מְקֻפָּל כְּעֻבָּר בְּרֶחֶם הַצִּינוֹק, לְעוֹלָם לֹא אִוָּלֵד
עלון פסיכולוגיה עברית | 3/8/2025 | הרשמו כמנויים
מגילת איכה שנקראה אתמול בערב בבתי הכנסת כמו גם בכיכר החטופים, היא ניסיון נוקב לתאר חורבן, לתת מילים לכל מה שאין ממשי ממנו – לזוועה, לאסון, להתפרקות, לתוצאות החרב והרעב, לאימה הנופלת על הארץ. הקינה היא מעין 'קן' לצער, אופן לבוא במגע עם הבלתי נסבל ובלתי ממולל. התמונות והסרטונים המחרידים של החטופים רום ברסלבסקי ואביתר דוד שפורסמו בסוף השבוע, גם הן מותירות אותנו חסרי מילים, נטרפים. אם הקינה היא קן לצער, ראויים הימים האלה לקינות חדשות. ובצד הקינות – פעולות. (גם הפעולות הן מעין קן לצער, קן לתקוה).
גם השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים:
מאמרה של עמנואלה אורן עוסק בנקודת מפגש (Meeting) העשויה להיווצר בטיפול ביחסים בין המטפל למטופל. היא נתפסת כתופעה סוגסטיבית, מגנטית באופייה, שבה האחר הופך להיות ראי עמוק. מדובר בתצורת מצוקה שהמטפל ומטופל מכירים מחייהם הנפשיים, אשר משתחזרת בחוויה של מטופל ונחווית גם על ידי המטפל עצמו, באופן דומה ושונה, דבר המאפשר לייצר תנועה וטרנספורמציה ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית. על המטפל להתוודע לחוויה פנימית זו שאולי לא מוכרת לו לחלוטין בתחילת הטיפול, ולפעול מול המטופל גם מתוך אזורי הדמיון וגם מתוך אזורי השוני. תהליך כזה מאפשר למטופל לראות את העולם באופן אובייקטיבי יותר, ולא באופן אשלייתי שמושפע מהכאב הכרוני.
מאמרו של יצחק מילר עוסק בתהליכים נפשיים של נערים מהחברה החרדית, בעיקר בחורי ישיבות, החווים משברים דתיים עמוקים המשליכים על זהותם, תפיסת עולמם ובריאותם הנפשית. דרך ניתוח שני מקרים טיפוליים – של משה, המתמודד עם קונפליקט בין אידיאלים רוחניים לתשוקות גופניות, ושל שלמה, המתמודד עם משבר אמון כלפי סמכויות דתיות – מתאר המחבר את המעבר הדרמטי מאידיאליזציה דתית אל תחושות של ריקנות, אשמה ובלבול. באמצעות כלים תיאורטיים מן הפסיכואנליזה, ובמיוחד תיאוריות העצמי, יחסי אובייקט וגישות התייחסותיות, מנותחת הדינמיקה הנפשית שמתרחשת כאשר אידיאלים דתיים מוחלטים מתנגשים במציאות אנושית מורכבת. המאמר מדגיש את חשיבות ההכרה בהקשר התרבותי-אמוני של המטופל, ואת תפקידו של המטפל כמרחב ביניים המאפשר יצירת זהות גמישה ומורכבת יותר. הטיפול נתפס ככלי מעבר מפיצול לאינטגרציה, מהזדהות טוטלית עם אידיאלים חיצוניים לכינון עצמי אותנטי המסוגל להכיל סתירות.
ובמדור הספרים - ספרה של תרצה דֶמבו – 'מה שחסר ואינו מתמסר - על טיפול בתנועה והצוֹפֶן שבתנועה אותנטית' - אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה “דבר” חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים ה”דבר” הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנועתי. כמו פליטת פה בדיבור, כך גם מופיעות פליטות תנועה בגוף, נקודות מוצא אל ידע חסר המסתרב (מסתתר+מסרב) לצאת לאור ושהעדרו יוצר מועקה. פרק מהספר זמין לקריאתכם.
מן הצינוק / בכל סרלואי
אֲנִי מוֹדֵד אֶת הַמֶּרְחָב בִּצְעָדַי
שְׁלֹשָה לְכָל כִּוּוּן
וְחלוֹן.
אִם קַיָּמִים שָׁמַיִם שָׁעָה שֶׁעֵין אָדָם אֵינָהּ רוֹאָה אוֹתָם
אֵין הֵם רְאוּיִים לִתְפִלּוֹתַי.
מְקֻפָּל כְּעֻבָּר בְּרֶחֶם הַצִּינוֹק
לְעוֹלָם לֹא אִוָּלֵד.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת פְּעִימוֹת צַעֲדֵי הַסּוֹהֵר
וְאֶת מִלְמוּל הָאֲדָמָה, חֶבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלִּי לָעוֹלָם.
אֲ־דֹנָי, אִם עוֹדְךָ קַיָּם בַּמֶּרְחָב הַנּוֹרָא
גַּם כִּנִּים תְּלוּיוֹת בְּךָ,
אֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁמֶךָ.
אִם עוֹדִי קַיָּם בְּרֶחֶם הַבַּרְזֶל
וְאֵין הַבְּרִיּוֹת נִזְקָקוֹת לְרַחֲמַי אֶלָּא לְסִבְלִי,
הַזְכֵּר לִי אֶת שְׁמִי
Photo by Johny Goerend on Unsplash
