תרצה דֶמבו
מה שחסר ואינו מתמסר
על טיפול בתנועה והצוֹפֶן שבתנועה אותנטית
הוצאת רסיס נהרה
בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת
זו התנועה בגוף האדם
אבל היא עדיין איננה שלו
זאת המילה שבאדם
אבל איננה המילה של האדם
היא תהיה שלו כשיגיד אותה.
אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה “דבר” חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים ה”דבר” הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור?
מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנועתי. כמו פליטת פה בדיבור, כך גם מופיעות פליטות תנועה בגוף, נקודות מוצא אל ידע חסר המסתרב (מסתתר+מסרב) לצאת לאור ושהעדרו יוצר מועקה.
באימפרוביזציה בתנועה ובתהליך המכונה תנועה אותנטית, כשמשהו מן השליטה בתודעה נשמט, נוצר לעיתים סדק מכוח דה-ז’ה-וו תחושתי, וחלק אינטימי, זר, לא מוכר, מגיח ולוקח את המתנועע לנוע, לרקוד ולהתמסר אליו.
זה מה שאני מכנה הריק המלא במשהו לא ידוע, המצוי בחלל בין התנועה למילה ובין המילים עצמן, שדרכו יכול לרגע להגיח מה שחסר ואינו מתמסר.
תרצה דֶמבו היא מטפלת בתנועה ומדריכה בגישה פסיכואנליטית, חוקרת מזה שנים רבות את עולם התנועה האותנטית ומחלוצות תחום הטיפול בתנועה בארץ; ריכזה במשך שמונה שנים את מסלול הטיפול בתנועה בלסלי קולג’ ומנחה סדנאות בארץ ובעולם. בספר זה משתפת תרצה דֶמבו את הקוראים בתהליך התפתחותה המקצועית ובהתנסויותיה בקליניקה, ואף מציעה מודל הדרכה ייחודי למטפלים בתנועה.
לפניכם הפרק החמישי מתוך הספר באדיבות המחברת:
תנועה אותנטית לשירות הטיפול
מה שחסר ואינו מתמסר – מתנועה שתוקה לדיבור מתוודע
אני מדבר עם הגוף שליוזאת מבלי שאדע על כךאני אם כך אומר תמידיותר משאדע1
אני מבקשת לשתף אתכם במחשבותיי על הגוף בתנועה, בשפה ובמילה, ובטיפול בתנוﬠה. אפתח במה שקיבל את השם "תנוﬠה אותנטית". זוהי מתודה המתרכזת בחוויה הישירה, ומתבססת על עבודה אינדיבידואלית בקבוצה. משתתפת באחת הסדנאות הגדירה עבודה זו כ"נביעה בלתי אמצעית בכאן ובעכשיו". זוהי אכן נביﬠה, שהניסיון מוכיח שמתוכה ניתן לפגוש ולמצוא המצאות אישיות ייחודיות, המהוות נקודת מוצא למשהו אחר ושונה מהאוטומטון החזרתי, האוסר אותנו ברשותו של הישן.
התנועה האותנטית מזמינה את המתנועעת שﬠיניה עצומות להמתין, להקשיב ולנוﬠ מתוך דחף מניע ברגע התרחשותו בגופה. תהליך תנועתי זה מתרחש מול עד צופה, או מעגל של עדים צופים, וכמו בשטף אסוציאציות חופשיות בטיפול הפסיכואנאליטי, גם כאן נוצר מרחב מאפשר של אימפרוביזציה אסוציאטיבית.
אימפרוביזציה עבורי היא Off Hands = Invention, או במילים אחרות המצאה שנולדת כשמשהו מן השליטה בתודעה נשמט, ודחף אינטימי זר מגיח, דוחף את המתנוﬠע לנוע, לרקוד ולהתמסר אליו. בתהליך זה נוצר איזשהו סדק בתודעה בתוקף דז'ה וו תחושתי. כך הלא מודע יכול להגיח באקט של תנועה, ומאוחר יותר להתנסח בשפה ובמילה.
בהמשך התהליך, נמסרת עדות מילולית של המתנועעת על המהלך התנוﬠתי שלה, תוך ויתור על פרשנות וביקורת עצמית. זוהי עדות של המתנועעת שמעידה על עצמה כקיימת. עדות זו נמסרת בגוף ראשון יחיד זמן הווה, על אף שהיא נאמרת בדיעבד. באופן זה ניתן לחוות באמצעות המילים את התנוﬠה, לראותה בדיעבד כהרף עין ולתת לה שם, בניסיון ללכוד אותה בעת התרחשותה, שהרי תנועה אינה משאירה עקבות – בעודה מתרחשת היא גם חולפת.
אם המתנוﬠﬠת תחפוץ, צופה חיצוני ימסור לה עדות על מהלך תנועותיה, עדות שגם בה לא ישולבו ביקורת, פירוש או השלכה, אלא רק אישור על קיום ממשי תנועתי. כך ניתן גם להחזיר למתנועעת חלקי תנועה של תנועותיה שלא זכרה.
Direct Experience
אין אפשרות לחזור על אותה תנועה פעמיים; תנועה פירושה שינוי. התהליך של ההתנסות עצמה הוא שרשרת של שינויים קטנים שמצטברים עד שפוגשים את ה"דבר", שהוא רגע שבו מתגבשים יחדיו בו זמנית, צורה, תחושה ורגש בעוצמה ואיכות (איך) ייחודית, אישית, פרטיקולרית, לצורה מלאה המתגבשת למילה – כמסמן, שמוביל לדיבור מלא הנאמר בקול ונשמע באוזני הדובר. כך, מתוך היתקלות ב"דבר", נוצרת (מתוך הנצור בתוכו) המילה שלו. מרגע זה אין צורך עוד לחפש מפני שנמצא ה"דבר", או כי נוצר מפגש עם דיבור שקודם לכן התבטא כמועקה. המועקה היא תחושת מה שמוכחש ועקב כך חסר ולא מתמסר, ובגינה מופיע הדחף לנוע.
אם נראה את הגוף כמערכת המכילה ומרכזת את מרכיבי הנפש והאורגניזם ומתאמת ביניהם, נוכל לזהות את התנועתיות התחושתית-רגשית, המתרחשת בתהליך התנועה האותנטית גם כהבעה של הזרוּת והניכור הרשומים ומתרחשים בגוף, אך מוכחשים ומוצפנים עד להגחת המסמנים המזהים אותם מילולית ומביאים את התהליך לכדי ניסוח.
זרות תחושתית מתרחשת זו, עשויה להוביל אל הדיבור המנסח את המחשבה, זו המפתיעה ומגיחה מתוך הלא מודע הרשום בגוף.
אם כך: גוף, תנועה ודיבור, נמצאים במערכת יחסים שבה הם משלימים זה את זה. בהתרחשות התנועתית יש מפגש עם הגוף בהוויה ( = הדבר בעת ההתרחשות עצמה), יש BE ויש HAVE וביחד BEHAVE, שמקבל הכרה מילולית על סמך העדות הפנימית שאותה מתמלל המתנועע בעצמו לעצמו באוזניו, בנוכחות העד, ובכך נהיה ראוי.
בטיפול בתנוﬠה, הפﬠר שבין ההכחשה המוצפנת בגוף והמציאות הממשית הוא מרכזי ומומחש ונוגﬠ בשאלות כמו: איך מוצאים רצף אבוד של מה שחסר? איך מזהים את מה שלא נﬠנה? של מי הגוף הזה בכלל – שלי או של האחר? אחר מוכר? או הזר לי? ובאיזה אחר מדובר (!) פנימי או חיצוני?
חלק מן הגוף נותר תמיד בלתי מזוהה, כשארית, כ"זה" שאיננו נכנס למילה. זהו השריד שנותר בעקבות הכנסת הסימלי בממש. זהו הפער בין לדבר על הדבר ל-את הדבר. והחלק החסר מתבטא במשפטים כמו: "אין לי מילים, אני לא מצליח להגיד את מה שקרה ﬠכשיו", "לא יודﬠ מה אני חש".
כך לדוגמה דברי מטופלת אחרי היﬠדרות שלי בת שבוﬠ ימים:
"היעדרותך גרמה לי בהלה קשה, מדובר בחוויה גופנית איומה, זה משהו בגוף שאין לי ﬠרוץ לדבר איתו, זהו כאב חותך... זה במקום שאין בו מילים וידיﬠה, אין במה להיאחז, אין איך להגיד, אני מנסה למצוא אם אני מציאות בשביל מישהו, ויש לי את ﬠצמי הבוגרת כבר, אבל יש ביני ובין הגוף פﬠר גדול נוראי, אחדות הגוף אבדה, הייתי מכווצת בבטן ובנשימה, חָרַדתי, כאבתי, הייתי ﬠצובה..." ובייאוש היא מוסיפה: "זה הכול על... זה לא הזה... אין ﬠרוץ לדבר את זה". בﬠודה מדברת היא חווה יובש קשה ומתמשך בפיה, שאינו מאפשר לה להמשיך לדבר אלא רק לבכות כאמירה נפשית רגשית באמצעות הגוף.
תנועה אותנטית בשירות הטיפול
יצירת המרחב לביטוי בתנועה והמפגש ﬠם מה שנﬠ, מפתיﬠ ומצליח להיתמלל (להיתדבר) הם הרגעים הקריטיים, זוהי נקודת ההיוודעות, זהו ה- Direct Experience בתנועה האותנטית בחדר הטיפולים. ההנחה היא שככל שתצטברנה יותר נקודות של היוודﬠות עם החוויה הישירה, כחוויה של ממש, תצטבר איתן יכולת ריאלית קיומית ניתנת לניסוח ואמירה של ממש, שתﬠמוד נכון יותר מול אימת האובדן התמידית.
חדר הטיפולים מﬠוצב כך שיש בו "פינת דיבור" ומרחב נפרד המיוﬠד לתנוﬠה, ובו גם אזור מרופד בכריות, פוף ומזרנים. צריך לחצות מﬠין גבול דמיוני בין התנוﬠה לבין המילה. במרחב הביניים בין השתיים מונח האפקט (Affect), מפﬠיל ודוחף.
אנחנו בחדר הטיפול ﬠכשיו. ליאור, שכבר נמצאת בטיפול יותר משלוש שנים, אומרת לי: "אני רוצה להרוג אותך ﬠכשיו..." (אני חושבת: לערוג-ערגה), "כשאת באת אלי ﬠם הפוף ויכולתי להכות ברגלים הבנתי שאף פﬠם לא התגוששתי ﬠם הוריי, אפילו לא במחשבה. הכיתי בפוף ונהניתי מהמחשבה של לִרצות להרוג אותך. אני רוצה לﬠשות ﬠם זה משהו, תגידי לי כי אני לא יודﬠת לבד".
ת: "תקשיבי לזה, זה ישנו בך, תני לזה להניﬠ אותך".
ליאור מגלה צורך למגﬠ בכפות רגלים מול המזרן הרך המקובﬠ אל הקיר. מגﬠה מתפתח לבﬠיטות שלא מספקות אותה – המשטח נוקשה מדי. אני מניחה את הפוף הגדול והרך בינה ובין הקיר, והבﬠיטות מתחילות להיות יﬠילות יותר. ליאור בוﬠטת הלאה אבל שוב נתקלת ב: "זה לא זה". אני מבחינה בתנוﬠות קטנות של רגליה, שמטות את הברכיים הצידה ושוברות את הווקטור הישיר של המכה שהיא כל כך מחפשת. ליאור בכעס: "זה לא אפקטיבי..." אבל לא מצליחה לאתר מה חסר.
אני מתבוננת ב"בריחת" הברכיים החוצה, וחושבת לעצמי שחסר כאן מישהו חיצוני, מבחוץ, שיעצור ויאסוף, סמל לאוטוריטה חיצונית מסמנת דרך, שבאמצעותה היא הייתה אמורה לממש בעצמה את עצמה כרצונה. אני בונה משני צדי רגליה מחסום שיצמצם את נזילת התנועה לצדדים. המפגש עם המחסום הזה מייצר אצלה תגובה אימפולסיבית, ספונטנית, שמתוכה היא מנסה לדחוף הצידה את המחסום המיטיב בתנועת ברכיה (מחסום המכוון ליעילות מאפשרת פורקן, מול ובניגוד לייאוש שנתקלה בו בעצמה קודם). בעזרת הירכיים שלה וברכיה היא מנסה לדחוף את המחסום בכוח, נהנית מתחושת רגליה החזקות, מהקולות המופקים וﬠולים מתוכה, שלהם היא מאזינה בקשב, ומהמשחק עצמו. "עד שנגמר לי הכוח", היא אומרת, ומרחיקה את המחסום העוצר/תומך כך שהמרחב לתנוﬠה מסביבה שוב פתוח חופשי.
לאחר זמן מה ליאור חוזרת לבﬠוט שוב בפוף, והפﬠם הבעיטות יעילות וישירות. החמקמקוּת של ברכיה השוברת את ישירות המכה נעלמה. היא נהנית מהכוח הישיר שלה. לאחר זמן מה היא עוצרת ואומרת: "אני מלאה זרמים מיניים ברגליים ובאגן... יוּּוּוּ זה חי... יש לי רגלים נורא חזקות, אני אסופה, שלמה".
שבוﬠ לאחר מכן ליאור מדווחת שכל השבוﬠ חוותה תחושת שינוי בהליכתה, בעיקר באיזור האגן. "אני חוגגת את הנשיות שלי," היא אומרת. על פחדים מחושך שהיו לה היא אומרת שהתחילה להעיז לצלול יותר לתוך החשיכה וזה חידוש בשבילה, ומוסיפה בשמחה "לקחתי בﬠלות ﬠל הקול שלי, אני יכולה לשיר כמו כולם. כל כך רציתי את זה." היא מדווחת שבﬠקבות ההתערבות בירכיים ובברכיים רגליה יציבות, ומוסיפה שחשה מאז במיוחד את שרירי הרגלים החיצונים והפנימיים, ומתוך כך "האגן שלי חופשי ויש לי המון תנוﬠות חדשות". היא פונה אל מרחב התנוﬠה ונעה אל מאבק נוסף שהיא מנהלת במהלך השעה בכוח בתנוﬠות ידים חזקות לתוך כרית מול הקיר, ומתוך המאבק הזה מופיעות המילים באנגלית Get Away (שפת האם שלה היא אנגלית). היא אומרת: "זה מכוון לאבא שלי, להיאבק בו שיזוז לי מהדרך, שיתן לי לﬠבור". היא עוברת לסדרת תנוﬠות של ריקוד שהאגן מהווה בו מרכז כובד מוביל לתנועה, ושוב חוזרת למאבק בכרית ולמילים Get Away. אני כותבת על דף נייר:
GET A WAY
מופתעת היא מביטה בכתוב, צוחקת אומרת: "למצוא את הדרך שלי..." ומוסיפה: "מאז ההתערבות שלך בברכיים שלי החלטתי להגיד כאן את מה שעוד לא אמרתי."
תחושת הקיימות של הגוף הפיזי בתנועה, התחברה עם זיכרונות תחושתיים שהיו מוצפנים בגוף, וזיכרונות אלה יצאו לאור בתנוﬠה האותנטית של ליאור. הדבר אפשר מיקוד וזיהוי של הפרעה ברצף התנועתי הדחפי. הווקטור הישיר של תנוﬠת הרגלים נשבר באופן לא מודע באמצעות כפיפת ברכיה.
מעשה ההתﬠרבות גרם לסימון המﬠטפת השרירית הצידית, החיצונית והפנימית, של רגליה. ארגון מחדש של המעטפת באמצעות המחסום הﬠניק גבולות מסמנים מנחים של תחושת גוף נוכח מתרחש, מאפשר, תופס מקום לגיטימי, שממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לבוא בפועל, גוף המאפשר הוצאה לפוﬠל מספקת וגמישה הפותחת ﬠרוץ אל הקול ואל הדיבור ואל דיאלוג חיצוני ופנימי. המילה דיאלוג מכילה בתוכה גם את התנועה וגם את הדיבור: דיא = מעבר בין דבר לדבר, לוגוס = מילה. זהו מצב המאפשר דיאלוג מוזיקלי בעל משקל וקצב בין אברי הגוף ובו.
התנועה האותנטית מאפשרת לנוע במרווח שבין הנפש והאורגניזם, במרחבי הגוף המשמש כמתאם הפעולות בין השניים. אפשר לומר שכמו פליטת פה בדיבור, המהווה סדק שדרכו יכול להגיח הלא מודﬠ, כך גם במהלך ההתרחשות בביטוי התנועתי מופיﬠות פליטות תנועה בגוף, שכשהן מזוהות ניתן לסמן באמצעותן נקודות מוצא אל ידע חסר המסתרב (מסתתר+מסרב) לצאת לאור ולהתמסר והעדרו יוצר מועקה.
דיבור הוא רב פנים. הוא גם אוצר וגם עוצר. הוא אוֹצֵר אוצָר, הוא שומר מרחב ומשמﬠות למסמנים שהם יקרי ערך, והוא גם עוצר, מצמצם ומתמצת את מלוא המשמﬠות ואת היכולת להביﬠ ומשום שלא הכול נכנס במילה, משהו תמיד נותר חסר, כשארית.
לעומת הדיבור, הגוף הוא יש, הוא עושה, עושים בו ואיתו, כלומר הוא מימוש של ביטוי בממש. כשמתנוﬠﬠ אומר: "אני בﬠצמי חש ומרגיש את זה... זה בגוף..." אנחנו מבררים את טיבו של ההבדל בין רגש לבין תחושה. לדוגמה: מטופלת מדברת ﬠל מוות ואבדן, ותוך כדי דיבור מתכווצת בגוף באופן ספונטאני. אומרת: "אני חשה כיווץ, בעצם אני מכווצת כולי... זה מדהים. כשאני חשה מתכווצת ומחזיקה את הגוף זה מצב כל כך מוכר לי, וכשאני מרפה זה מזכיר לי אבדן ומוות. אני מרגישה את הפחד הזה... לא ידﬠתי שאני מבלבלת בין שניהם, בין לﬠזוב, להרפות בגוף ובין מוות."
כמטפלת אני חושבת לעצמי:
מדהים = קיפאון של תחושה, רגש וידיעה. זו עצירה.
תחושה = לעזוב להרפות בגוף, מאפשר להרגיש. רגש = פחד מוות.
תחושות ורגשות הם מרכיבי האפקט, מקורות מרכזיים לזרימת אינפורמציה בין הגוף והמחשבה. באופן זה נוצרת הנוסחה:
תחושה + רגש = להרגיש ולדעת.
נוסחה זו מקבלת מקום ומשתלבת ברצף של חקירת הגוף ושל השיח של המתנוﬠﬠת לבין ועם ﬠצמה. כמו בדוגמא של ליאור. יחד ﬠם ההתערבות של הבניית מחסום מאפשר מופיﬠה באופן מוצהר נוכחותו של הגוף בשלמותו ומכאן עולה השאלה "איפה זה בגוף?" או "מה את חשה ואיזה רגש את פוגשת?"
למדתי שמושג הגוף קיים טרם היוולדות הגוף, והתינוק צריך למצוא את השם של גופו. כלומר, בתחילה התינוק חוקר, מגלה ומוצא את גופו ﬠל ידי הוריו, ובהמשך חייו הוא מוצא אותו לעצמו בדרך של "למרות" ו"להמרות" את פיהם של אלו שקבﬠו את שמו, דהיינו את מרכיבי השפה שלו עצמו. בין הרבה הגדרות אחרות, אני מציעה כאן את הגדרתו של הגוף החי כאורגניזם + דימוי. הדימוי מאפשר הגדרה של יחידת גוף, תלת מימדית, בﬠלת פָּנים ופְנים, שהכל נרשם במנגנון הזכירה שלה ברמה התחושתית, התנוﬠתית, המחשבתית, המילולית. כך באמצעות הדימוי הוא נהיה גוף ראוי – אדם שרואים אותו ויש עדות אנושית לעצם קיומו.
היוולדו של הדימוי קשור בשלב המראה שכפי שהגדירו אותו לאקאן, ויניקוט ואחרים. במסגרת זו אציין רק שהוא נוגﬠ למפגש בין התינוק הצופה בדמותו באמצעות מבטה של אימו מול המראה, ובין מה שנאמר לו אודותיו באותה יחידת זמן. הפﬠר בין מה ואיך שנאמר לו ובין מה שהוא חש בשלל תחושותיו, בחווייתו, מפגיש אותו עם נקודת הניכור שהיא נקודה קריטית לחיוב או לשלילת הדימוי ﬠצמו (אני מתייחסת כאן לניכור לא בקונוטציה שלילית אלא ﬠובדתית. ניכור = היות בניכר – מקום זר). זה כמו להסתכל במראה ולפגוש בדמות ברגﬠ ההשתקפות, בשבריר השנייה לפני שנאמר לי או שאני יודﬠ שזה אני. זהו רגﬠ של ניכור, שאם מבחינים בו, הוא פותח פתח מאפשר להפתﬠה, שﬠשויה בעצמה להוות אפשרות לשינוי.
הזר הפנימי האישי הזה נובע מתוכי בעת התרחשותי באמצעות התנועה האותנטית. אני לא מרקידה אותו אלא הוא מרקיד אותי. והמפגש הזה הוא הטבור של התנועה האותנטית בשירות הטיפול. הוא קשור תמיד בתחושות הגוף במבט, צורה ומילה, שאליה קשורים בﬠסקת חבילה צליל הקול של המדבר, המגﬠ והריחות ואולי גם טﬠמים השייכים למקום שבו מתרחשת החוויה.
לסיכום ניתן לומר שבלי המילה, המסמן, הסימן הווקאלי שהוא גורם מתווך, אין תחושה יודעת של קיימות אנושית. מכאן נגזרת חשיבותו של הדיבור בטיפול בתנוﬠה. קיום הגוף וקיום המילה נגזרים הדדית זה מזה. הם מזינים זה את זה.
למשל, הביטוי "חסך" מסמן עבורי ניכור עצמי שמקפיא את הסיטואציה הרגשית ויוצר קיבעון. גם היגוי המילה "חסך" עצמה, המסתיימת בתנועתיות סוגרת גרון, מסמן עצירה.
הביטוי "חֶסֶר" מזמין את הדחף הסקרני לעוד, ופותח את האפשרות להפשיר את ההקפאה. גם צליל המילה עצמה, המסתיימת בגרון פתוח, מסמן אפשרות המשך ותנועה באמצﬠות הדיבור.
הביטוי המילולי ברגע הגילוי נשמע לעיתים מפי המטופל בעוצמה של פורקן אנרגטי כﬠין "הפצצת אנרגיה", שבעיניי כמטפלת יוצר את הדימוי "להתיז את המשפט".
ובחזרה אל ההתערבות שתוארה קודם – המילים Get Away, שנבעו מסדרת תנוﬠות הריקוד שהאגן היווה בהן מרכז כובד, הוציאו את החוויה לאור מתוך אפלת המועקה, וכך השתחררה האנרגיה שהייתה אצורה בחסך וזרמה למילים.
הערות
- ז'אק לאקאן, סמינר 20, רסלינג, 2005, עמ' 146.
