פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
החיים כמשל / פנחס שדה

החיים כמשל / פנחס שדה

קריאה מודרכת | 4/8/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כריכת הספר החיים כמשל

החיים כמשל מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן, 1977. 467 עמ'.

ממליצה על הספר: מיכל אלפרשטיין, פסיכולוגית בהתמחות קלינית בטיפול יום פסיכיאטרי בי"ח העמק, מטפלת בקליניקה פרטית בחיפה, עורכת ראשית של 'פסיכולוגיה עברית'.

 

"החיים כמשל" של פנחס שדה ליווה אותי בתקופה לא פשוטה בחיי בה החלטתי לעשות בהם שינוי מכריע. אתקן. "החיים כמשל" לא רק ליווה אותי, הוא היה חלק מאותו שינוי מכריע. הוא היה משב רוח עוצמתי אך הכרחי, שהסיט את ענני ה"כמו שצריך" שמילאו את שמיי, עד שהם התבהרו כליל. קראתי את הספר נפעמת, בראש ובראשונה מיפי הכתיבה של שדה, וכן מתובנותיו המדויקות עד כאב על חיי האדם.

שדה כתב את הספר, האוטוביוגרפי, כשהיה בן 26 בלבד. כבר בגיל צעיר זה היה סיפור חייו יוצא דופן ורצוף במסעות מרתקים, במפגשים עם אנשים ססגוניים, בסיפורי אהבה סוערים, ועוד לפני כל אלה - בילדות קשה ומלאת ייסורים. כך למשל הוא מתאר את הבית השבור והלא מתפקד בו גדל:

"אולי העובדה המכריעה של ימי ילדותי היתה עובדת היותי חי בתוך משפחה הרוסה... ימות ילדותי בבית ההורים עברו עלי לרעש צלחות מתפוצצות, לקול צעקותיו וחרפותיו של אב עצבני ומר נפש, ובכי אם אומללה, שחייה עברו בלי אושר. אם ינסה מישהו לחדש לי דבר-מה על אודות הגיהנום – אצחק לו בפניו" (עמ' 37).

אך למרות העניין שבסיפורו האישי, לא בו טמון כוחו של הספר, ולטעמי הוא אף שולי למדי. שדה היה אדם לא שגרתי, משונה ומתבודד, אשר כבר מגיל צעיר סירב לקבל על עצמו מרות ותכתיבים, ואשר העביר את מרבית ימיו כילד וכנער בקריאה בלתי פוסקת בכל ספר שנזדמן לידיו. יתכן כי בזכות הזמן הרב שבילה לבדו עם מחשבותיו ובזכות הקריאה המרובה, גיבש שדה השקפת עולם רוחנית ופילוסופית מעוררת השראה ונטולת פשרות בנוגע לאופן בו הוא מאמין כי ראוי לחיות את החיים. בשפה בהירה ופיוטית ובכנות יוצאת דופן משתף שדה בתובנות ובהגיגים, שגם אם לא מסכימים איתם, קשה שלא להתפעל מהם:

"אדם שדמו יתחיל לטפטף טיפה אחר טיפה, יוכה אימה וירוץ אל הרופאים וירעיש שמים וארץ, כי הוא יודע שבכלות הדם יכלו חייו; אבל אין איש חס ומרחם על הרגעים הנוטפים בלי חָשַׂך. והלוא הזמן הוא דם החיים" (עמ' 195).

שדה כמו חושב בקול רם על גבי דפי הספר, כותב על חלומות שחלם ועל מחשבות ורעיונות שחולפים בראשו, וחושף עולם פנימי עשיר ומרתק, מלא בייסורים ובתשוקה.

כבר בפסקה הפותחת את הפרק הראשון בספר, מצאתי עצמי משתאה לנוכח תיאור מדויק של חוויה אישית שלי, שעד אז לא קיבלה מילים, ודאי שלא מילים רבות עצמה כל כך:

"אני חושב כך: לידתו האמיתית של אדם אינה חלה ברגע שגופו נולד, אלא בשעה אשר בה, מתוך חבלים וסבל, מתרחש לו מאורע פנימי, רוחני, שעל-ידיו בא האדם לראשונה לידי הכרת הוויתו. הנשמה הראשונה היתה הנשמה הטבעית, והחיים שהיא חוללה היו רק בבחינת אפשרות; הנשמה השניה היא הנשמה הרוחנית, שעל ידיה הופכים החיים להתגשמות" (עמ' 21).

כשקראתי את המילים הללו מיד חשבתי על הלידה השניה שחוויתי אני – הטיפול אליו הלכתי כנערה. במידה רבה הוא היה בדיוק כזה: הוא סייע לי להגשים את החיים שהיו עד אז בבחינת אפשרות בלבד. הוא גם היה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו אותי להיות פסיכולוגית בעצמי. הקריאה בספר הייתה עבורי עוד לידה כזאת, עוד מאורע פנימי, רוחני. לידה אישית, אבל גם מקצועית, אם אפשר בכלל להפריד בין השתיים, שכן היא סייעה לי להבין כמה דברים מהותיים באשר לאופן בו אני רואה טיפול.

זוהי כנראה העת לציין כי לשדה היה יחס של סלידה ושל בוז עמוקים כלפי פסיכולוגיה. יחס אותו אני יכולה להבין ולעתים אף להזדהות עמו. אני מאמינה כי הוא לא סלד מהחשיבה הפסיכואנליטית או הטיפולית כשלעצמה, שכן בכתיבתו ניתן לזהות הבנות מרשימות על נפש האדם ועניין רב באופן בו היא פועלת ומפעילה, למשל במשפט היפהפה הבא:

"ארבה לזכור, אך לא ארבה לכאוב. לשעבר הייתי חזק מאד עד כדי כך שיכולתי להיות חלש, אבל היום שוב איני כה חזק, על כן לא אוכל עוד להיות כה חלש" (עמ' 14).

להבנתי, סלידתו של שדה הייתה מהממסד הפסיכולוגי או אולי מהפסיכולוגיה כממסד. אותה פסיכולוגיה ממוסדת רואה בטיפול בנפש האדם, הפראית, הכאוטית, הססגונית והנפלאה, מעשה של נירמול ושל התאמה לחברה. אשתף בציטוט נוסף של שדה, ששוב מצליח לנסח בחדות הבנות נוקבות שנשארו במחשבותיי זמן רב לאחר קריאתן:

"אני חושב שהפסיכולוגיה היא ביטוי לבערות – היא חסרה כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים שעליהם היא מדברת: יסורי הלב, הבדידות, המצוקה, האושר... היא אולי יודעת את כינויהם של דברים, אך לא את ערכם" (עמ' 27).

בהמשך הוא מוסיף ומאשים את הפסיכולוגים כי "חפצים הם לעקור מהוויתו של האדם את קשיי-רוחו ומצוקותיו, את סערות נפשו ויגונותיה, את כל האפל והפראי והזר והמסוכן, שהוא בטבעם ובמהותם של חיינו החידתיים בתבל זו" (עמ' 40).

כתב האישום שלו כנגד הפסיכולוגיה מעורר אי נוחות גדולה. הוא אמנם נכתב בתקופה אחרת, בה הפסיכואנליזה הייתה שמרנית יותר והתקשתה לתת מקום לחריגה מהנורמה. בעשורים שחלפו בכל זאת נוספו קולות אחרים, פתוחים הרבה יותר, שדווקא רואים בשפיות יתר בעיה ולא הישג התפתחותי. ועם זאת, אני מוצאת שגם היום עוד קיימים בתוכנו קולות ממוסדים כאלה, שמצמצמים לעתים את חשיבתנו הטיפולית לכדי תבניות ומסגרות. לכן, עבורי דבריו של שדה הם תזכורת חשובה לאופן בו אני רוצה לפגוש את מטופליי. אנחנו ממהרים לשכוח שטיפול לא נועד להפוך את המטופלים שלנו לנורמליים (או במילה הפסיכולוגית להחריד 'נורמטיביים'), לקונפורמיים. הוא נועד לעזור להם לפגוש את יסורי הלב, את הבדידות, המצוקה ואת האושר, באופן הייחודי שלהם, הקרוב לחוויה, החד-פעמי. הוא נועד לסייע להם להתבונן פנימה מבלי להיות מבועתים מכך, לסייע להם להכיר את מה שנמצא בתוכם, את הערך שלו. אנחנו לא שם רק כדי לתת כינויים, הגדרות או אבחנות, אנחנו שם בעיקר משום שמדובר במסע מפחיד שקשה ואולי אף בלתי אפשרי לעשותו לבד. וגם משום שמדובר במסע מיוחד ומרגש, מלא גילויים ופליאות, שחשוב ואפילו משמח לעשות אותו לצד אדם נוסף שיוכל להשתתף בהתרגשות, שיהיה עד לגילויים, שיתבונן, שיראה, שיבין.

התנועה הזאת, בין ה'כמו שצריך' לבין מה שטוב לי באמת, בין הלידה הגופנית לזו הנפשית, הרוחנית, היא תנועה שאמשיך לעשות אותה, הן בחיי האישיים והן כמטפלת. היא תנועה שכנראה כולנו עושים אותה בלי הרף, תוך שאיפה למצוא את המיקום המתאים על הרצף. כמה חשוב שישנם אירועי חיים, מפגשים עם אנשים מיוחדים וכמובן ספרים יקרי ערך שיכולים להפר את האיזון מדי פעם. 


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

אני אתגבר מאת דבורה עומר. איורים: אלישבע לנדאו. הוצאת י.שרברק, 1970, 173 עמ׳.  ממליצה על הספר: מורן וילנר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.