ירושה רגשית / גלית אטלס

אביעד טל | 7/10/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ירושה רגשית מאת גלית אטלס, הוצאת ידיעות ספרים, מאי 2022, 208 עמודים, בתרגום עידית שורר.

ממליץ על הספר: אביעד טל, סטודנט לפסיכולוגיה.

מוקדש באהבה לשרוני, שכבר שנים מנווטת אותי לקראת נפרדות

בסקירה הקודמת שפרסמתי בבלוג הזה, כתבתי על ספר שכולו קריאה לקחת אחריות על התפקידים שהחיים מזמנים לך, הספר "לדרוש אלוהים" של יאיר כספי. נדמה ש'ירושה רגשית' של גלית אטלס יוצא בדיוק בקריאה ההפוכה – התנער מאחריות ותפקידים אשר לא שייכים לך.

ד"ר גלית אטלס, פסיכואנליטיקאית שלאחרונה התפרסמה עליה כתבה מחמיאה בעיתון הארץ, משתפת אותנו במספר טיפולים בהם הייתה התרה של קושי על-ידי גילוי צלקת של אחד מבני המשפחה מהעבר; צלקת מאירועים שהמטופלים אפילו לא ידעו עליהם לפני, ובכל זאת נחוו בעולמם הרגשי. איב, למשל, בוגדת בבעלה כשהילדה שלה מגיעה לגיל 12, וכעבור מספר עמודים אנחנו מגלים שהבגידה קשורה למוות של סבתה, שהתרחש בדיוק כשאמא של איב הייתה בת 12, ובעצם דרך הבגידה – שמבטאת ארוס וחיים – איב ממשיכה את הדפוס של אמה, שהייתה כבויה ולא נתנה לעצמה להתאבל ולהשלים עם המוות. נואה, אדם בעשור החמישי לחייו עם "אובססיה למתים" ואמא מנותקת רגשית, מגלה שלא סתם יש לו אובססיה למתים, אלא שיש לו אח שנפטר בגיל שמונה חודשים ואף-פעם לא סיפרו לו עליו. גיא, ישראלי שהיגר לניו-יורק ואביו הכה אותו ואת אחיו במשך שנים, חי בפרנויה תמידית ותחושת בריחה, ובטיפול הוא לומד להשלים עם העבר שלו ועם החלקים הכואבים מילדותו.

במהלך הסיפור של גיא, ישנו משפט שהוא אולי משפט המפתח של הספר: "גיא הרגיש צורך לעקור למרחקים, אבל הוא ממשיך להיאבק בתחושת האשמה שיש לו על כך שנטש את חייו – כדי לחיות" (177). כדי לחיות את חייו ולא את חיי ההורים שלו, גיא היה חייב להתרחק מהם. לנטוש, בין אם במובן הסימבולי ובין אם בממשי. המסר אשר חורז את כל הסיפורים הקצרים בספר הוא אחד – אתה לא צריך לסחוב את התיקים של ההורים שלך. ההורים ציידו אותך במגוון מטענים, שלחלקם הם כלל לא היו מודעים, ואם אתה תתוודע למטענים אלו, תוכל בהדרגה להשתחרר מהם. הנפרדות - היכולת של אדם לומר 'אני לא המשפחה שלי ולא הציפיות של המשפחה שלי. אני אדם נפרד, ומה שנראה בעיני כטוב לא חייב להיראות כך גם בעיני ההורים' – היא אולי ההשפעה החשובה ביותר של הספר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בזוהר מסופר על אדם וחווה, שתחילה היו מחוברים אחד לשנייה דרך הגב והיו מעין יצור אחד, אנדרוגיני, ורק לאחר מכן נוסרו אחד מהשנייה.[1] במבט ראשוני, נדמה שהחיבור הפיזי בין אדם וחווה לפני הניסור (מצב שנקרא 'אחור באחור') הוא קרבה נפלאה, כמעט סימביוזה מוחלטת. אך בבחינה עמוקה יותר מסתבר כי בחיבור כזה לא יכול להיווצר קשר אמיתי. ראשית, החיבור כפוי, לא ניתן להתנתק מהצד השני, ושנית, אין אפשרות לראות את פני האדם השני. הקשר של אדם וחווה טרם הניסור לא היה תלוי בחירה, וכשאין לשני הצדדים בחירה, היחסים לא יכולים להיות הדדיים לחלוטין. כך גם גלית אטלס רומזת בספרה – מתוך המרחק, מתוך הנפרדות, על ידי "עיבוד הסבל שהורינו לא יכלו לשאת", אנו "סוללים את הדרך לשבירת ההזדהות עם הסובלים" (206).

הספר נפתח בפסוק מספר ירמיהו "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיהו לא כח), ומסתיים בתפילה שילדים לא יצטרכו לשאת בתוצאות הרגשיות של חיי הוריהם, שלילדים תהיה אפשרות לפרוץ את מעגל הירושה המשפחתית. על כן, מתברר ש'ירושה רגשית' דווקא מתכתב עם 'לדרוש אלוהים' של כספי, שהוזכר בתחילת הסקירה, מכיוון שגם אטלס בעצם משדלת אותנו לחיות את החיים שלנו. הדרך לחיות את החיים שלנו היא באמצעות התנערות מתפקידים לא לנו, באמצעות נפרדות וניסור מהירושה הרגשית של ההורים.

אומנם עמוד התווך של הספר הוא הנפרדות, אך במקביל מסתתרות בין הדפים שלל תובנות פסיכולוגיות מרתקות. הספר נוגע בכל הנושאים המעניינים: הדינמיקה בין הגברי לנשי, סקס ותשוקה, דפוסי התקשרות ועוד. על ידי שיתוף הקורא במחשבות שלה ובידע והניסיון שצברה לאורך השנים, אטלס הופכת את הקריאה למסע אישי של הקורא ולא רק לצפייה בסיפורים של אחרים. אטלס מצטטת את ביאטריס ביבי, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, שטוענת ש""Research is me-search – כל מחקר הוא למעשה חקר עצמי, ניסיון לרפא ולהבין את עצמנו (43). בעזרת המסע האישי שלה וניסיונותיה לפענח מה שמתרחש מאחורי הקלעים, הרגשתי שגם אני עובר מסע אישי ותוהה על החיים שלי, ובסוף אפילו מוצא תשובות מסוימות.