פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בגן הכלבים שלנו

בגן הכלבים שלנו

פרופ. עמיה ליבליך | 11/1/2013 | הרשמו כמנויים


פיסטוק הגולדן רטריבר שלי היום בן שנה. הוא נולד בקיבוץ בנגב בתאריך יפה - 11.1. קיבלתי אותו כמתנה מילדיי לחג הפסח בשנה שעברה, הוא היה אז גור בסלסלה, והיום... לא תאמינו.
פיסטוק הוא החבר האינטימי שלי ביום יום. אף על פי שאין יצור ידידותי ממנו, הוא גרש הומלס אחד שניסה להיכנס אלינו הביתה בליל סתיו, ולאחרונה, כשפתאום התעלפתי ונפלתי, הוא העיר אותי בליקוק פניי. (בודאי הייתי מתעוררת גם בלי זה, ולא לדאוג, אני לגמרי בסדר!) יש לו מלונה בחצר, אבל למעשה כל הגן הוא שלו. וכשאני בבית, הוא יוצא ונכנס כרצונו.
לא היה קל לגדל כלב מגורות. הוא נשך ושרט ולא הבין שום הוראה, הוא רצה ללכת בדרכו שלו. הוא לא גילה כל סימני התקשרות אלי. אבל בהדרגה למדנו זה את זו, והיום הוא עדיין אתגר, עדיין דבק בחירותו, אבל הרבה יותר נוח. אנחנו מתחילים כל בוקר בטיול ארוך על החוף, תענוג צרוף לשנינו, וגם לבריאות. כאשר הרופאה שואלת אותי מה אני עושה כתרגול גופני, אני עונה: "מטיילת עם כלבי על החוף", ומיד היא מרפה משאלותיה. אבל לפעמים נמאס לי ממנו, מהטיפול, האחריות, ההיצמדות לסדר זמנים - מי איננו מכיר את הצד הזה, גם בהורות, לא כן?
אחת מזכויותיו של פיסטוק היא שבעטיו היכרתי את גן הכלבים שלנו, זה הנסתר מהעין מאחורי רחוב יהודה הימית ביפו. זהו מתחם עפר מגודר ובו עצים עבותים, ספסלי ברזל ופחי אשפה. הכלבים נפגשים שם להתרוצץ, להוציא מרץ. אולי הם גם זקוקים לחברה, אינני יודעת.
ובעלי הכלבים... זה עניין אחר. ראשית, בגן הכלבים אין צורך להשגיח על הכלב, לפחות לפי גירסתי ההורית. הגדר מבטיחה שלא ייעלם לו בעקבות ציד שהוא מריח במרחקים. הכלב נמצא במקום בחברה ועליו האחריות למצוא בה את מקומו. באופן טבעי, החיות בגן הכלבים ידידותיות זו לזו, כל עוד הבעלים יושבים בצד ואינם מקלקלים... יש דומיננטיים ויש כנועים יותר, העדר הוא אולי הירארכי, אך כמעט כל כלב או כלבה משתלבים בו בקלות.
יש משהו מרגיע מאוד בהסתכלות על תנועתם של הכלבים סביבנו – או לרגלינו, ולפעמים תחת הספסל בו אנו מנסים לנוח רגע. קצת כמו התבוננות בדגים באקוואריום, אבל הרבה יותר מעניין – תנועתם של הכלבים במרחב והתנהגותם הכלבית משרים עלי מין מנוחה היפנוטית כמעט.
בעלי הכלבים בגן שלנו כולם אנשים בוגרים-צעירים, גילאי 25 עד 45, ואני קצת יוצאת דופן ביניהם. מלכתחילה, נראה כאילו כל מעיינם הוא היצור בעל ארבע הרגליים שהובילו עד הגן – בן כמה הוא, מה גזעו, אם יש לו או לה בעיה רפואית כלשהי, בעיה התנהגותית כלשהי, מה עושים, היכן קונים ציוד לכלב, מי הוטרינר המומלץ ועוד ועוד. נראה כאילו מלבד הכלב והקשר איש-כלב, אין בעולמם של אלה דבר. אך בהדרגה נפתחת כמניפה הזהות האישית שמעבר לכלב.
אשה צעירה ואלגנטית שברשותה שני כלבים, אחת זקנה ואחד צעיר מאוד, מביאה שטיח קטן שהיא פורסת על הספסל, ואחר כך מוציאה מהתיק ספר ברוסית ומתיישבת לקרוא. לכלבים היא אומרת ברוסית שיתנו לה מנוחה עכשיו.
בחורה אחת מביאה לגן הכלבים את חוברת ההכנה למבחן הפסיכומטרי. היא שואלת: מי כאן מתמצא בהסתברות? ומיד מתגייסת אחרת לעזור לה לענות על השאלות המתפלפלות. ערב אחר שאלה מי רוצה לבחון אותה באוצר מלים, ומאחר ונעניתי, הפכתי למומחית בעיניה. "איך את יודעת כל כך הרבה מילים קשות", שאלה אותי. "אני כבר די הרבה שנים קוראת וכותבת", אני עונה לה, אבל נאלצת גם לגלות בהזדמנות זו מי אני ובמה אני עוסקת. אז מתברר שיש עוד פסיכולוגית בגינה, וכן, היא למדה אצלי פעם לפני 25 שנה בירושלים מבוא לפסיכולוגיה. היום היא עובדת בבתי סוהר, איזו עבודה קשה וחשובה!
בחור אחד הוציא לאור ספר חדש, וסיפר על זר הפרחים שקיבל מהמו"ל. גם אני מספרת על הספר החדש שלי. גבר אחד מספר על בית הקפה שברשותו המארגן אירוע מוזיקאלי בשבוע הבא, ומזמין את כולנו. אחר הוא דובר של אחת התזמורות הגדולות בארץ, וגם כותב מוסיקה בעצמו. אישה אחת עומדת לפתוח עסק של הדפסת תימלול לישיבות וכדומה. היא מביאה לגן הכלבים את המודעה שניסחה להעלות לאינטרנט, ושואלת לדעתנו. בחור אחד מספר שהשתתף בהפגנה למען יפו הערבית, אחרת השתתפה בהפגנה בבילעין ואף ישבה בבית הסוהר. זוג של צעיר וצעירה עולי רוסיה מייעצים לכל מי שדרושה לו עצה בענייני מיחשוב.
ובינתיים הכלבים... רצו סביב סביב במעגלים, עלו וירדו על המגלשה שלהם, שתו מים מהברז וטבלו בבוץ שהתאסף בגשמים האחרונים. שניים רצים אחרי כדור מפונצ'ר, ואחדים בוהים באדישות במתרחש. "תרוצו קצת גם אתם!" משדלים אותם בעליהם, ללא תוצאה, כמובן.
במרחב הגן חלוקה לאומית ברורה: במתחם הכלבים, כולנו יהודים תושבי יפו. מחוץ למתחם, באיזור מתקני המשחק של הילדים – כולם ערבים, אימהות וילדיהן הקטנים בגינה, או נערים ונערות הנפגשים מחוץ לעיניהם המשגיחות של ההורים. שני עולמות, והגדר בינינו. לפעמים נכנסים ילדי בית ספר ערבים לשחק עם הכלבים. אחד אפילו בחר לעשות את מסיבת יום ההולדת שלו עם הכלבים שלנו. רבים מהילדים הערבים, בעיקר ילדות, מפחדים מפניהם. אחדים באים לעיתים בריצה פרועה ובצעקות מבהילות ופותחים ברעש את שערי המתחם, שיברחו לנו בני שעשועינו. לא פעם מצית מישהו מאלה את פחי הזבל השכונתיים, או אפילו את מתקני המשחק לילדים. מישהו מאיתנו מצלצל למכבי האש, שכבר מכירים את התופעה. ואחר כך שוב השקט חוזר על כנו, שקט עם נביחות. ואני חושבת – סוציולוגיה ישראלת, כמה דברים אפשר ללמוד על המציאות מתוך התבוננות בגן הכלבים שלנו.
יש ימים שאני מגיעה לגן ואין איש, כלומר אין עוד כלב. פיסטוק מתבונן בי בשאלה: "מה קורה? איפה כולם"? ואני אומרת לו: "שמע חבר, האם יש לך מושג עד כמה אתה מועיל לבריאותי הנפשית? רק שתדע"!

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

ליום הולדתי קיבלתי מאחד מילדי מארז של ספרים קטנים ונאים בהוצאת 'תשע נשמות' – מתנה נהדרת. המיזם של 'תשע...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi13/1/2013

מישהו לרוץ איתו. לגדל כלב אוחית מחמד אחרת (אני מגדלת חתולים) זה סוג של הורות,
עם כל מה שנלווה לזה, הבילוי המשותף
גם כשישבנועם ילדינו בגן השעשועים נוצרו חברויות עם המבקרים.
החיות מעניקות לנו המון.
תודה

גילה גור-רבינוביץגילה גור-רבינוביץ13/1/2013

אהבתי והזדהיתי עם כל מילה.. שלום עמיה
גם אני הייתי תלמידה שלך לפני שנים רבות.
אף שאיני תושבת יפו לעיתים אני מזדמנת לגן הכלבים ביהודה הימית (בזכות החומוס המצוין של אבו קראוון שנמכרברחוב). התאור היה נאמן למציאות ומרגש מאוד
גילי גור רבינוביץ'

חוה רימוןחוה רימון13/1/2013

אשרי פיסטוק ואשרי אדוניתו [ל"ת].