במבט לאחור: סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה / איריס קליינמן העצני
קריאה מודרכת | 19/10/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במבט לאחור: סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה מאת איריס קליינמן העצני, הוצאת הג׳וינט, 2022, 263 עמ׳.
ממליצה על הספר: שרה הלפרין, M.A., M.S.W., פסיכותרפיסטית, מטפלת בבני נוער ובמבוגרים עד 120 בקליניקה פרטית בירושלים ואונליין. מחברת הספר ״פרח גדל על הר של אבנים״ המנתח ייצוגים של זקנה בספרות ובתרבות.
אולי החשש מפני הזקנה הוא שהוביל אותי לטפל באנשים זקנים. בכל פגישה טיפולית אני נפעמת מחדש מאומץ הלב של מטופליי, שמתמודדים בגבורה עם אובדנים רבים וכואבים. אני מרגישה שאני מתחזקת דרכם; אוגרת דימויים, ציטוטים ואסטרטגיות התמודדות שיעמדו לי בהמשך הדרך. כך הרגשתי גם כשקראתי את ספרה של קליינמן-העצני, ׳במבט לאחור׳, שהפגיש אותי עם תשעה אנשים זקנים בעלי חוסן נפשי יוצא דופן, שמשתפים בכנות ובתבונה בחוויית הזקנה.
תשעה אנשים בשלב הזקנה המאוחרת, שנות ה-80, ה-90 ואישה בת 100+, משתפים את הפסיכולוגית הקלינית איריס קליינמן העצני בסיפורי החיים שלהם. חייהם מתרחשים בתוך התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20. הם מתארים ילדות, התבגרות, בניית משפחה והתפתחות מקצועית. חלקם הגיעו להישגים מקצועיים מרשימים והעמידו תרומה נאה לתרבות, למחקר, לקהילה ולביטחון המדינה. הם משקיפים על החיים ממרום שנותיהם, ונקודת מבט זו מעניקה לסיפוריהם שלמות והרבה תבונה. התמודדותם עם אתגרי הזקנה זוכה גם היא להתייחסות נרחבת.
חיים ארוכים (בפרט במאה ה-20) מציבים בפני האדם אתגרים רבים, וגם אסונות וטרגדיות. מאפיין בולט של כל המרואיינים הוא חוסנם הנפשי הרב. סיפורי החיים שלהם, והתמודדותם בהווה עם אתגרי הזקנה, גדושים בכוחות התגברות ומעוררים השראה. לשם דוגמא, אביא קומץ מדבריו של אברהם כרמי, בן 92 בעת הראיון, ששרד את השואה ולאחר מכן, עם קום המדינה, נלקח בשבי הירדני:
״אימא שלי, במשך כל השהות שלנו בגטו ורשה, רצתה שאלמד לטינית [...] בבונקר, בגטו, היא חשבה על הלימודים שלי, ובכך סימנה לי חוף מבטחים שאשאף להגיע אליו. זה מה שהחזיק אותי״.
במשך 11 חודשים בשבי הירדני כרמי שימש כחובש וגם למד לבגרות במתמטיקה. לדבריו, ״החיים בשבי הם לא סוף העולם. אנשים נורמליים מתרגלים לכל דבר״. תעצומות הנפש עומדות לכרמי גם כעת, בזקנתו. הוא לא אוהב את העובדה שגופו מתפקד פחות טוב ושעליו לקום בלילה לשירותים, אבל הוא סבור שזה עדיף על פני המוות. ״אני חושב שלחיות זו המטרה העליונה״. עוד הוא מוסיף ואומר: ״את העננים כל רוח קטנה מזיזה ואילו השמש תמיד זורחת״.
עד לאמצע שנות השישים מקובל היה לחשוב שעיסוק מוגבר בעבר והעלאת זיכרונות בקרב אנשים זקנים הם ביטויים לתהליך של סניליות. הגרונטולוג רוברט בטלר הוא זה שטבע את המונח ״סקירת חיים״, וטען שמדובר בתהליך מנטלי בריא שמסייע לאדם בעיבוד עברו ובהכנה לבאות. מאז רבות נכתב על תהליך העלאת זיכרונות בקרב זקנים ועל ערכו התרפויטי (אלון, 2015). עידוד תהליכים טבעיים של ״סקירת חיים״ במגוון פרויקטים[1] ושימוש במתודה של ״סקירת חיים״ בפסיכותרפיה עם אנשים זקנים הפכו לנפוצים. תהליך כתיבת הספר, שבו נפגשה הפסיכולוגית קליינמן העצני עם המרואיינים לשיחות מעמיקות אודות חייהם והעניקה לסיפוריהם במה בספרה, הוא תהליך מכבד ומיטיב.
אך ערכם של סיפורי חיים של אנשים זקנים הוא הרבה מעבר לתועלת הפסיכולוגית שהם מעניקים להם. במידה רבה, הזהות שלנו והציפיות שלנו מהחיים מורכבות מהחומרים העומדים לרשותנו – סיפורי חיים של אחרים, דימויים ועלילות שאנו חשופים אליהם. מסיבה זו, במניפסט הפמיניסטי ״חדר משלך״, וירג׳יניה וולף מפצירה בנשים להעז ולכתוב, ולו רק בכדי שיהיו בנמצא מגוון עלילות חיים של נשים, שיהוו מודלים לחיקוי עבור נשים אחרות ויזכירו להן מה בגדר האפשר (וולף, 1981). דבריה של וולף תקפים כיום גם לגבי הזקנה.
מעטים הם הספרים, כספר זה, שמביאים בפני הקורא את המחשבות והרגשות של אנשים זקנים אודות החיים והמוות. אנו זקוקים לעלילות חיים מגוונות ולשפע של דימויים של זקנה שיאירו את דרכינו ויעמדו לרשותנו בעומדנו מול אתגרי ההזדקנות האישיים שלנו. רבים מאיתנו משתוקקים לשמוע על המאבקים של בני תמותה רגילים, כמונו, ועל דרך התמודדותם, דרך משברים שונים המסמנים את סוף החיים (אורבך, 2013). בהיעדר דימויים מעוררי השראה אנו מועדים להיות מושפעים מהבניות סטריאוטיפיות ומפחיתות של הזקנה, וליפול לייאוש ולאימה. מגי קון, מייסדת ומנהיגת התנועה לזכויות האזרח של אנשים זקנים בארצות הברית, מנסחת זאת היטב: ״הזקנה אינה מחלה. הזקנה היא כוח ויכולת הישרדות, ניצחון על מינים רבים של תהפוכות גורל ואכזבות, ניסיונות ומחלות״ (Kuhn, 1979). אנשים שצלחו את החיים והגיעו לקו הסיום - שלב הזקנה המאוחרת – יכולים לעזור לכולנו ללמוד איך לחיות את החיים כמו גם איך להתמודד עם הזקנה ועם הקרבה למוות.
הסופר דן בניה סרי, המרואיין בספר זה, טווה את סיפור חייו ביד אמן. הוא מספר על יתמות, ילדות בעוני, מסירות של אם, ועל הדרך הארוכה שאותה עבר עד שהפך לסופר. הוא משתף בכנות מעוררת הערכה במחשבותיו על הזקנה והמוות:
״לזקנה יש מחירים, אחד מהם הוא ההצטמצמות. עם זאת, הצורך לקבל הערכה מהזולת נשאר, וזו המחלה שלי. שפכו עליי כל כך הרבה הערכה, שאני חש כמו אחד שסיממו אותו ולא יכול להיגמל מזה״.
״אני לא רוצה למות. אז אני לא רוצה. כמה אנשים רוצים למות? אני רוצה לבלות את שארית הזמן בטוב. בסמוך למוות שלנו או של יקירנו אנו מתערטלים מהעמדות הפנים, מהקליפות הציבוריות ומההישגים שלנו. אנחנו רוצים את הדברים הפשוטים ביותר״.
לאה אברמוביץ, אישה רבת פעלים ועטורת פרסים, שהרימה תרומה משמעותית לפיתוח שירותים לזקנים בישראל, נמנית גם היא על המרואיינים לספר זה (גילוי נאות: לאה היא ידידה נערצת. בכל פעם שאנו משוחחות אני לא מתאפקת ואומרת לה שכשאגדל אני רוצה להיות לאה). אברמוביץ משתפת בהשלמה שהיא חשה אל מול סוף החיים:
״אין לי פחד מהמוות. אני לא רוצה גסיסה ארוכה, מחלה, אשפוז והגבלה ממושכת, אך אין לנו אפשרות לבחור. [...] כל החיים אני חושבת על המוות. [...] לעיתים קרובות אני אומרת לעצמי, שעברתי כמעט את כל החוויות הגדולות בחיים – התחתנתי, ילדתי ונשארה לי רק החוויה האחרונה – המוות, וזהו.״
- פרסומת -
נוסף על סיפורי החיים הנפלאים, קליינמן העצני משבצת לאורך הספר ידע רב ועשיר מהתיאוריה ומהמחקר בתחום הזקנה אודות מגוון רחב של נושאים מרתקים, כגון: יצירתיות בזקנה, צמיחה והתחזקות במחצית החיים השנייה, התמודדות עם אובדנים, חוויית הזמן במהלך החיים, לימודים בגיל מבוגר, סופיות החיים ונושאים רבים אחרים. הספר גדוש במקורות מהספרות היפה והספרות המקצועית ופותח צוהר לאנשי טיפול בתחום הזקנה להעמקה נוספת בכל הנושאים המובאים בו. הקריאה בספר הייתה מרתקת ומועילה עבורי כפסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים זקנים ולא פחות מכך כאדם. הספר אינו עוסק בטיפול נרטיבי, אך הקריאה בו הגבירה את המודעות שלי לפוטנציאל הגלום בסיפור החיים ככלי טיפולי. בעקבות הקריאה, אני משתמשת יותר בסיפורי החיים של מטופליי כאמצעי להעשרת ההווה ולחיזוק תחושת הזהות ותחושת הערך העצמי. זהו ספר עיון מלמד, שייתרום רבות לאנשי טיפול העוסקים בזקנה וגם למטפלים בגישה הנרטיבית.
מקורות
אורבך, א. (2013). עדיין לא מאוחר מדי: פסיכותרפיה והזדקנות. הוצאת אח: קריית ביאליק.
אלון, ש. (2015). סקירת חיים כאמצעי טיפול בזקנים. בתוך: ד׳ פרילוצקי ומ׳ כהן (עורכות), גרונטולוגיה מעשית: מבט רב-מקצועי לעבודה עם אנשים זקנים (עמ׳ 107-133).ירושלים: ג׳וינט ישראל-אשל.
וולף, וירג'יניה. (1981). חדר משלך. תל אביב, הוצאת שוקן.
קליינמן העצני, א. (2022). במבט לאחור: סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה. הוצאת הג׳וינט: ירושלים.
Kuhn, M. (1979). Quoted in: New age, February 1979.
[1] למשל תכנית קיימת ב״יד שרה״ שבה מתנדבים מראיינים זקנים אודות סיפור חייהם, מתעדים אותו בכתב ומוציאים אותו לאור כספר.
