בוא אלי פרפר נחמד / פניה ברגשטיין
תלמה זלמן | 14/1/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בוא אלי פרפר נחמד מאת פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1949.
ממליצה על הספר: תלמה זלמן, פסיכולוגית חינוכית מומחית. מטפלת בקליניקה פרטית, עוסקת בטיפול, ייעוץ והדרכת הורים. מלמדת במרכז האקדמי פרס ועורכת אבחונים פסיכודידקטים במכון "ארז" ברחובות.
ספרה של פניה ברגשטיין "בוא אלי פרפר נחמד" מאגד בתוכו כמה משירי הילדות המוכרים ביותר. בחרתי להתמקד באחד מהם ולהתבונן בו בעיניים פסיכולוגיות.
בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.
השיר "בוא אלי פרפר נחמד", הוא חלק משירי הקלאסיקות של הילדות. שיר בן ארבע שורות, קצר ופשוט. כמה מאיתנו, הורים לילדים, קוראים שיר זה לילדנו ואף פעם לא עוצרים לחשוב כמה עומק טומן בחובו השיר. כמה בתור ילדים, שמענו את השיר הזה, שוב ושוב ושוב, אך לא היינו מודעים למסר המשמעותי והעצום שהוא מעביר?
השיר נכתב בגוף ראשון. אני עומד פה, עם ידי המושטת. אתה הפרפר, מוזמן לבוא ולנוח על ידי. מה מספרת לנו האינטקראציה הזו בין הדמות לבין הפרפר? מהי אותה יד המזמינה את הפרפר לנוח עליה ולא לפחד ומיהו הפרפר שיכול לבוא, לנוח וללכת? אם ננסה להסתכל על אינטראקציה זו בעיניים פסיכולוגיות, נוכל לגלות בארבע שורות אלו את מהות התיאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות המתארות את הווצרות הקשר בין אם/אב/הורה לילדו. ארבע שורות הטומנות בחובן - עולם ומלואו.
מרגרט מאהלר הייתה פסיכואנליטיקאית אשר הרחיבה את התיאוריה ההתפתחותית של פרויד בנוגע לשנים הראשונות לחייו של הילד. לדבריה, התינוק, ובהמשך הילד, עוברים מספר שלבים על מנת ליצור עצמי מופרד ומובחן מההורה, תהליך שמכונה ספרציה-אינדיבידואציה. כתינוק, קיימת תלות טוטאלית בדמות המטפלת ולא ניתן עדיין להבחין בין "אני" ל-"לא אני". אט אט, התינוק מתפתח ומתחיל להיות פחות תלוי - הוא זוחל, הולך, רץ ומסוגל פיזית להתרחק מהוריו. הוא ממשיך לחקור את הסביבה ויכול להיות שקוע בתוך עולמו. אולם, הפעוט זקוק ל"תדלוק רגשי" על מנת להמשיך ולחקור בתחושה בטוחה. כלומר, הפעוט שרץ לו בבית או בגינה, יחזור מדי פעם להורה שיושב ומחכה לו, כדי לוודא שהוא שם, להרגיש בטוח, ורק אז יכול להמשיך ולחקור.
אם כן, מהי אותה יד בשירה של ברגשטיין? נוכל להסתכל עליה כאל אותה דמות בטוחה שהפרפר יכול לבוא ולטעון מחדש את יכולתו לעוף, לחקור, לעבור בין הפרחים והצמחים שבשדה. הפרפר יוכל להמשיך לעוף, אם תהיה לו האפשרות לנוח ללא פחד, בתחושת בטחון מלאה. האם אומרת לילדה, במבט, בשפת גופה - בוא אלי ילדי הקט, אתה יכול לנוח פה, לקבל ממני חיבוק, מבט מאשר, משהו לאכול או לשתות, ואז אתה מוזמן להמשיך לשחק ולחקור את העולם סביבך. כמה רגיש אותו פרפר ליד עליה הוא מונח. כמה רגישה אותה דמות אליה שייכת היד, לפרפר המגיע לנוח עליה. במידה והיד תרעד, האם יוכל הפרפר להמשיך ולעוף? האם ירגיש את הביטחון? האם לא ירא?
דונאלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אשר פיתח את התיאוריה שלו באמצעות טיפול במשחק בילדים, מדבר על האם ה"טובה דיה". זו האם (או הדמות המטפלת) המסוגלת להתאים את עצמה לצרכי התינוק. כשהוא גדל, אט אט, הצרכים ממשיכים להתמלא, אולם יווצר גם מה שמכונה "תסכול אופטימלי", תסכול מסוים שאותו יכול הילד לחוות. בעקבות זאת, הילד יוכל ליצור לעצמו "עצמי אמיתי", ספונטני, אותנטי.
כלומר, אותה יד בשיר הנה טובה דיה - היא מאפשרת לפרפר לנוח, להרגע, לחוש בטחון, אולם מעודדת אותו להמשיך לעוף. היא אינה מבקשת מהפרפר להשאר עליה כל הזמן. הדמות הדוברת מסוגלת להכיל את העובדה כי הפרפר זקוק לקרבתה וגם יכול להסתדר בלעדיה. זהו הצורך ההתפתחותי שלו ובלעדיו לא יוכל להיות סקרן וחוקר.
אפשר לנתח עוד את השיר דרך תיאוריות שונות כמובן, אך ניתן לראות כמה עמוק השיר הקצרצר הזה מכיל, וכמה חשוב המסר שהוא מעביר להורה ולילד במקביל. כאשר אני עובדת עם הורים בטיפול, עולות פעמים רבות תמות של נפרדות בין ההורה לילדו. כהורים אנחנו לעיתים חשים כי ילדנו הנם שלוחה שלנו, ומשליכים עליהם את מאווינו, חששותינו, שאיפותנו ועוד. בפועל הילד הנו דמות נפרדת מאיתנו - ואנחנו יכולים לשכוח מכך.
בעיניי, העבודה סביב תחום הנפרדות בטיפול בהורות הנה אחת המשימות המורכבות ביותר והחשובות ביותר. בעזרת חקירה משותפת בטיפול, נוכל לבדוק מה אותה יד מאפשרת לפרפר, ממה היא חוששת, ומדוע הפרפר נשאר זמן רב על אותה יד או עף מהר מדי.