פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי
ימי הבלבול שלי

ימי הבלבול שלי

פרופ. עמיה ליבליך | 11/7/2014 | הרשמו כמנויים


בימים אלה, מה שעובר על כולנו הוא תערובת של רגשות גואים - פחד, כעס, יאוש, תסכול, חמלה, תחושת אין-אונים ועוד. אני, לפחות, מאוד מבולבלת.
במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, שבה אני עובדת, מתקיימים עכשיו קורסי קיץ, בעיקר להשלמת תנאי הקבלה. חלק גדול מהסטודנטים הם ערבים, או ליתר דיוק - ערביות. מוסלמיות בבגדים הכבדים שלהן, בכיסוי ראש, פניהן חיוורים מהצום, בעיצומו של הקיץ, התגודדו במסדרון ודיברו בהפסקה בשפתן. לא ידעתי אם יש בין תלמידינו היהודים כאלה שבאו מהדרום המדמם, מאשקלון, אשדוד או באר שבע - אלה אינם בולטים בחזותם החיצונית, כמובן. ויש גם ערבים ובדואים בדרום... מה כולם מרגישים? אחת המרצות פגשה אותי בפינת הקפה ואמרה לי במבוכה - אני מלמדת קורס על החברה הישראלית, איך אפשר ללמד את הנושא הזה לקהל כזה בימים כאלה? אכן, דילמה גדולה. יכולתי רק להשתתף במבוכתה. פתאום נזכרתי והצעתי לה מאמר על סעיד קשוע שקראתי בכתב עת אקדמי לאחרונה - מה שנקרא להיאחז בקש. אבל באמת - איך מלמדים? מתעלמים? פותחים את המצב לדיון? ומה עם הסילבוס הקדוש? ומה עם עמדתו הפוליטית של המרצה ונפיצות הדיון בכל מקרה?
אני גרה ביפו. אמש יצאתי עם הכלב לטיול הערב שלו והיינו בגינה הקטנה לידינו, רק אני והכלב, כשנשמעה עוד אזעקה. פיסטוק הכלב, שאינו חכם במיוחד, למד אחרי חשיפה אחת את טעם האזעקה והוא מגיע אלי בעיניים שואלות: "מה עושים?" ובבקשת הגנה. אין שום בעיה להצמיד לו את הקולר והרצועה, אין סימן לבריחתו הרגילה המסמנת כי טוב יותר להשתולל בגינה מאשר ללכת קשור ברצועה באופן מסודר.
אני מתחילה ללכת בצעד מהיר לכיוון הבית. בבית יש לי ממ"ד, אלא שהחלון שלו, שאמור להיות סולידי במיוחד, כבר מזמן אינו זז ממקומו, וכך זהו ממ"ד עם חלון פתוח, רחמנא ליצלן. כשאני לבדי בבית איני משתמשת ב'הגנה' זו. בכל זאת אני, אזרחית ממושמעת, צועדת הביתה. בפינת הרחוב יושבת בפתח הבית שכנה ערביה, נגיד שמה אעישה, מותשת מצום הרמדאן. גם שתי בנותיה, נשים צעירות, כל אחת והטלפון הסלולארי בידה יושבות לידה על המדרגות המובילות לביתן. על שמי הערב הבהירים עוד לא עלו הכוכבים, ועוד לא הגיע זמן הסעודה שלהן.
"שמעת אזעקה", אומרת לי אעישה, ומפנה לי מקום לידה. אני מעדיפה את חברתן של שכנותי מאשר לשבת לבד בביתי ומצטרפת למקום המוצע לי על המדרגה. אעישה אומרת: "יותר בטוח ברחוב, אני אומרת לך. מה, אני צריכה שהבית יפול לי על הראש?"
גם אני מרגישה יותר בטוחה כאן, בין אנשים, ובינתיים שומעים חמישה פיצוצים רחוקים. אנחנו משוחחות במילים מעטות על המצב. אני בראשי חושבת: "מה אומרים כאן ועכשיו?" ואעישה אומרת בקול: "כמה מלחמות נסבול עוד? איזה בלגן". כמה דקות עוברות, ארבע נשים נושמות לרווחה, הסכנה המיידית חלפה. וגם נזהרנו מפני סכנה אחרת - אני מניחה שגם הן נזהרו: לא להגיד את מה שלא יהיה אפשר לקחת חזרה.
בבוקר שמתי לב כי הבית הנעול, השייך למשפחה החיה בצרפת כל השנה, נפתח, ומשפחה גדולה יושבת לארוחת בוקר על המרפסת. "מצאו להם זמן ומקום לווקאנס שלהם", אני חושבת ומשום מה זה מצחיק אותי.
והנה מצלצלת אלי שכנה אחרת, יהודיה ואם לילדים קטנים, ומספרת לי כי בשדרות ירושלים יקיימו הפגנה, עכשיו, ממש עוד מעט, ושאבוא גם אני. אני אפילו לא שואלת מי מארגן את ההפגנה ומה מטרתה - זאת אני מנחשת, ונוסעת למקום. ממילא אי אפשר לעבוד בימים אלה, וגם ליהנות אי אפשר. הניחוש קלע בול: הורי בית הספר "יד ביד", סניף בית הספר היהודי-ערבי של יפו, הם מארגני ההפגנה, שנערכת באישור המשטרה על השדרה הוותיקה במרכז יפו. אני פוגשת אימהות ותינוקות בעגלות, ילדים קטנים וגדולים יותר עם הוריהם, לבושים בחולצות לבנות ועליהן סמלי "יד ביד", והכרזות, בעברית ובערבית "אימהות לא רוצות מלחמה", "שכנים, לא אוייבים" ועוד. אני מזהה אנשים מהקהילה האמורפית של 'שוחרי השלום והיחסים הטובים ביפו', אם אפשר לכנותנו כך. אך אחד האבות מדבר אתי על היעדרם הבולט של הורים ערבים מקהל המפגינים. "הם אינם באים", הוא אומר לי בתמיהה, "את יכולה להסביר לי מדוע?" יש לי כמובן השערות, ודאי זה קשור עם העובדה שגם פה בבוקר היום, אני חשה את ההימנעות המבלבלת מליל אמש עם אעישה. איש אינו אומר את הדברים הקשים לאמירה, האם אפשר לאמוד את הסבל האנושי של המערכה הזו, משני צדדיה? "לא רוצים מלחמה", זה כל מה שמאחד אותנו? כנראה זה מעט מדי.
ואז... קוראים לזה אסקפיזם, או שמירה על הנורמאליות? יש לי שוברי מתנה בארנק עוד מפסח, ואני מחליטה פתאום ללכת לקניון ולפדות אותם בעבור זוג די מיותר של מכנסים. ושם, בתא המדידה, תופסת אותי האזעקה הבאה.
אני לא פוליטיקאית ואינני אמיצה. בגילי אני מרשה לעצמי לא להיות לוחמת, ובאמת - גם בצעירותי לא לחמתי הרבה. מחר אני מקוה להשתתף באירוע שמארגנים בנווה שלום-וואהאת אל סאלאם, תחת הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" - אינשאללה. אולי מחר הדברים יתבהרו, אבל הערב, ערב שבת, אני נותרת עם הבלבול הזה, מה עושים, מה יהיה, על מי אפשר לסמוך ומהו תפקידי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

הצפייה במחזה 'הדיבוק' בתיאטרון 'גשר' היא חוויה מטלטלת. כמו בהצגות קודמות של קבוצה כשרונית זו התפעלתי...
שמו המלא של המקום הוא 'המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב' אך חובבי האמנות מכירים אותו בשם הרחוב עליו הוא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורנה אפקאורנה אפק18/7/2014

דברים נוגעים בימים קשים. בתוך הבלבול צריך לזכור שיש כאלה שאסור להם להיות מבולבלים. הם צריכים להחליט, הם צריכים לקחת על עצמם תפקיד בו הם יצטרכו לוותר על מציאות אידיאלית בה אין הרג של חפים מפשע. בין השמאל הקיצוני והימין ההזוי אפשר וצריך להשמיע קול שפוי בו יש אכפתיות ואמפטיה כלפי הצד השני עם היכולת הטיבעית לדאוג להשרדות שלנו.

אילה אילוזאילה אילוז13/7/2014

המצב אכן לא פשוט. ויחד עם זאת, כרגע נראה שאין דרך אחרת אלא לתקוף כדי להגן על עצמנו, גם אם שוחרי שלום אנו, ולחיות עם הידיעה הקשה שגם חפים מפשע נפגעים.
ההדברות בנושא בימים אלה עם ערבים היא קשה. קשה לחשוף את הכעס והכאב שישנם בשני הצדדים, ועדיף אולי להשאיר את ההידברות בנושאים אלה לימים רגועים יותר.
ובתוך כך, התמונה שלך ושל שכנותייך הערביות מפטפטות בזמן האזעקה נצרבת כסוג של נחמה ומעוררת תקווה.

איתן מאיריאיתן מאירי12/7/2014

על מי אפשר לסמוך ומהו תפקידי. לא על מנהיגינו המפחדים ומשתמטים מלעשות שלום, ומסובבים אותנו בכחש כבר עשרות שנים,אלה על עצמנו.
ותפקידנו, לדרוש שלום, להטיף לדו קיום, ולהלחם בכל גילויי גזענות תוך ידיעה שבכך אנו "בוגדים" "גיס חמישי" ומאוד לא פופולריים.