'הולכת רחוק' – עוד על מסע הגיבורה
רות נצר | 10/4/2015 | 5,008 צפיות | הרשמו כמנויים
הסרט 'הולכת רחוק' (ז'אן מארק וולה 2014) מתאר מסע של צעירה בת 25 במשך שלושה חודשים בנופים של קליפורניה-אורגון, כשהיא נושאת על גבה תרמיל גב ענק ממידותיה, שהיא בהתחלה כושלת ונופלת תחת גודלו וכובד משקלו. האסוציאציה הראשונה שלי היתה של מסע הצלב של ישו, כפי שישו נשא את צלבו על גבו, ונפל תחתיו, כשאלמנט הסבל הינו בעל משמעות בתהליך המסע שלה, שהוא בין סבל ענישה, סבל כפרה וסבל הטרנספורמציה שהגיבורה עתידה לעבור, ועדיין אין לנו ולה מושג, למה היא לוקחת על עצמה את המשא-המסע הקשה כל כך, הכמעט בלתי אפשרי, המלא סכנות.
היא צולחת לבדה שלגים, גשם, חמסינים, הרים, צוקים, נחלים, מדבריות, יערות, חיות ואנשים מאיימים בדרך, וגם פוגשת אנשים חיוביים מסייעים. הפזיזות של התארגנות לא מחושבת ולא נכונה למסע מתחלפת בהדרגה לתושיה, נחישות, אומץ, התמדה, עמידות בסבל נפשי וגופני. כל אלה הם בדרך כלל מאפייני מסע חניכה של גברים שנועד לתחזק ולחשל את תיפקודי האני וכוחות הנפש ואת מוכנותם לחיים בוגרים.
בהדרגה מתברר לנו ולה שמסע זה שהתחיל כנראה מבריחה ממצוקתה הנפשית וכשלונה בחייה, אחרי מות אמה, גרושיה, התמכרותה למין חסר אבחנה ולהרואין. אלא שהמסע הפך מעצמו, עקב הזמן האינסופי עם עצמה במסע, למפגש – בהרהוריה וכתיבתה היומנית – עם זיכרונותיה, אשמותיה, ועם הטראומות של אב אלכוהוליסט אלים, הֵרג הסוסה ובעיקר מות אמה, שהיא אינה מסוגלת להתאבל עליה.
ההתנתקות הרגשית שלה אחרי מות אמה, שלא מאפשרת לה לתת עצמה במפגשי פסיכותרפיה, מתמוססת בהדרגה במסע שלה, שמפגיש אותה לראשונה עם רגעי יאוש, זעם, כאב וגעגועים. בנוסף על כך היא משחזרת לעצמה את מה שלמדה מאמה, דברים שעד כה זלזלה בהם, הופכים עבורה למסר לחיים שאמה הורישה לה – להיות אופטימית, לקדם כל זריחה ושקיעה בתודה, להתמסר לנוף ולנוכחותו, ויכולת לבטא אהבה רבה. היא גם מקבלת בהשלמה את עצמה ומישגייה לאורך כל הדרך. כך מתברר, שהמסע שמלכתחילה נושא צביון של מסע גברי, בנוסח מסע כומתאות צבאי, הופך למסע פנים נפשי, אל שייכות לעצמה ואל הטבע-יקום; מסע אל עצמה, שאינו מבוסס על תובנות פסיכולוגיות אלא על חוויה רגשית, מסע ששייך למאפיינים הנשיים של הנפש.
התהליך דומה במובן מה לתהליך ההתבודדות של הויפסנה או למדיטציה בהליכה, שמאפשר מפגש עצמי ושינוי בעקבותיו בדממת ההתבודדות. ומי שאוחז עבורה את חוט אריאדנה לאורך כל הדרך, הוא בעלה לשעבר שעדיין מתגעגע אליה, ושולח לה חבילות צידה ומכתבים לכל התחנות בדרכה. כי מתברר שגם במסע של התבודדות אנחנו זקוקים לקרבה אנושית.
