התעלומה של הגוף

ד״ר אמיר קלוגמן | 18/12/2022 | הרשמו כמנויים

הדברים שלפניכם נמסרו בהשקת ספרי ״גוף פוגש שפה״ (רסלינג, 2022) ב-15 בספטמבר 2022 ב״בית ליבלינג (קפה לב)״ תל-אביב. בדיעבד, וגם על פי התגובות שקיבלו, הרגשתי שהם היוו מעין עדות מבחינתי. עדות יקרת-ערך שקושרת את העבר עם ההווה, את הילדות עם החיים העכשוויים, ומהווה מין רגע של מפגש בין גוף לשפה, רגע שהותיר חותם. 

בהמשך תמצאו גם קישור לצילום הווידאו מתוך אירוע ההשקה. 

אני אוהב תעלומות. מגיל צעיר אהבתי. 

היה לי חלום להקים חבורה שתצא להרפתקאות ותפתור תעלומות. חבורות של בלשים ותעלומות זה מה ששלח אותי לַכְּתיבה בילדות. 

אבל היום, עם הספר הזה, שאת לידתו באתם לחגוג איתי, אני רוצה להעיד בפניכם לא על פתרון תעלומות בחבורה, אלא על תעלומה אחת, שאותה אין מנוס אלא לנסות לפתור, איכשהו… לבד. בבדידות.  

בעצם, כמעט לבד… כל אחד עם הגוף שלו.  

כשחיפשתי מה להגיד ואיך להיכנס לדיבור המסוים הזה שאני רוצה לדבר פה מולכם, הגעתי שוב, כמו כל המסלול של הספר הזה, לגרוסמן. פניתי אליו עוד פעם אחת (אחרונה?) כדי שייתן לי נקודת פתיחה. ניגשתי לסיפור שאליו לא התייחסתי ב״גוף פוגש שפה״, ספר שבאורח פלא אפילו לא ממש קראתי, הספר הממש-ראשון של גרוסמן, עוד לפני קובץ הסיפורים ״רץ״, זהו ספר ה״ילדים״, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ״דו-קרב״, מ-1982. פתחתי את העמוד הראשון ו… הפלא ופלא, מצאתי שם מיד כמעט הכל, את כל פרטי התעלומה פרושים לפניי, כפי שיילכו וייחשפו לאורך הספרים והשנים אצל גרוסמן: 

היינו שלושה: רמי, שהיה הכי חזק בכיתה; אמנון, שהיה אמיץ כמו טייס יפני וידע להזיז את האזניים; ואני. 

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לא. לא טוב.

היינו שבעה. שבעה נערים עשויים ללא חת. בלשים מבריקים, חדי עין. גם כלב היה איתנו, כמובן (איך אפשר אחרת?); כלב גדול ונבון, שבשעת הצורך יודע לירות באקדח ולשקר בלי להסמיק. יחד איתו היינו בלתי מנוצחים, בלתי… 

לא. 

לא היינו שלושה ולא שבעה, ועל כלב אין מה לדבר. הייתי לבדי. רק אני. אולי – לו היה שם עוד מישהו – הייתי מרגיש בטוח יותר שם, מתחת למיטה בבית-האבות שבשכונת בית-הכרם, כששכבתי והמתנתי לבריון הנורא של בית-הספר לרפואה מהיידלברג שבגרמניה. אולי – לו היה שם עוד מישהו. אני לא מבקש הרבה, רק מישהו שיודע מה עושים במצבים מסוכנים, שיש לו גם ניסיון בלשי, ורצוי שיהיה לו גם אקדח; ואולי זכוכית מגדלת, כדי לגלות אחר-כך טביעות אצבעות על הגופה - - - 

אבל מכיוון שחששתי מאוד שהגופה תהיה שלי, ומכיוון שאני קשור אליה בקשר רגשי חזק, לא הרשיתי לעצמי להמשיך ולחשוב מחשבות עצובות כאלה, אלא מיקדתי את עיני בפס האור שהסתנן מתחת לדלת. 

(גרוסמן, דו-קרב, עמ׳ 5) 

אני מרגיש, שבעצם, אחרי כל המחקרים הקריאות והפסיכואנליזה, אני דומה מאוד לאותו ילד, שתקוע לבדו עם התעלומה הפרטית שלו מתחת למיטה. איזה חבורה ואיזה בלשים, לא השביעייה ולא השלישייה הסודית, רק הילד לבדו מול התעלומה שהיא גופו, שעשוי להפוך לגופתו ולהותיר אחריו רק טביעות אצבעות, שמי יודע מי יקרא. במקום message in a bottle – message in a body. ככה אני, הילד, מסתתר ומנסה להתמקד בפס האור המסתנן מתחת לדלת, מחכה לגוף אחר שאיתו יוכל להתכתש, להילחם, אולי גם לתקשר. גוף פוגש גוף פוגש שפה. לא מצב אידיאלי במיוחד להיות בו, ככה תקוע מתחת למיטה, אבל גם מצב מלא ציפייה לְמפגש ולהמשך ההרפתקה. 

למרות שלכאורה תמיד הייתי דברן לא קטן, ולא נמנעתי מלמלא את הקשרים שלי עם אנשים בשיחות ובדיבורים, תמיד חיפשתי מישהו לדבר איתו. לדבר באמת, לדבר מהלב אל הלב, לחצות את הקו הבלתי נסבל שמפריד ומבדיל ביני לבין האחר. 

מתישהו בגיל 16 מצאתי, נראה לי, מישהו לדבר איתו - קראו לו דויד.

זה התחיל בזה שהוא ״דיבר אליי״. אפשר לומר ששמעתי קולות. כי מה קורה כשאומרים: ״זה מדבר אליי״? זה בעצם להפוך את עצמך לנמען הפרטי, היחידני, של משהו כללי. זה להניח שיש דיבור, כבר עניין לא קטן בימינו, ולהוסיף לכך את ההרגשה או המחשבה שהדיבור הזה מדבר אליך, באופן פרטי. 

אז עניתי. ודיברתי איתו על הקושי לדבר ועל הזיגזגיות שבלהרגיש חלק מְ, דיברתי איתו על התשוקה והמיניות, ודיברתי איתו על אהבה קסומה וממושכת אבל נכזבת, דיברתי על מה שלא ניתן לומר בין הורים לילדים, ודיברתי איתו על עולמות פרטיים וחבויים, שאליהם אין כניסה לאף אחד, אבל הם כל כך קיימים. ועל התעלומה שבגוף. דיברתי איתו בשפה פרטית. הוא כתב ואני דיברתי, ואחר כך גם אני איכשהו כתבתי והתלבטתי וצחקתי. ומה יש לו בחייו – רק דמיינתי – זה לא היה כל כך חשוב, כי השיחה שלנו המשיכה במסלולה; והיא קצת הצילה אותי במובנים מסוימים. 

הספר הזה, ״גוף פוגש שפה״, ואולי כך אני מזמין אתכם לקרוא אותו – לא כעבודת דוקטורט – הוא סיכום או עדות על מסלול הדיבור המתמשך הזה, בליווי אורחים נוספים, שפגשתי אחרי גרוסמן ועזרו לי להתחיל להבין מה בעצם קרה כל השנים הללו. ז׳אק לאקאן, למשל, בהקשר שונה ובזמן אחר, דווקא ברגע שהקים קבוצה פסיכואנליטית הצהיר: 

״אני מייסד – לבדי, כפי שתמיד הייתי בזיקה שלי לסיבה הפסיכואנליטית – את האסכולה הצרפתית לפסיכואנליזה״ (אקט הייסוד, 1964). חבורה שמוקמת לבד – קצת מוזר, אבל כל כך מדויק. אולי גם אני הקמתי חבורה לגמרי לבדי. הדחף העז לתעלומה ולהרפתקאות הוסט אל הטקסט הכתוב, אל הקריאה-כתיבה.

אני לא יודע כמה קראו את הספר, כמה יקראו אותו, מספרים לי שזה לא פשוט בכלל. קודם כל, תדעו שגם לי זה לא היה קל, אז תַחְלקו קצת בנטל. בכל אופן, לכבוד הערב, הנה סיכום של כל העניין בכמה משפטים (זהירות ספוילרים):

כמה שלא תנסו להבין אחד את השני, תמיד-תמיד תהיה אי-הבנה. לעולם תישארו לא מובנים ולא מבינים במידה כלשהי. השפה האנושית, מה לעשות, היא מוגבלת. 

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

יחד עם זאת, זה מדהים לגלות, שאיפה שאי-אפשר במילים, הגוף מדבר, בכל מיני צורות. והדיבור הזה, הכל-כך נוכֵח, נשמע לפעמים זר, לא מובן, חצצי. 

להסתדר עם האחר זה קודם כל, ויותר מכל, להסתדר עם הגוף שלך, עם האותות והסימנים הלא מובנים שלו, עם הדחפים והמלמולים שלו, עם המיניות והנמנעוּת שלו. או כמו שכתבתי בספר: ״הגוף הוא זירה של קרב… כל חיינו אין לנו שליטה מלאה בגופנו, הוא עשוי להופיע כמי שמפתיע אותנו, כזר המערער את תחושת השליטה… הגוף הוא מה שמחבר אותך לאחר, אבל בו זמנית גם מה שמפריד אותך ממנו״. עכשיו לך תתמודד. 

זו התעלומה הגדולה, היחידה, שגרוסמן חוזר וכותב; ואני – חזרתי וקראתי. לא סתם. כי היא נגעה בי באופן אישי וגופני, כי היא ״דיברה״, ״דיברה אליי״. תעלומה כמעט בלתי פתירה, אבל כמו שכתוב ב״דו-קרב״: ״דווקא הדברים הבלתי אפשריים הם המושכים ביותר את הלב.״ (עמ׳ 78). 

עכשיו אני מדבר אליכם, ואולי לרגע יהיה מפגש, לרגע אחד. אם לא במילים אולי בגוף - - - 

 צילום הווידאו מתוך השקת הספר ״גוף פוגש שפה״

מקורות

גרוסמן, דויד (1982). דו-קרב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995. 

לאקאן, ז׳אק (1964). ״אקט הייסוד״, תרגום: אנט פלד, ח׳ליל סבית, ורה אלעד, הדר פורת וענת פריד. עט לאקאן 3 (מאי 2016), עמ׳ 10-9.