אני אתגבר / דבורה עומר
מורן וילנר-סקאל | 2/5/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני אתגבר מאת דבורה עומר. איורים: אלישבע לנדאו. הוצאת י.שרברק, 1970, 173 עמ׳.
ממליצה על הספר: מורן וילנר סקאל, פסיכולוגית בהתמחות קלינית.
את הספר ״אני אתגבר״ קראתי לראשונה בתחילת גיל ההתבגרות שלי, בסביבות גיל 12. באותה תקופה הייתי עסוקה וטרודה בכל מיני דברים מציפים ומבלבלים שהגיל הזה מביא איתו: הרצון להיות כמו כולם, להשתלב, למצא מקום, להרגיש שייכת, להבין מי אני. יחד עם מחשבות ותחושות קשות לגבי כל מיני פגמים שחשבתי שיש בי, ושעוררו בי לא אחת חוסר ביטחון לגבי עצמי.
בספר הזה פגשתי נערה מעוררת השראה, שלא משנה מה היא תעשה, מה תלבש וכמה תתאמץ להשתייך, היא לא תוכל לעולם להיות ״כמו כולם״. החיים שהיא חווה היו כל כך שונים מהחיים שאני חוויתי, הבעיות שלה נדמו כל כך הרבה יותר כואבות ו״אמיתיות״ מהבעיות שלי. עם זאת יכולתי גם להזדהות איתה ברגעים רבים במהלך הקריאה, אפילו לכעוס עליה לעיתים ובעיקר למדתי לאהוב אותה, להעריך אותה ולהתגאות בה.
הסיפור, אשר מבוסס על חייה של חוה לנדאו (שלימים גדלה להיות פסיכולוגית קלינית), מסופר מנקודת מבטה של גילה, נערה עם שיתוק מוחין מולד. במהלך הקריאה לומדים להכיר את גילה, את השבר והכאב הגדול של הוריה, ואחר כך שלה, כאשר היא הופכת באחת מתינוקת מלאכית ורגועה לתינוקת עם הכותרת ״בעלת שיתוק מוחין״. מרגישים את העצב והכאב שמביאה ההבנה שלא משנה כמה רופאים וטיפולים היא תעבור היא תמיד תהיה נכה, שונה, אחרת. נחשפים לפחד, לכאב, לאכזבה והאימה שהיו מנת חלקה כבר מהשנים הראשונות לחייה. לצד זאת, במהלך הקריאה פוגשים גם את הרגעים היפים, המתוקים והמרגשים של גילה, רגעים של נחישות, אומץ והתגברות.
הספר נגע בי כל כך בצעירותי והשפיע עלי באופן עמוק, כך שלמרות שהייתי תולעת ספרים לא קטנה, וקראתי כמה ספרים כל שבוע, חלקים שלמים ממנו נחרטו בזכרוני עד היום. וכשאני חושבת על ספר שהוא ממש בגדר חובה לילדים ונוער אני חושבת עליו.
מספר שנים לאחר שקראתי את הספר לראשונה, במהלך לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, העברתי שיעורים פרטיים לילדים ולנערים בגילאים שונים. וכך יצא שאחד מהם היה עידן (שם בדוי), נער בן 15 עם שיתוק מוחין. שיתוק המוחין של עידן גרם לכך שרגליו היו משותקות לחלוטין, לכן הוא ישב בכיסא גלגלים. גם ידיו היו משותקות חלקית ואצבעותיו נוקשות ומקופלות במין עווית תמידית. דיבורו היה מעט משובש שכן גם השרירים במחצית מפניו נדמו נוקשים ומשותקים. אימו ביקשה ממני שאעזור לו בשיעורים פרטיים בלשון לקראת הבגרות שהוא אמור היה לגשת אליה. עד לבקשתה לימדתי רק את אחיו הקטן, שלא סבל משיתוק מוחין.
אני זוכרת איך ברגע הראשון חשבתי לעצמי שלא מתאים שאני אלמד אותו, נדמה היה לי שהמשימה גדולה עלי, שהוא בטח צריך איזו מורה מיוחדת (ממראהו הסקתי שגם הבעיות הלימודיות שלו יהיו קשות), לא ממש הכרתי אותו והתגובה הראשונית שלי היתה חשש ואולי גם קצת רתיעה. למרות זאת, וכשאני חושבת על כך, אולי בזכות ההיכרות עם דמותה של גילה בספר ״אני אתגבר״, החלטתי להסכים. הודעתי לאמא שלו שננסה כמה שיעורים ואז נחליט אם זה מתאים, כפי שלרוב אמרתי כשהתחלתי ללמד תלמיד חדש. לשמחתי, למרות החשש הראשוני, מאוד מהר זה הרגיש טבעי. עידן היה נער מלא הומור, לעיתים הומור שחור, נער חכם ושובה, שנהנתי לדבר איתו. השיעורים הפרטיים נסבו כמובן סביב הלמידה לבגרות בלשון, ניתוח של משפטים, ״נושא, נשוא, לוואי ועוד״, אבל לא רק. מאוד מהר מצאנו את עצמנו מדברים הרבה על החיים, על חוויות היום יום, על תכניות, חלומות ושאיפות. מאוד נהנתי מהשיעורים שלנו ומהשיחות הללו ואני מקווה שגם עידן. בתום אותה שנה התחלתי את לימודי התואר השני שלי בפסיכולוגיה קלינית בעיר אחרת ונאלצתי להפסיק ללמד את השיעורים הפרטיים הללו. כטבעם של דברים כאלו, נותק הקשר שלי עם התלמידים שלי, ובכללם גם עם עידן, אבל שנים רבות אחר כך עוד חשבתי עליו ותהיתי לעצמי אילו תכניות הצליח להגשים.
כשחשבתי לכתוב המלצה למדור הזה מייד חשבתי על הספר ״אני אתגבר״ ולקראת הכתיבה עליו קראתי אותו שוב, הפעם לא כנערה אלא כאמא וגם כפסיכולוגית. זו היתה חווית קריאה אחרת, מרגשת כל כך, מעשירה כל כך, שגרמה לי להתבונן באור חדש על גילה ועל משפחתה. מאוד מהר חזרתי להתפעל מגילה, מהכוחות הנפשיים שלה, מהחוסן שלה וגם מהמשפחה שלה. אני חושבת שזהו ספר חובה בייחוד לאנשי טיפול (של הגוף ושל הנפש) אבל לא רק, זהו ממש ספר חובה גם עבור הורים ומתבגרים.
