני כותבת גם כעת. המנצח הצעיר של התזמורת, להב שני, יליד 1989, עמד בלי עניבה על במת המנצחים. בצילום שמאחוריו נראה האולם הריק, ועל הכיסאות של שתי השורות הראשונות שלטים עם שמות החטופים. זה היה הקהל. התזמורת לפניו ניגנה היטב, בעניבות הפרפר הלבנות של הגברים, בחגיגיות הנדרשת ואף למעלה מכך.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הייתה חוויה גדולה. בכיתי, זה ברור. חוויתי ריכוז כזה שאולי לא היה לי מראשית המלחמה. חשבתי על החטופים כמובן, וחשבתי על להב שני, שהוא כמעט נער, ואיך זה להיות מוסיקאי כל כך מחונן ולגדול דווקא כאן. ראיתי את ההבעה החמורה על פניו, שרק לרגעים מועטים הפכה למעין חיוך קל של תודה למנגנים. חשבתי על בטהובן, שהלחין את היצירה בשנת 1806, על הקשר בין היצירה ומלחמה - מלחמות נפוליאון במקרה זה, ועל מה שבטהובן האיש נאלץ להתמודד איתו בחייו. חשבתי על המנגנים ובנות/בני משפחותיהם, וראיתי איך קמו בצעדים כבדים לעזוב את הבמה בסיום הקונצרט, בלי מחיאות כפיים, אפילו לא אחת.

אחרי הקונצרט הרגשתי כאילו קיבלתי אינפוזיה של כוח, וכתבתי על פיסת עיתון שהיה מונח לידי: "כל אחד ואחת צריך להתחבר למקורות הכוח שלו".

מסרתי את הסיסמה החשובה הזו לרבים ממכותביי ומתלמידיי השבוע, ואחד מהם, שפגש אותי הבוקר על שפת הים, כמעט כרגיל, הפעיל מערכת הגברה קטנה שהביא מהבית בבית הקפה שלנו והשמיע את האריה הידועה מתוך "אאידה". בשבילי, או בשבילו – לא משנה.

אז מה מקורות הכוח שלך? ואיך את או אתה מתחברים אליהם?

---

האזנה לקונצרט: https://www.hebpsy.net/....asp?id=6202