על הדימוי והסמל והנשמה הפואטית

רות נצר | 26/9/2022 | הרשמו כמנויים

כשנכדתי היתה בת שנתיים, בתי השכיבה אותה לישון, ואחרי שסיימו את טקס קריאת הספור, בתי אמרה לילדה לישון ואמרה לה – עכשיו לישון ואלונה לא תבכה ( בגלל שסיימו להקריא את כל הספרים לפני השינה).

דמעות בצבצו בעיניה של אלונה והיא אמרה:

"עננים בעינים

יורד גשם".

(כלומר, אני לא בוכה, אלה רק העננים בעיניים שלי שמורידים גשם).

התפעמתי, איך ילדה בת שנתיים אומרת שירה באופן הכי טבעי, כי באמת באותו רגע היו הדמעות טיפות גשם.

אני מהרהרת לעצמי, הרי בגיל שנתיים עדיין אין חשיבה סמלית. לפנינו אפוא מטפורה שבה הדבר והדימוי אחד הם, והדמעות הן באמת טיפות גשם.

באופן שמפליא אותי כל פעם מחדש, תוך שאני כותבת זאת, כשאני פותחת עכשיו באקראי ספר שירים ישן שלי, הספר נפתח בדף שבו שיר שלי שעוסק במה שאני חושבת עליו. על דימויים:

בכל זאת

הדימויים היו חזקים מכל.

הם נטעו באפרסק

את חישקו

הטיפו ענבּרים מגזעו

הוורידו שמיים

המרידו שחר

הביסו שקיעה

דילגו בין עצים מסוקסים

שלא חדלים להיכרת

על מרבד עלים יבשים

הפרי הנרקב מזכיר

במעורפל את מיצי החורף. ( קונכיה. מתוך 'האדום של הלבן' תמוז. 1998)

מעניין לזהות איך השיר ממש מיטיב לתאר את הישות החיה של הדימוי, ואין לי דרך רציונלית להסביר מה שהשיר מיטיב להסביר ממני בשפתו שלו.

הילד חי בהוויה מיתית מחוברת, בעוד הסמל מבטא את היכולת להבחין את הנפש מהעולם ולזהות שדבר אחד בעולם מסמל דבר אחר בנפש. יצירת הסמלים מתרחשת בציר אגו-עצמי, על ידי הפונקציה הטרנצנדנטית, שמגשרת בין האני והעצמי ( בניסוח היונגיאני של הנפש) והיא המייצרת את הסמלים. החשיבה הסמלית מאפשרת מודעות עצמית.

המשורר הוא זה שחלק ממנו עודו חי בעולם המיתי ולכן הוא כותב במטפורות שהן כסמל חי. זה מתקשר למה שכתבתי במסה 'הנשמה הפואטית'. אביא כאן פסקה מתוך רשימה זו, מתוך ספרי החדש 'נפש הספרות'*:

"הרב קוק אומר שההבנה הראשונית של הממשות ניתנת בשירה. כדי לשוב אל הנשמה, תהליך שג'יימס הילמן מכנה 'עשיית נשמה' (Soul making), הילמן מבקש לעזוב את הסלנג ולחזור למלים הגבוהות. הוא אומר שעלינו לזכור את "אספקט המלאך" של המלה, כי מלים הן כמו דימויים חיים והן מוליכות עצמאיות של הנשמה בין האנשים. מלים כמו מלאכים הן כוחות שיש להם השפעה בלתי נראית עלינו, יש להן נוכחות אישית מיתית. מלים הן כמו אנשים, הן מעבר למשמעות הנומינלית שלהן והן מעוררות בנשמה תהודה אוניברסלית.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הילמן מבקש לחזור ממלים קונקרטיות מושגיות למלים מיתיות, ולדימויים שמשיבים את העולם לתחייה, כמו שהשירה עושה, כי המדומה הוא האמיתי, כמו המיתוס שנכתב במקורו כשירה. הוא אומר שאנחנו לא יוצרים את התודעה המיתית. היא קיימת. המיתופואטיקה מאפשרת לדעת ולאהוב את העולם והדמויים שעולים בנו בדמיון, בחלומות ובשירה הם קולות שדרכם ההוויה מדברת עם עצמה. Soul making של הילמן הוא כמו השבת הנשמה, וכמו השבת אבידת בת מלך בספור של ר"נ מברסלב.

הממד הפואטי מופיע גם בקולנוע. בהמשך הרשימה על הנשמה הפואטית כתבתי: "הממד הפואטי אצל אנגלופולוס מתבטא בכל מה שאמרתי עד כה. הוא מתבטא אצלו גם באיכות הצילומים, בציטוט פסוקי שירה ידועים (כמו של ת.ס. אליוט, ורילקה), ובטקסטים בעלי איכות פואטית שנאמרים באינטונציה פואטית של אחדים מגיבוריו. הסרט 'נצח ועוד יום' עוסק כולו בניסיון של הגיבור ביום האחרון של חייו להשלים את השיר שלו ככורח של מימוש עצמיותו. אין הפרדה בין התוכן של הסרט לבין האופן הפואטי שהסרט מופעל בתוכו. גם הסרט 'על רגל אחת' רווי איכות פואטית, וגיבורו שבורח מעבודתו ומאשתו מדבר שירה ועורג אל מציאות פואטית."

בפסטיבל הסרטים בחיפה יוצגו השנה מספר סרטים של אנגלופולוס, מגדולי הבמאים של המאה העשרים, איש רוח ענק. כל סרט שלו הוא "השבת הנשמה"**.

*נפש הספרות – 'מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני'. כרמל. 2021.

**ראו בספרי 'מעגל החיים אצל אקירה קוראסאוה ותיאו אנגלופולוס'. רסלינג. 2016.