לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חיסון הקורונה, השד הטוב, השד הרע וסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו

חיסון הקורונה, השד הטוב, השד הרע וסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו

דר' רחל קואסטל | 16/10/2021 | הרשמו כמנויים

"It’s the end of the world as we know it" השיר הזה של REM התנגן לי בראש השבוע מספר פעמים. זה כנראה הפסקול שהתודעה בחרה כרקע למחשבות הרבות על העולם פוסט מגיפת הקורונה, זאת שהתחילה בידיעה שולית על וירוס מסתורי בסין ותוך שנה וחצי הפכה את חיינו והעולם כפי שהכרנו על פיהם. אני זוכרת היטב את תחושת האימה שהתגנבה בשקט והפכה לבעתה אחרי כמה ימים, היציאה המהוססת לעולם שעד לפני רגע עטף בביטחון וחמימות ובין לילה הפך לסט של סרט מדע בדיוני. כפפות הגומי שהצטיידתי בהן בימים הראשונים מוסיפות נופח קומי לזכרון, אך עדיין תחושת הפחד ואי הוודאות הראשונית מהדהדים בגוף.

הפסיכואנליטיקאית המבריקה והאפלה מלאני קליין טוענת שככה בדיוק כולנו חשנו מיד אחרי הלידה: חוויה של היזרקות לעולם חדש לא מובן ולא בטוח בו אנו תלויים בחסדי אחרים. מרגע זה והלאה מתחיל המסע הארוך והבלתי נגמר של ניהול משא ומתן עם העולם מסביבנו ובתוכנו בכדי להשקיט במעט את אותה חרדה הקיומית שמידי פעם משתלטת על המערכת הפיזיולוגית שלנו. לפי קליין כתינוקות עשינו זאת בעזרת כל מיני אסטרטגיות הישרדותיות ומבנים הגנתיים פרמיטיביים שמידי פעם אנחנו מסגלים גם כאנשים בוגרים.

את השלב ההגנתי הראשון היא מכנה "העמדה הסיכיזואידית-פראנואידית". זהו השלב בו התינוק חש חרדה קיומית ברמה של חיים ומוות ואחד ממנגנוני ההגנה שבגאונותו מייצר זה את הפיצול בין "השד הטוב והשד הרע", בין הדמוניזציה מחד לאידאליזציה מנגד של אותו אובייקט בניסיון להבנות סדר רגשי ומוסרי אל מול מה שנחווה ככאוס ואי בטחון. הדחף הרסני לכיוון "השד הטוב" הוא בעיקר כי מצד אחד חייו של התינוק תלויים בו אך מצד שני אי אפשר לשלוט בו.

כדי להבין את קליין צריך להיכנס לראש של תינוק, אבל גם כדי להבין תנועות המוניות עוזר לפעמים לקחת בחשבון חשיבה אינפנטילית. המבנים ההגנתיים הראשוניים של התינוק אל מול חרדת הקיום אותם היא מתארת, למשל, יכולים להסביר גם את תגובות המקוטבות ביחס לנסיקתו של החיסון נגד הקורונה למעמד של משיח גואל מצד אחד או השטן מפייזר מאידך. יש רק לשמור בראש את האנלוגיה: גוף = חברה, שד = מזרק, חלב = חיסון.


- פרסומת -

אם להמשיך עם מטאפורת הלידה, העולם טרום קורונה הוא הרחם שנזרקנו ממנו. גן עדן האבוד שלקחנו הכל בו כמובן מאליו, בעיקר את חופש התנועה וההתקהלות, וממנו גורשנו לעולם שאנחנו לא יודעים עדיין איך לחיות בו. זוהי כמובן הבנייה נוסטלגית של העבר שקיימת עוד מימי נביאי הזעם, אבל חווית האובדן בעצמה הייתה קשה ואמיתית.

כ"שד הטוב" החיסון נתפס תחילה כאותו גואל שיחזיר את העולם שאבד. אולי הוא אף פעם לא אבד ואולי הוא אבוד לעד, אך זוהי הסיבה לדעתי שכל מקבלי ההחלטות והתקשורת התגייסו כאחד באידיאליזציה של החיסון – לא לשם ניהול מגיפות הם התכנסו – והשאיפה הייתה לחזור כמה שיותר מהר לעיניינים בוערים אחרים. אני זוכרת היטב גם את הקריאות זחוחות הדעת "ניצחנו על הקורונה" אחרי ירידת המדדים בעקבות החיסון. רק שהוירוס הוא יצור אורגני וערמומי בדיוק כמונו – והוא גם יעשה הכל להתרחב ולהתרבות.

לפי ההגיון של הפיצול, כל אידאליזציה מחייבת דמוניזציה של חלק אחר, ובקצה הספקטרום של "החיסון כגואל האנושות" בלטה הדמוניזציה של מסורבי החיסון בתור אוייבי העם שיש להוקיע מתוכנו. זה טבעה של הדמוניזציה – ייחוס של תכונות מוסריות שלא קשורות בהכרח למציאות אובייקטיבית. במקרה של חיסון הקורונה, על-ידי ניכוס של מדדים אובייקטיביים, זאת לאור פירוק היררכיות הידע, כשיש כל כך הרבה נתונים סותרים וכל אחד מדבר בשם המדע.

מאחר ורוב התקשורת שימשה כשופר והחמור הלבן עליו הגיע המשיח-פייזר, הדמוניזציה לחיסון נעשתה בערוצים חלופיים, הרשתות החברתיות ויו-טיוב, אבל הייתה פופולרית לא פחות. בגרסה היותר מעודנת שלה היא הצביעה על חברות התרופות כשותפות לקונספירצית-על שבראשה ביל גייטס כארכי-פושע. הגרסאות היותר פרועות דיברו על החיסון כהשתלת צ'יפ בDNA זר במוח שלנו שיהפוך אותנו לעבדים.

בשלב "הסכיזואידי-פראנואידי" לפי קליין אי אפשר לראות תמונה רחבה, רק חלקים מתוך האובייקט. זה המחיר של הפיצול. אם אתם מזהים את עצמכם שם באיזשהו שלב, אל בושה, קליין אומרת שזה שלב חיוני שחייבים לעבור דרכו, כך השד הטוב מוטמע פנימה והופך לחלק מהאגו. השלב השני של התפתחות התינוק על פי קליין הוא "העמדה הדיכאונית" שלמרות שמה המדכדך היא השלב ה"בריא" יותר. בפאזה הדיכאונית יש אינטגרציה של החלקים הטובים והרעים תוך ראייה יותר מורכבת ומתוחכמת של המציאות.

את שברו של חלום החיסון כגואל אנחנו חווים בימים אלה ממש מה שמציב אותנו ללא ספק בשלב הדיפרסיבי, שזה טוב. החוויה שלנו של המציאות היא יותר בהירה ומפוקחת. ההרגשה בשלב הזה היא לא של זעם נרקסיסיטי אלא עצב, השלמה עם אי מושלמות החיסון ועם הפגיעות שלנו של האחר ושל העולם. בשלב הזה יש פחות צורך בפיצולים, או השלכות הגנתיות ששומרות את החרדה מלהציף לגמרי, ויש התרככות כלפי "השד הרע". לכן לא פלא שאנחנו רואים מסיונרים אנטי-חיסונים כמו השר אלי אבידר מתרצים ומתחסנים. בשלב הזה האימה פחות מושלכת החוצה והאחריות חוזרת לפתחו של האינדיבידואל.

כשבאים לחשוב על העולם פוסט-קורונה ניתן בקלות גם ליפול לפיצול של אפוקליפסה עכשיו מחד ולעולם חדש ואמיץ מאידך. הייתי רוצה להתחבר, לרגע ובניגוד לאישיות רואת-הטוב עד חורמה שלי, דווקא לראשונים, ולא רק בגלל שאנחנו חיים בהיבריס והשיעור שמאסטר טבע לימד אותנו במגיפת הקורונה הוא כאין וכאפס מול האתגר האקולוגי שמחכה ממש מעבר לפינה, שהוא בבחינת הgrand אפוקליפסה. יש עוד תנועה מסוכנת לכיוון הפקעת החירות האישית והזכות לפרטיות שהמגיפה משמשת לה כתרוץ המושלם.

שורה נוספת בשיר של REM אומרת World serves its own needs . יש שני דברים שהקולקטיב רוצה מהאינדיווידואל: הכי חשוב זה לשלוט עליו והשני זה לטשטש את העוולות האמיתיות. העולם היום הוא פיננסי וממוחשב. הרבה מהדברים ניתנים לתמחור, אפילו חיי אדם, והכל עובר דרך הדיגיטל. שני הדברים הללו חוברים יחד לכדי חוסר שיוויון מעמדי וכלכלי (ואין חדש תחת השמש). כדי שאנשים לא יתעוררו וידרשו תיקון-עולם מתקיימות כל מיני אסטרטגיות של טישטוש. למשל הדיון בחוסר שיוויון מוחלף ומושת לדיונים אחרים על פוליטיקות של זהות ומיניות, למשל, שמאוד חזקות היום.

ויש גם את עניין השליטה: מדינות כל הזמן רוצות שליטה ונגישות לידע פרטי, גם על חשבון הפרת זכויות האזרח, פשוט כי זה מקל על העבודה שלהן. כאמור, מגיפה היא התרוץ המושלם לשליטה חברתית. האמצעים היו שם תמיד, אך המגבלות האתיות והחוקיות חסמו אותם. אולם בשם המגיפה אפשר לשים את הדמוקרטיה בצד, וזאת לא חייבת להיות קונספירציה ענקית, ואפילו לא היד הנעלמה. מספיק לנטוע את הרעיון, למשל, שאנשים שלא מתחסנים מסכנים אחרים כדי שכל זרועות האכיפה יתרצו כל חדירה לתחום הפרט.


- פרסומת -

1984 אמרנו? בלי "משטרת המחשבות", וכש"האח הגדול" היא תוכנית ריאליטי בפריים-טיים, אבל עדיין פיקוח חברתי בעייתי רק בצורה הרבה יותר מבוזרת ודיגיטאלית. והנה חזרנו לעמדה הסכיזואידית-פראנואידית. אך כמו שאמר שוורצינגר "אני אולי פרנואיד. אבל משהו מנסה להרוג אותי".


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, פסיכולוגיה חברתית, ביקורת, קורונה
חוה גולדברג
חוה גולדברג
עובדת סוציאלית
תל אביב והמרכז
ניצן מאירי
ניצן מאירי
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
ליאת צוק
ליאת צוק
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
נורית שיש
נורית שיש
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
מרית יפה מילשטיין
מרית יפה מילשטיין
מטפלת בהבעה ויצירה
תל אביב והסביבה
יואב בר יוסף
יואב בר יוסף
פסיכולוג

עוד בבלוג של דר' רחל קואסטל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.